קולטן הוא מחצב טבעי המשמש לתעשיית הטלפונים. אלמלא ידעתי שהוא אכן קיים, הייתי בטוח שהוא הומצא על ידי מחזאי – שכן קיומו של מחצב המאפשר לנו את השימוש היומיומי בסמארטפונים, הנחצב במחיר דמים במדינות כמו קונגו, רואנדה ואוגנדה, נשמע כמו משל כמעט פשטני בנוגע ליחסי המערב והעולם השלישי. הרי זה הראשון מוכן להעלים עין מעבדות ילדים ומלחמות אזרחים כדי לשחק קנדי־קראש.
אפילו שמו נשמע מתאים מדי לרכיב טלפוני, אך אין לו שום קשר לשורש קל"ט בעברית – הוא הֶלחם של שני המינרלים המרכיבים את המחצב: קולומביט וטננטליט. למרות הנמשל הברור, רובנו נמשיך להתעלם מההשלכות של הרכישות שלנו כאן על החיים בצד השני של העולם.
מכרה קולטן שכזה נמצא לא רחוק מ"הבית של מאמא נאדי", בית מרזח ובית בושת בניהולה של מעין אמא קוראז' אפריקנית, החיה מרווחי המלחמה ומנסה לשרוד בכל מחיר. את בית העסק שלה פוקדים הכורים, חיילי הצבא והמורדים לחלופין, בהתאם למי שידו על העליונה בקרבות. מאמא נאדי, במשחק משכנע של שרית וינו־אלעד, מנסה לפסוח על שתי הסעיפים, "כי רק מטומטם לוקח צד".
דרך סיפורן של סופי וסלימה, שתי נשים שהיא מעסיקה, נפתח בפני הצופים צוהר אפל לפשעי המין האיומים השכיחים בקונגו כחלק שגרתי מהמלחמה. דמותה של מאמא נאדי נעה בין זו המשעבדת נשים לבין זו שלפחות מציעה להן מקלט, דאגה וחום מסוימים.
עלילת המחזה "הפקר", שנכתב בידי האפרו־אמריקנית לין נוטאג' (ותרגם וביים עידו ריקלין) מתרחשת בקונגו, אבל השחקנים כולם אינם שחורי עור, והמיקום נרמז – מלבד כמובן בעלילה – בצבעוניות הקירות ובהדפסי הבגדים אותם לובשים השחקנים (תפאורה של אלכסנדר ליסיאנסקי ותלבושות של אלה שצ'וב).
הבחירה של תיאטרון באר־שבע להעלות מחזה שעוסק בזוועות שמתרחשות ביבשת השחורה חשובה ונכונה, אך המחזה לוקה באיזונים בין הסיפורים השונים שהוא מבקש לספר: סיפור האהבה הנרמז בין מאמא נאדי לכריסטיאן האלכוהליסט המשוקם (אמיר קריאף), הניסיון של בעלה של סלימה (מעיין תורג'מן) להשיב אותה אליו, התקווה של סופי (רעות אלוש) לשקם את עצמה, והמלחמה החודרת אל תוך המוסד המפוקפק.
למרות שלכולם בסיס מרתק, חלקם לוקים במלאכותיות מסוימת, ואחרים הופכים לדידקטיים כשנדמה שחלק מהעלילות לא מגיעות למיצוי מלא. כך לדוגמה, הפיצוץ הבלתי נמנע שמתרחש כשקומנדר אוסמבנגה (עודד לאופולד) מגלה שמאמא נאדי אירחה את מנהיג המורדים בבית העסק שלה.
על החולשה שבהידוק הסיפורים מחפה המשחק הטוב של צוות השחקנים הגדול, והאווירה שעולה מהבמה השוקקת. ההחלטה להציב צמד מוזיקאים – דני שפירא ואבנר טואג – על הבמה כמספרים, מזריקה הומור נחוץ לסיפור הכואב, והופכת את הבית של מאמא למקום שקל לדמיין את מקור המשיכה שלו. כך שלמרות הפגמים מהם ההצגה סובלת, היא מצליחה בכל זאת לספק חוויה חזקה.
הפקר תיאטרון באר–שבע
