לבכות ולצחוק מסרטים ישראלים

השבוע באמת נראה שיש כאן תעשיית סרטים אמיתית. אם תגיעו לכל אחד מקומפלקסי אולמות הקולנוע הגדולים תוכלו לבחור, בין השאר, באחד משני סרטים ישראלים בז'אנרים הפוכים לגמרי –

"אישה עובדת" הוא דרמת Me Too העוסקת בהטרדה מינית במקום העבודה, ו"המוסד" הוא פרודיה פרועה בתת־ז'אנר שטרם נראה בתעשייה המקומית.

אורנה (לירון בן־שלוש) מתחילה לעבוד בחברת הנדל"ן של בני (מנשה נוי), איש עסקים מצליח. המסעדה החדשה של בעלה עופר (אושרי כהן) לא מצליחה להמריא ואורנה הופכת למפרנסת העיקרית של שלושת ילדיהם. חייה הופכים לבלתי נסבלים כשבני מתחיל להטריד אותה מינית והיא מוצאת עצמה במלכוד. זהו תקציר עלילת הסרט "אישה עובדת", והבעיה הכי גדולה שלו היא שהתקציר הבנאלי הזה, שמסכם בצורה די מדויקת את העלילה, מרגיש יותר כמו בריף לסרטון תדמית של תנועת ה־Me Too מאשר סרט קולנוע.

אבל למרות שכנראה שום תפנית עלילתית בסרט לא תפתיע אתכם, "אישה עובדת" מצליח להיות דרמה מותחת שעובדת נהדר. זה קורה כי מה שמעניין את הבמאית מיכל אביעד, יחד עם התסריטאיות שלה מיכל ויניק ושרון אזולאי־אייל, זה שתצאו מהאולם עם ההבנה של האופן שבו סיפורים מהסוג הזה מתרחשים. הן לא רוצות שתבינו זאת בשכל, ממקום מטיף ומחנך, אלא ממקום של רגש וכאב. מהאגרוף שתחטפו בבטן הרכה ולא תוכלו להתעלם ממנו.

מי שעוזר להן במשימתן הוא צוות השחקנים הנהדר, ובראשם לירון בן־שלוש המרגשת ומנשה נוי האדיר, שהופכים את דמויות הקורבן והתוקף מקלישאות חד־ממדיות לדמויות אמיתיות ומשכנעות. המהלך המסיים של אורנה אולי חשוב לקתרזיס ולתחושת ההעצמה הנשית, אבל ההישג הגדול של הסרט נמצא דווקא באפקט שלו על הקהל הגברי, שבאמצעות החיבור לגיבורה מצליח לחוות את העולם לרגע מטלטל מבעד לעיניו של המין השני.

אישה עובדת, ישראל 2018, במאית: מיכל אביעד 93 ד'

במשך עשור הוקרן "המוסד הסגור" – פרודיית ריגול בת 45 דקות של הבמאי אלון גור־אריה – בסינמטק תל־אביב, וזכה למעמד פולחני. "המוסד" החדש הוא גרסה באורך מלא לאותו סרט, ומדובר בפרודיה פרועה בז'אנר סרטי "טיסה נעימה" ו"האקדח מת מצחוק" שזכו להצלחה גדולה בשנות השמונים והתשעים. למי שלא מכיר, אלו קומדיות היסטריות ממש, עמוסות בבדיחות וגאגים בלתי נגמרים שנורים בקצב של בדיחה כל חמש שניות.

העלילה עוקבת אחר גיא מורן (צחי הלוי), סוכן מוסד שבעקבות משימה כושלת הודח והפך למאבטח בג'ימבורי. כשמזימה המסכנת את שלום העולם מגיעה לפתחו, חוזר מורן לתפקיד ויוצא להילחם ברעים יחד עם סוכנת סי־אי־איי (אפרת דור) ושותפו הנאמן (טל פרידמן). תכל'ס, העלילה לא באמת רלוונטית והיא רק כלי להובלת שטף הגאגים הבלתי נגמר. גור־אריה ראוי לשבחים על כך שלמשך תשעים דקות הוא מצליח להחזיק קצב מסחרר של בדיחות, ומהר מאוד תמצאו את עצמכם מחדדים את הקשב רק כדי לא לפספס משהו שקורה, נשמע או נראה על המסך.

אבל לצד כמה הברקות קורעות בהחלט, חייבים להודות שרוב ה"קטעים", חינניים ככל שיהיו, לא באמת יפילו אתכם לרצפה. אתם תחייכו, תגחכו אבל לא תנגבו את הדמעות. לא עוזר גם המראה החובבני משהו של כל העניין –

תחת הכסות הקומית הסרט מרשה לעצמו להיראות מעט מרושל, במיוחד באגף האפקטים המיוחדים. חבל, כבר התרגלנו להפקות מקור מרשימות יותר.

למרות המינוסים, "המוסד" הוא סרט ראוי, ואפשר לומר שהוא מצליח במשימתו העיקרית – להיות קומדיה שמצליחה להצחיק. הישג לא מבוטל בכלל, במיוחד לנוכח מצב הקומדיות הישראליות מהתקופה האחרונה, שכל קשר בינם לבין צחוק היה מקרי בהחלט.

המוסד, ישראל 2019, במאי: אלון גור–אריה, 95 ד', צילומים: עידו ברלד, דניאל מלר – באדיבות יונייטד קינג