בית החולים הפסיכיאטרי הפרטי קפלן שבו מאושפזת הסטודנטית הצעירה אסתר גרינווד, בת דמותה של הסופרת והמשוררת סילביה פלאת, נראה כמו קאנטרי קלאב לעומת המוסדות הקודמים שבהם היא הייתה מטופלת, ושבאחד מהם היא אף טופלה בנזעי חשמל. "אם מישהו יעשה לי את זה עוד פעם", מזהירה גרינווד את ד"ר נולאן, הרופאה המטפלת בה בבית החולים החדש, "אני אהרוג את עצמי" (עמ' 209).
ההלם החשמלי הופך למעין איום אקזיסטנציאליסטי עבור אסתר גם בבית החולים, שבו לא מעט מהמאושפזות מטופלות בדרך זו. "יכולתי לזהות אותן, כי הן לא קיבלו את מגשי ארוחת הבוקר שלהן עם כל היתר… בכל בוקר, כששמעתי את האחות עם המגש נוקשת על הדלת, נשמתי לרווחה כי ידעתי שהסכנה חלפה להיום" (227). ואז בוקר אחד, ולכאורה בלי שום סיבה נראית לעין, אסתר לא שומעת את הנקישה על הדלת וחושבת שמדובר בטעות. אבל לא, זו לא טעות. גם עליה נגזר לקבל את הטיפול והיא נתלית על זרועה של ד"ר נולאן "כמו המוות" (235).
לאחר שניתוח הלובוטומיה הנורא הוצא אל מחוץ לחוק ברוב ארצות העולם, נחשב הטיפול בנזעי חשמל לחולי נפש לשנוי ביותר במחלוקת. המתואר ברומן משקף אמנם את טיפולי החשמל שהיו נהוגים בשנות החמישים של המאה הקודמת, אבל אף שהטיפול הזה הפך מאז למודרני ויעיל הרבה יותר מהמתואר בספרה של פלאת, תחושת הפחד והרתיעה של החולים ממנו משקפת מציאות התקפה עד לימינו. בספרות המקצועית והן בפרוזה אפשר למצוא לא מעט תיאורים של מאושפזים הפוחדים שהטיפול בחשמל ימחק להם את הזיכרון ויסרס להם את המוח. לפי הרומן, בסופו של דבר, לאסתר גרינווד הוא כנראה עזר בסופו של דבר להחלים זמנית למרות הפחדים הקמאיים שהיו לה מפניו.
קן הקוקייה
"פעמון הזכוכית", שראה אור בשנת 1963, נחשב לספר פורץ דרך ואף מכונן בז'אנר הספרותי של רומנים המתרחשים בצל משברים נפשיים ומחלות נפש. סילביה פלאת הקדימה ללא ספק את זמנה בכתיבת פרוזה אוטוביוגרפית חושפנית מאוד על מחלת הדיכאון. שנה לאחר מכן ראה אור רומן אוטוביוגרפי נוסף, "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים" מאת חנה גרין (שם בדוי), המתאר את מחלת הסכיזופרניה, ושנים רבות לאחר מכן, ב-1990, ראה אור "חשֵכה נראית", פרי עטו של הסופר הידוע ויליאם סטיירון, שלקה אף הוא במחלת הדיכאון. אחרי "פעמון הזכוכית" הגיעו גם סרטים מכוננים כמו "קן הקוקייה", המבוסס על ספרו של קן קוזי, בכיכובו של ג'ק ניקולסון, שהציג את אחת ההופעות הטובות ביותר בתולדות הקולנוע, ובהמשך גם הסרט "פרנסס" בכיכובה של ג'סיקה לאנג.
"פעמון הזכוכית" מבוסס על סיפור חייה האמיתי של פלאת, יוצרת מוכשרת במיוחד, שהתאבדה זמן קצר לאחר פרסום הרומן, בגיל 31, אחרי שכמה מניסיונותיה הקודמים לשים קץ לחייה נכשלו. פלאת קיימה לבסוף את איומה של הגיבורה שלה להרוג את עצמה, אבל היא לא עשתה זאת בגלל טיפול החשמל, אלא מסיבות אחרות. מותה הפך אותה למיתוס שעליו נכתבו ביוגרפיות ונעשו סרטים. הרומן עצמו פורסם לראשונה בעברית בשנת 1975, וכעת תורגם מחדש כדי להנגישו לקוראים שטרם זכו להכיר את היצירה.
קראתי את הרומן לפני לא מעט שנים בתור עלם צעיר, והוא ריתק וזעזע אותי מאוד. קראתי אותו שוב עתה בעיניים מפוכחות יותר, והוא עדיין צבט את לבי, ולטעמי חשיבותו לא קטנה עם השנים. עם זאת, הקריאה החוזרת ב"פעמון הזכוכית" שונה במקצת מן הקריאה הראשונה של הספר. אז לא ידעתי כמעט דבר על דמותה של פלאת. בינתיים שמעתי וקראתי רבות על אודות מי שכונתה, ושלא בצדק, "מרילין מונרו של הספרות המודרנית", ועל חייה המורכבים מאוד עם בן זוגה, המשורר האנגלי הנודע טד יוז, שהואשם על ידי פמיניסטיות בכך שתרם למותה (באירועי ספרות הן צעקו לעברו "רוצח!"). בקריאה הפעם התחוור לי עד כמה סיפור חייה האמיתי ועלילת הרומן נשזרים זה בזו ומתערבבים עד שכמעט לא ניתן להפריד ביניהם. התמהיל הזה דווקא מעניק תחושת עומק נוספת למסופר.
גאונות ודיכאון
תקציר העלילה: אסתר גרינווד, נערה ענייה ויתומה מאב, סובלת ממשבר נפשי רגע לפני שהיא מגשימה את חלום ההצלחה האמריקני. גרינווד, המסומנת כשם החם הבא בתחום הכתיבה, נחשבת למצליחנית ומקבלת מלגת קיום למשך חודש בעיר ניו יורק מטעם מגזין נחשב. דווקא במהלך שהותה בניו יורק הכול משתבש. המפגש עם חיי הזוהר של העיר – הפתיחוֹת והסגירוֹת, הקוקטיילים והנשפים – מערער את נפשה, והיא הולכת ומידרדרת. במקום להשתזף באור הזרקורים, מעדיפה אסתר להסתגר בחדרה במלון וגם סובלת מכמה תקריות לא נעימות.
בתום שהותה בניו יורק שבה אסתר לבית אמה, ומכאן מתחיל חלקו השני של הרומן שבו היא עולה על מסלול ההתרסקות. חלק זה, הכתוב באיפוק מבורך, מתאר את צדה האפל של ההצלחה. אסתר מתחילה לפתח תסמיני דיכאון. היא עוזבת את לימודיה בקולג', נקלעת למשבר כתיבה עמוק, לא מחליפה במשך תקופה ארוכה את בגדיה ומתקשה לאכול, להתרחץ ובעיקר להירדם. "לא כיבסתי את הבגדים ולא חפפתי את השיער כי זה נראה לי מטופש… זה נראה לי מטופש להתרחץ היום, כשכבר למחרת צריך להתרחץ שוב" (143). לאחר חודש שבו היא לא מצליחה לעצום עין מטפלים בה בחשמל, היא מנסה להתאבד במרתף הבית של אמה ומאושפזת בבית חולים ממשלתי.
הרומן מגולל את תהפוכות נפשה של גרינווד, ולמעשה את אלו של פלאת עצמה. מדובר במעין דיוקנה של משוררת כאישה צעירה. "הפנים הרבות והמצולקות של היצירתיות", כינה זאת הפסיכיאטר הירושלמי אליעזר ויצטום בספרו "גאונות ושיגעון" שנכתב יחד עם ולדימיר לרנר. מבחינה זאת, אפשר אולי להגדיר את פלאת הן כגאונית והן כמשוגעת-דיכאונית.
שני חלקי הרומן הם כמו שני קטבים באישיות מפוצלת. בחלק הראשון אנחנו מבינים שיש לנו עסק עם צעירה הנחשבת לכישרון גדול בכתיבה, ובחלק השני אנחנו מתוודעים לצעירה הסובלת מדיכאון כמעט כרוני. תיאורי עולם הזוהר כתובים אמנם בברק לשוני, אך ללא ספק סיפור ההידרדרות הנפשית, ניסיונות ההתאבדות והאשפוזים הוא לב המאפליה של הספר. כאן נחשפים הקוראים לכל הצדדים הלא נעימים עד אפלים בנפשה של הגיבורה ובמוסדות הפסיכיאטריים. והכול מתואר באמינות רבה, כולל מערכות היחסים בין המטופלים לצוות, ומערכות היחסים בין המאושפזות עצמן שנדמות לאסתר כ"בובות".
האוויר המעופש של עצמי
הרומן, העוסק גם ביחסיה של הגיבורה עם אמה, יחסיה עם עצמה ועם הכתיבה, כולל לא מעט סצנות או אמירות שייחקקו בזיכרונו של הקורא. למשל, זו שבה אמה באה לבקר אותה במוסד הפסיכיאטרי עם זר
ורדים בידה ואסתר אומרת לה: "תשמרי אותם להלוויה שלי" (224ׂ). אמה פורצת בבכי ושואלת: "את לא זוכרת איזה יום היום?… זה יום ההולדת שלך" (224). או סצנה אחרת שבה להקה עליזה של סטודנטים לרפואה נכנסת לחדרה ושואלת אותה: "ואיך את מרגישה הבוקר, מיס גרינווד?", והיא חושבת בלבה: "אני שונאת שאנשים שואלים בעליזות איך את מרגישה, כשהם יודעים טוב מאוד שאני מרגישה זוועה ומצפים שאגיד 'בסדר'" (197).
בסצנה אחרת, מבקשת אסתר לראות את עצמה בראי והאחות מנסה למנוע זאת ממנה. היא מתעקשת ורואה במראה "דמות משונה, ספק גבר, ספק אישה, שיער מגולח, וצבעים לא טבעיים בפניה" (195). בתגובה מנפצת אסתר את המראה ומשלמת על כך בהעברה לבית חולים אחר. לאחר מכן היא מנפצת גם את המגש של המדחומים ומועברת לבידוד.
הסופרת הידועה פילומינה גינאה, שהמקרה של אסתר נוגע ללבה, דואגת להעביר אותה לבית חולים פרטי. כשאמה של אסתר טוענת שהיא צריכה להכיר טובה לסופרת, היא מרגישה אפאתיות מוחלטת. "אם גברת גינאה הייתה נותנת לי כרטיס טיסה לאירופה או שיט מסביב לעולם, זה לא היה משנה לי כהוא זה, כי בכל מקום שאשב בו – על סיפון של ספינה או בבית קפה לצד הרחוב בפריז או בבנגקוק – אשב תחת אותו פעמון זכוכית ואתבשל באוויר המעופש של עצמי" (205).
העולם הוא חלום רע
פעמון הזכוכית הוא הדימוי הייחודי שפלאת בחרה כדי להמשיל את מצבה הקיומי של חולת הדיכאון, שמרגישה כאילו מחיצה שקופה חוצצת בינה לבין העולם. החולה כלואה בתוך הפעמון כמו עובר בתוך אינקובטור, אבל בעוד שהאינקובטור מאפשר לעובר להמשיך לנשום ולחיות, פעמון הזכוכית מקשה על הדיכאוני להמשיך בחייו. וכך, כשהרופאה שלה, ד"ר נולאן, אומרת לאסתר: "נעמיד פנים שכל זה היה חלום רע", זו רוצה להשיב לה: "לאדם שבפעמון הזכוכית, חנוק ועצור כמו תינוק מת, העולם עצמו הוא חלום רע" (263).
ברומן שזור סיפור הידידות העצוב ורב התהפוכות של אסתר עם בת גילה, ג'ואן, שאיתה היא נפגשת בכמה צמתים מרכזיים של חייה, כולל בבית החולים הפסיכיאטרי. "פעמון הזכוכית" מסתיים אמנם בהפי אנד עם שחרורה של אסתר מבית החולים קפלן, אבל סיפור חייה של פלאת עצמה הסתיים בצורה טרגית ועמודיו האחרונים של הרומן (269-270) מנבאים אותו.
בין אסתר וידידתה ג'ואן ניטשה תמיד תחרות מי משתיהן תשתחרר ראשונה מהאשפוז. כשמסיימים את קריאת "פעמון הזכוכית" ומבינים אותו לעומק, מגלים שלמעשה שתיהן השתחררו, כל אחת מהן בדרכה. פלאת, שמסיימת את הרומן בסצנת השחרור של בת דמותה מבית החולים, בחרה לבסוף, ב-11 בפברואר 1963, לשים קץ לחייה בהתאבדות בגז, זמן קצר לאחר פרסומו של ספרה הנפלא וצובט הלב שזכה לאחר מותה למיליוני קוראים. בשיר שכתבה פלאת ימים אחדים לפני התאבדותה, היא ראתה פעמיים את הנולד, גם לגבי הצלחת הספר וגם לגבי מותה: "עכשיו האישה מושלמת, / גופה המת / עוטה חיוך של הישגים".
פעמון הזכוכית
סילביה פלאת
מאנגלית: אורטל אריכה
הכורסא, 2019, 271 עמ'
