Yellow Submarine // אברהם סתיו
מאז שהייתי בחור ישיבה ועד היום, זו המוזיקה הלועזית היחידה שאני שומע במכוון
המוזיקה הלועזית היחידה שאי־פעם שמעתי, באופן מודע ומכוון, הייתה של הביטלס. בחור טוב בישיבה תיכונית לא היה אמור להאזין לשירים בלעז. ובזמן שהחבר'ה הפחות רציניים מקשיבים בפנימייה למטאליקה ו־R.E.M, מצופה היה ממנו, אם משום מה לא ישב ולמד בבית המדרש, לשמוע את הדיסק האחרון של אברהם פריד או אולי משהו מהבחור החדש ההוא, איך קוראים לו, יעקב שוואקי. במקרה הטוב, אם יש לו ראש פתוח, יכול היה גם לשמוע שירים של נתן יונתן או של נעמי שמר. אבל הביטלס, משום מה הם היו קצת חריגים. היה משהו בהילה שלהם שהצליח לחדור את ההגבלות הללו. הם נתפסו כקלאסיקה. כמו סיימון וגרפונקל. מפה ומשם קיבלנו איתותים שגם כמה מהרבנים הכירו את השירים שלהם, ואם הרבנים שמעו, אז למה לא אנחנו?
וכך, עמוק בתוך שנות התשעים ועד תחילת שנות האלפיים, אני עוד הייתי בשלב של הביטלס. למעשה לא התקדמתי ממנו מעולם: עד היום זהו הדיסק היחיד של מוזיקה לועזית שנמצא אצלי בבית, והשירים שלהם הם היחידים שיגרמו לי לקשר בין יצירה לבין המבצע שלה.
כיוון שכך, הביטלס ייצגו עבורי באופן בלעדי את העולם שמעבר לים, את "תרבות המערב" שהיינו חופרים עליה שעות בסמינריונים. "בעד או נגד?" "הילכו שניהם יחדיו?".
והעולם, העולם הסתבך מאז. הוא עבר מווייטנאם ומהמלחמה הקרה לאתגרים סבוכים בהרבה, להתמודדויות עם שאלות נוקבות של זהות ומשמעות שהתחילו לצוץ בריק שנפער בדור שאחרי וודסטוק. והאמנות, גם היא הלכה למקומות מוזרים ומשונים ונועזים ופראיים שאין לי גישה אליהם.
אבל מדי פעם אני שם ברקע איזה שיר של החיפושיות, ונזכר שפעם, בתחילת הדרך, העולם שאחרי המלחמה חיפש בסך הכול דברים די פשוטים, ואולי גם היום כל מה שבעצם הוא צריך זה אהבה.
When I'm Sixty Four // יקי הפשטיין
לקח לי קצת זמן ולהקה אחרת כדי להתחבר אליהם, ואני ממש לא מתכוון להיפרד
אחד הסיפורים האהובים והלעוסים סביב הביטלס וישראל קשור כמובן לסירובו של משרד החינוך להכניס את הרביעיה מליברפול לארץ הקודש מחשש לפגיעה בחינוך הנוער. בהסתכלות אחורה, הדימוי הפרוע של הביטלס הוא משהו שהחזיק מעמד אולי בשנות השישים. נסו לדמיין מי במחזור שלכם בבית הספר היה מעריץ אדוק של הביטלס, והיום סביר שתמצאו אותו מתכנת מחשבים בחברת היי־טק או פותר משוואות לסטודנטים שלו בטכניון. לא בדיוק החומרים שמהם אמהות מפחדות.
מי שנטיית הלב שלו הייתה לכיוון של מרד נעורים, מצא את עצמו מעביר לילות כימים עם אוזניות הווקמן ולאחר מכן הדיסקמן בעזרת הגיטרה של ג'ימי פייג', הקול של רוברט פלאנט (לד זפלין), המורבידיות של ג'ים מוריסון (הדלתות), משחק התפקידים של דיויד בואי והרוק אנד רול של מיק ג'אגר והסטונס שלו.
הכבוד לביטלס והידיעה שמדובר בלהקה הכי מצליחה, משפיעה וגדולה בעולם היו קיימים, אך החמדמדות של All You Need is Love והאופטימיות השוצפת בחיוכים של רינגו סטאר בשירים כמו Yellow Submarine לא נשמעו כמו פס הקול האולטימטיבי לצעוק את מה שיש לך בראש בשנים האלו. בדיעבד זאת כמובן טעות, ויש לא מעט חומרים של הלהקה שבקלות ממלאים אחר הפונקציה הזו.
במקרה הפרטי שלי, היו צריכים להגיע מי שטענו שהם הביטלס החדשים – האחים גלאגר ואואזיס – כדי לעורר את השד הליברפולי הרדום שבי. ב־4 בנובמבר 1995 (כן, הערב ההוא) בארלס' קורט בלונדון הילדים הרעים של מנצ'סטר נתנו את הביצוע המעלף שלהם ל־I Am the Walrus, כשהם מחוזקים בתזמורת כלי נשיפה ובכפילים של הביטלס עם חליפות הסרג'נט פפר שהשלימו את אווירת הפסיכדליה שהייתה באוויר עם כל אקורד וסולו שהתנגן שם.
לימים, כמה שנים מאוחר יותר וכשהאוזניות כבר היו מחוברות למיני־דיסק, התקבלה ההחלטה שאת הטיול הגדול לא עושים להודו ולא לדרום אמריקה. על הכרטיס הפתוח הופיעה לונדון, המטרה לטייל בעקבות החלום והפלייליסט ניגן גם את Live Forever של אואזיס אבל לגמרי גם את Across the Universe.
I Feel Fine // מיכל אורבך
למרות שהם לא ייצגו את החינוך שקיבלנו, לא ויתרנו על המוזיקה שלהם
החיבור הראשון שלי לביטלס היה בשיר המתוק "מישל", כי הרגשתי כאילו נכתב בדיוק בשבילי. במיוחד שהיו בו אנגלית וצרפתית והייתי גאה בכך שהבנתי הכול: "מישל, מה־בל/ אל מילים שהולכות יחדיו היטב/ מיי מישל". איזה פינוק. כשעשינו מדורות ל"ג בעומר עם החבר'ה מהסניף, תמיד ליוויתי כמה שירים בגיטרה, ואחרי "יש ערימה של חבר'ה על הדשא", "בית השמש העולה" ו"יהיה טוב", הגיע תורו של "יסטרדיי", עם האקורדים הנוגים שלו ועם שורת צלילי הבס היורדים בדרמטיות – שכמובן ידענו לשיר בעל פה, עד עצם היום הזה, לא פחות מהקול השני של "התשמע קולי".
קראתי אז את שמות האקורדים לא מתוך אייפד ואפליקציה לתווים, אלא מתוך מחברת עם עטיפה של "הולי הובי", הנערה הכפרית עם שמלת הטלאים וכובע הבד. שרנו אותו ביחד ולבד, וכאשר פול מקרטני תהה למה אהובתו הייתה צריכה ללכת ללא הסבר, ב"Why she had to go", עם ליווי כלי המיתר שברקע, ליבנו התכונן לפרידות שעוד יהיו, והוא נחמץ לנו על אלה שכבר היו. ככה זה בגיל 16, וזה רק מחמיר עם הזמן.
קראו אז ללהקות בשמות עבריים. לא היה דיפ פרפל אלא סגול עמוק, לא המאמאס והפאפאס אלא האבות והאמהות. אז גם לביטלס קראנו "להקת החיפושיות". היו שמועות ש־Lucy in the Sky with Diamonds מרמז באקרוסטיכון שלו לטריפ אל־אס־די שחוו חברי הלהקה, ואז גם האזנו בימי שישי אחר הצהריים לתוכניתו השבועית של יואב קוטנר בגל"צ, "מסע הקסם המסתורי", שם סיפק קוטנר עוד הרבה סיפורי רקע דומים על הלהקה האגדית.
אז אמנם הבנו גם קודם שסגנון החיים של אותן "חיפושיות" לא באמת מתיישב עם החינוך הממ"ד שקיבלנו, אבל את המוזיקה אימצנו ואהבנו. בדומה לרבי מאיר – ש"רימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק" – ולמד תורה מחברו אלישע שהתפקר והפך ל"אחר", לא ויתרנו על יצירתם, ואפילו משקפי ג'ון לנון כיכבו אצל אחדים מאיתנו לפני שהתנקשו בג'ון ולפני שכינו אותם עיגולדים של שמאלנים.
We Can Work It Out // מאיה פולק
מכל חברי הלהקה התחברתי דווקא אל המתופף פיט בסט, שהודח רגע לפני ההצלחה המסחררת
בסרט "יסטרדיי", המתאר עולם שבו איש לא זוכר את להקת הביטלס, מפציע אדם שגם הוא ממשיך להתקיים ביקום המקביל שבו הלהקה הזו מעולם לא חיה ויצרה: קוראים לו ג'ון לנון. בסרט הוא איש כמעט בן שמונים, שחי לבד בבית עץ סחוף רוחות באיזו נקודה נידחת באנגליה. הוא אפילו חמוש במשקפיים עגולים, אבל למי אכפת? המותג לא קיים, והאיש הזה הוא סתם אלמוני קצר רואי שמטייל עם הכלב ליד הים, אבל חי, כי כידוע לנון המפורסם נרצח בדצמבר 1980 על ידי מעריץ פסיכופת.
יש עוד איש מבוגר שחי באמת, וכיום הוא בן 77, שניתן לומר עליו שהוא מתקיים בעולם ללא להקת הביטלס: קוראים לו פיט בסט, והוא המתופף שעמו החלה הלהקה את דרכה. אך חברי הגרעין המייסד של הלהקה, ג'ון לנון, פול מקרטני וג'ורג' האריסון שלחו בשנת 1962 את מנהלם בריאן אפשטיין להודיע לבסט שהוא מודח, ואת מקומו תפס רינגו סטאר.
אחת הסיבות להדחתו של בסט הייתה דרישה של חברת התקליטים שרצתה להחתים את הביטלס שהוא יוחלף במתופף אחר. סיבות נוספות מדברות על אי התאמה של בסט כטיפוס לדי־אן־איי של הלהקה. גורמים מצידו של בסט אף יגידו שהוא היה הנאה מכולם, ומשך בתחילה הכי הרבה תשומת לב, ולכן החליטו להיפטר ממנו. תהא הסיבה אשר תהא, חברי הביטלס לא אמרו אותה לבסט בפנים, והוא גורש ממש פסע לפני ההצלחה הפנומנלית שלה זכתה הלהקה, מאז ועד היום.
יש לכם את זה ביותר כואב? האמת שכן. כי רבים לא שמעו על בסט, למרות שהוא מופיע עד היום וגם לו יש להקה. הוא הסגן של בר כוכבא, במקרה הטוב. בסט החל לעבוד בהעמסת לחם למשאיות אספקה, כשהוא משתכר כשמונה ליש"ט בשבוע. בהמשך היה גם עובד מדינה בלשכת התעסוקה בליברפול במשך כעשרים שנה.
יש משהו אירוני בכך שהמובטל של "הביטלס" הגיע לבסוף לעבוד בלשכת התעסוקה, כשהוא מתקדם אפילו למשרה ניהולית, ומסרב להופיע כמתופף מול קהל. ודאי תופף מבלי משים על שולחן המכתבה שלו במשרד, תמיד היה בקצב הנכון, אך למובטלי ליברפול זה לא שינה הרבה. בסט אמנם זכה עם השנים לתמלוגים מזעריים יחסית על גרסאות של שירי הלהקה שבהן הספיק לתופף, אבל אין בכך די נחמה.
לא הייתי רוצה לבלות אפילו רגע בתוך הראש של בסט. הוא מסמל עבורי את הצד הכי עגום של "מה היה קורה אילו". מה היה קורה למשל לו בסט נשאר בלהקה? אולי היא לא הייתה זוכה להצלחה? אינסוף תסריטים אפשריים, אפשר רק לדמיין.
בסט הודה לאורך השנים שהוא אוהב את שירי הלהקה ושאף רכש תקליטים שלה, אז יש לנו מהמשותף: שנינו מעריצי הביטלס. ישנם עוד חברי להקה כאלה, גם בארץ, שעזבו או הועזבו רגע לפני ההצלחה, או חבר זה או אחר בצוות סטארט־אפ שהתייאש מהרעיון ונטש רגע לפני שהגיע אקזיט המיליארדים. אני כמהה להבין את הלב הסדוק שלהם, לבדוק אם חזרו לעצמם אי פעם, אם יצרו לעצמם הזדמנויות משמעותיות חדשות או נותרו מרחפים במרחב, בודדים בלי תקנה כמו אלינור ריגבי.
Come Together // אסף ליברמן
ברגע ששמעתי את השיר הראשון של הביטלס בדיסקמן, הרגשתי שעברתי דרך מחילה לעולם צבעוני ועמוק
כשנחשפתי לראשונה לביטלס, ג'ון לנון כבר לא היה בין החיים משהו כמו 22 שנה, והלהקה עצמה הייתה מפורקת כבר למעלה משלושה עשורים. הייתי לקראת סוף התיכון, ולמרבה האירוניה החזקתי מעצמי ידען גדול במוזיקה. תשאלו: איך ייתכן ידען במוזיקה בפתח המאה ה־21 שאינו מכיר את הביטלס? התשובה היא שכל השירים שעניינו אותי היו כתובים בעברית. מוזיקה בשבילי הייתה הדברים ששמעו בבית ונגזרותיהם. ההורים שמעו אריק איינשטיין וחוה אלברשטיין ושושנה דמארי, ואילו המרד המוזיקלי שלי כבן נוער הרחיב את המנעד לכוורת ושלום חנוך ויהודה פוליקר, ומשם למוזיקה ישראלית עכשווית.
כשקניתי את הדיסקמן הראשון שלי, מכשיר שהיה חזית הטכנולוגיה לחמש דקות בדיוק, הבנתי שזו הזדמנות להיחשף לאבות המזון של הרוק ורכשתי את "סרג'נט פפר", בעיקר כי המגזין "רולינג סטון" בדיוק קבע שמדובר באלבום הכי טוב של כל הזמנים. אני זוכר את הרגע שלחצתי "פליי" כבר ביציאה מחנות הדיסקים בקומת הכניסה של קניון מלחה, ואת הפליאה שאחזה בי במהלך ההאזנה כל הדרך באוטובוס הביתה.
זה לא בגלל תחושת ההרפתקנות שאפפה את כל האלבום – כאילו ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו אוחזים לך את היד ומעבירים אותך דרך חור המחילה שמוביל אותך לעולם צבעוני ועמוק – וזה גם לא בגלל ההומור, הפסיכודליה והגיטרות המכסחות שדרים כולם יחד בכפיפה אחת ובטבעיות. הפליאה נבעה בגלל משהו אחר לגמרי. הרגשתי שמצאתי את המקור לכל מה ששמעתי עד אז. חשתי שבידיי האבטיפוס לכל המוזיקה שאני אוהב, שהאלבום הזה של הביטלס הוא מלך הלילה שיצר המון הלכים לבנים שהתפרשו בעולם, אבל בלי המלך הם לא היו באים לעולם.
פתאום האלבום הזה הדהד בכל האזנה לשירים המקומיים האהובים עליי. בכל פעם ששמעתי רוק ישראלי משנות התשעים שמעתי גם את האופן שבו פול מקרטני צועק את המילים של סרג'נט פפר, וכשנתקלתי בגיטרות של גאונים כמו סנדרסון או קלפטר צץ לו ברקע ג'ורג' האריסון
מ Getting Better או Fixing a hole, כל הפקה מוזיקלית שנועדה לטלטל את החושים גרמה לי להרהר ב A Day in the Life ובכלל, כל אלבום קונספט – כזה שהוא לא רק אסופה של שירים אלא יצירה שלמה ואחידה – חייב תודה לאלבום הזה מ־1967. גם אני.
