השמים לא נפלו כשהאדם נחת לראשונה על הירח ב-20 ביולי 1969, ה' באב תשכ"ט. ההישג הטכנולוגי האדיר של מדעני נאס"א, שהתממש 66 שנים בלבד אחרי המטוס הראשון של האחים רייט, עורר התרגשות מה עלי אדמות, ותו לא. מאורעות ארציים לגמרי שהתרחשו בשנות הששים, כמו רצח קנדי או הפלישה הרוסית לצ'כוסלובקיה, הסעירו את יושבי תבל פי כמה וכמה. לבני אדם יש נטייה פרימיטיבית להתעניין יותר בהלוויה של מייקל ג'קסון ותואמיו מאשר בהתפתחויות מדעיות מרעישות. המדע היה ונשאר חור שחור לרוב המכריע של האנושות. היא אטומה לדברים החשובים באמת.
"הערב תנחת חללית על הירח", בישר העמוד הראשון של 'ידיעות אחרונות' ב-20 ביולי 69', לאו דווקא בכותרת הראשית. מרכז הכובד של העיסוק העיתונאי כאן באותו יום היסטורי היה בזירה הביטחונית. סיירת מטכ"ל והקומנדו הימי פשטו על האי גרין בפתח תעלת סואץ, ושישה לוחמים נפלו. אחד מהם היה חיים שטורמן, בן למשפחת שטורמן למודת השכול. יחד אתו נפל גם רב-סרן אהוד רם מקיבוץ חניתה. "בנים אלה, אשר ככה חיים, ככה לוחמים וככה מתים הם הדבר הנפלא ביותר שיש לנו בחיינו", ספד לו משה דיין בהלוויה המונית בחניתה. מי, בכלל, זוכר היום שאותם שישה בנים מופלאים נפלו ביום כיבוש הירח?
אירוע אחר לגמרי שזכה לכותרות נאות ב-20 ביולי 69', ה' באב תשכ"ט, יום פטירת האר"י, היה תפילת מקובלים המונית. כמה עשרות מקובלים יצאו מירושלים לצפת ובדרך השתטחו על קברו של יוסף הצדיק בשכם, שעדיין לא היה אז אתר תפילה שכיח. בעיתון נכתב שהתפילה היא "למען הגאולה השלמה וכדי שהשטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים לא יוסגרו עוד לידי האויב". 40 שנה חלפו מאז, חלליות לא מאוישות נחתו בינתיים גם במאדים, ועדיין צריך להתפלל על השטחים המשוחררים שלא יוסגרו.
במפלגת העבודה התלהט בשבוע ההוא ויכוח נוקב בין יונים לניצים על ניסוח המצע לקראת הבחירות הקרובות. דיין ניסה להכניס לשם סעיף המבטיח שבקעת הירדן ורצועת עזה יישארו לעד בידי ישראל. הממשלה החליטה על הקמת קיבוץ ראש צורים בגוש עציון. מוטה גור, מגיבורי מלחמת ששת הימים, הוציא לאור ספר ילדים: "עזית, הכלבה הצנחנית". צנחנים ישראלים היו אז יותר פופולאריים מאסטרונאוטים אמריקנים.
בטלוויזיה הישראלית לא העבירו בשידור חי את מהלך הנחיתה, כי מדינת ישראל טרם חוברה ללוויין תקשורת כלשהו. שליח רשות השידור בארה"ב תיאר בטלפון מה שהוא רואה שם בטלוויזיה, ובמסך כאן הוקרנו באותה עת איורי אילוסטרציה בשחור-לבן. זה היה בעשר בלילה, אני זוכר, בקצה מהדורת 'מבט' ששודרה אז מדי ערב בתשע וחצי. עלעול בעיתוני התקופה מעלה שלפני 'מבט' שודרה "תוכנית בידור על נושא הלבנה – ירח, ירח".
למחרת, אחרי הנחיתה, נמרח תצלומו המטושטש של האסטרונאוט ארמסטרונג על כל העמודים הראשיים. אלי לנדאו, הכתב הצבאי של 'מעריב', דיווח מהתעלה על אלברט בלייש, חייל עולה מצרפת, עייף ומאובק, אשר מאזין בטרנזיסטור לתיאור הנחיתה על הירח תוך כדי חילופי אש עם המצרים. אלברט הדליק נרות ואמר בהיגוי צרפתי ש"הנרות הללו מאירים גם אותנו, שיראו אותנו אלה שעל הירח".
עלעול בפרוטוקול הכנסת אינו מצליח לאתר דיון במליאה על האירוע המסעיר בחלל. גם הטיפול בו במדורי הפובליציסטיקה היה מועט יחסית. בעיקר התווכחו שם אם התענוג שווה את המחיר. עמוס קינן, התחכם וכתב טור פוליטי על "הצד האפל של הירח".
"הם מעקמים את חוטמם בבוז גאיוני כלפי ההתלהבות הזאת מצעצועים מיכאניים", התאונן בעל הטור בועז עברון, שהיה מהבודדים שהתלהבו בכתב מהאירוע הדרמטי בירח. "אבל מה הלאה?", הוא שאל לקראת סיום, "מה הלאה?".
המאמר פורסם לראשונה ב'מקור ראשון' לפני עשר שנים, במלאת 40 שנה לנחיתת האדם הראשון על הירח
