על קו הקץ

מה קורה למשורר שבראשית חייו זכה לאהבת אם ואב, ונשא בתוכו הבטחה ל"עט זהב, שולחן אלון", לאחר שאיתרע גורלו לפגוש בחייו עוני, הגירה ומלחמה? שיריו הפלאיים של ברל (בר) פומרנץ (1942־1902), המשורר העברי יליד פולין, נאספו בשני ספרים: "בשׂפתיים אל הסלע" (1935) ו"חלון ביער" (1939). שני אלו הם מעין יומן פיוטי שבו נצר את מבטו על חייו מאז ילדותו בכפר אודיריז'ין ובעיירה יאנוב שבאזור פּוֹלֶסְיָה, לא רחוק מן העיר פינסק. הוא הרבה לקרוא ספרות רוסית, יידית וכן ספרות עברית, שאת רובה רכש בלימוד עצמי, ורצה מאוד לעלות לארץ־ישראל, אלא שלא קיבל סרטיפיקט. בסוף דצמבר 1942 נרצח על־ידי הנאצים ביערות זַאבִישְיֶה.

שירת שלושת האבות

לא הכרתי את שירת המשורר ואף לא את שמו, אלא רק משקראתי את שירו של המשורר העברי המופלא גבריאל פרייל (1993־1911), "שלושה קרובים לי", שבו מוזכר ברל פומרנץ כמשורר היקר לליבו. והנה השיר:

בְּשִׁלְהֵי יוּלִי 1991/ בְּחֶדֶר שְׁרָבִי/ מוּפְנֵית יָדִי בִּנְיוּ־יוֹרְק/
לְכִוּוּן פוֹגֶל, פּוֹמֶרַנְץ, לֶנְסְקִי ־/ שְׁלִישִׁיָּה "רְצִינִית יוֹתֵר מֵרְצִינוּת"/ עִם שִׂרְטוּט עָגְמָה בַּמַּחְבָּרוֹת./ (הֵם לֹא חִבְּבוּ אֶת הַפָּתוּחַ וְנָדוֹשׁ/ לֹא חָמְדוּ פּוֹאֵטִיקָה סְגוּרַת אָפְנָה)

רַק כֹּרַח יִחוּדָם הִכְתִּיב לָהֶם מָה/ שׁוּרוֹת דֵּהוֹת בִּפְזוּרוֹת
פּוֹלִין צָרְפַת וְסִיבִּיר./ שָׁם נִשְׁאַר כָּל אֶחָד מֵהֶם/ עִם עֲנַף שִׁירוֹ הֶעָרֹם;/ מוּזָר, אֵיךְ הֵם חַיִּים בְּחַדְרִי/ הַשְׁרָבִי בִּנְיוּ־יוֹרְק/ בְּשִׁלְהֵי קַיִץ זֶה.

גבריאל פרייל כתב את השיר כשנתיים לפני מותו ביוני 1993. הוא מתאר את ידו הנשלחת במְעין הֶארה לספרי שירה של שלושה משוררים שחייהם היו כה שונים מחייו: פוגל, פומרנץ ולנסקי. בחדר השרבי במנהטן, כשהוא סובל מחום מעיק, הוא זוכר אותם. במעין קלילות, שאינה רוצה להכביד על הקורא, הוא מכנה אותם "שלישייה רצינית יותר מרצינות", ובעצם רואה בהם מנטורים שלו. הם שהעניקו לו את המצפן הפואטי: לכתוב בפואטיקה היחידה שיכלו לכתוב, מבלי ללכת שבי אחר החדש או אחר הישן, שהופכים כל אחד מהם בזמנו לאופנה מקובלת.

בקיצוריוּת כמעט שתקנית, פרייל מעמיד את ייחודם הפואטי של השלושה כעיקר, ומאפיין את שירתו של כל אחד מהם כ"ענף ערוֹם", כלומר, כשירה הנקייה מכל קישוטיות. את שירתם הוא רואה כפואטיקה של "כֹּרַח", ולתיאור השורות הנפלאות שכתבו הוא מסתפק בביטויים "מָה" ו"שִׂרְטוּט עָגְמָה בַּמַּחְבָּרוֹת".

על סבלם וגורלם של השלושה פרייל רק מרמז בכותבו על "שׁוּרוֹת דֵּהוֹת בִּפְזוּרוֹת / פּוֹלִין צָרְפַת וְסִיבִּיר". הוא מכוון לשירים שנכתבו בנדודיהם רצופי הסבל והרעב, במחברות שחלקן אבדו. צרפת הייתה המקום שממנו הוּבל המשורר דוד פוגל אל מותו במחנה ההשמדה באושוויץ; במחנה העבודה בסיביר מצא את מותו המשורר חיים לֶנסקי; וביערות פולין, בתקווה למצוא בהם מקלט, נורה המשורר הנפלא והעלום כמעט, ברל פומרנץ. אלו שלושת המשוררים היהודים שכתבו שירה עברית חדשה על אדמת אירופה השוקעת, באין להם כמעט קוראים. מבחינה זו ראה בהם פרייל, שגם הוא כתב שירה עברית מודרנית בגלותו התרבותית מבחירה במנהטן, אחים, ואולי אף אבות.

הנס שבהוצאת השיר

כשירתם של פוגל ולֶנסקי, גם זו של ברל פומרנץ נכתבה במקביל לשירת דור שלונסקי ואלתרמן בארץ, אך איכויותיה, כמו גם אלו של שני הגולים העברים האחרים, דומות לשירתם של משוררי שנות השישים – כדוגמת עמיחי וזך. שירתו נכתבה בחרוז לבן ובשפה משוחררת ממליצה, וכמו שירתם של פוגל ולנסקי עקבה אחר המצב הקיומי של האדם שחי במזרח אירופה על קו הקץ.

בנספחים קצרים מאוד שהוסיף המשורר לשני ספרי שיריו, נתן פומרנץ הסברים מרתקים לשמות שבחר להם. הוא דוחה את האפשרות שלפיה השם לספר הראשון "בִּשְׂפָתַיִם אֶל הַסֶּלַע" ניתן כדי לסמן צימאון או גורליות מיוחדת הטמונה בצרוף שני העצמים הקוטביים האלו, אלא מסביר את הצרוף כאנטיתזה ל"מַטֶה", וניתן להבין שהוא רומז למשה שחטא בהכותו בסלע. השפתיים מציינות אפוא דיבור אל הסלע, בניגוד להכאה בו, ובכך משאירות על כנו את יסוד הנס שבהוצאת המים ממנו – נס כתיבת השיר.

על אודות שם ספרו השני, "חַלּוֹן בַּיַּעַר", אומר המשורר שבילדותו אהב ספרי־יָם, כדוגמת רובינזון קרוזו, אלא שלא יכול היה לכתוב שירה הממירה באופן מוחלט את חייו הריאליסטיים בחוויות דמיוניות. בכל זאת לא יכול היה להימלט "מהרגשה צובטת – כמו זו של איש השולח את מכתבו בבקבוק בלב־יַם־קֶצף". נראה שהתכוון לכך שה"חלון ביער" הוא השיר הפורץ אל העולם מן ההֶסגר, ממש כמו שהבקבוק מחפש את האיש שימצא אותו בים או בחוף – רמז גם לאגדות הימיות שאותן אהב לקרוא בילדותו.

ואמנם, ילדותו של המשורר בכפר היא הסוד הבראשיתי של שיריו, כזו המפעימה את כתביו של ביאליק ב"זוהר" וב"ספיח": "עוֹד צַפְצָפָה לַחָה מַקְשִׁיבָה/ וּמַחְרִישָׁה כַּוֶּרֶת מְלֵאָה/ לַמֶּרְחָב צְלוּל־הַמַּרְגֵעָה,/ לַנִּיב הָרִאשׁוֹן שֶׁתַּתְחִיל הַדּוּמִֵיָּה הַכְּכוּבָה./ וּבֶן־אָדָם – מִתְמוֹלְלִים גַרְעִינֵי־הַנִּיבִים/ בָּרֵיחַיִם שֶׁל עֵינָיו הָרְעֵבוֹת". "הניב הראשון" של המשורר יסודו בדומייה ההרמונית מסביבו. את "הַדּוּמִיָּה הַכְּכוּבָה" הזאת ממולל האדם־המשורר ב"רֵיחַיִם שֶׁל עֵינָיו הָרְעֵבוֹת" ומקנה לעולם סביבו הרמוניה חדשה בשירו.

חוזה את הקץ

פומרנץ חווה חוויות בראשיתיות של טבע שִלגי ושִמשי, הנצורות בשירתו כחיבוק של אב ואם. מבחינה זו העלאת הנופים מלאת החיוּת בשיריו מזכירה את זו של חיים לנסקי, שאמנם לא חווה אהבת הורים, אך זכה לאהבת סב וסבתא עד מותם, כשהיה בן 16. עם זאת, משיצא המשורר לווילנה ואחר־כך לוורשה, בעוד הזמנים הלכו ונעשו רעים, הזכוכית השקופה שמבעדה ראה את העולם הלכה ונדלחה, ומשפטים בשיריו מזכירים בפואטיקה הדמוּמה שלהם דווקא שורות משל פוגל, שנראה כאילו מנבאות את האסון הקרב.
ברבים משיריו, כבר אלו האסופים בספרו הראשון, חווה המשורר את חזיון היותו משורר הקץ:

הַמְּנוּחָה, בִּקְּרַתְנִי בְּחָכְמָה אִמָּהִית,/ לְמָחָר לִי הִבְטִיחָה
עֵט־זָהָב,/ שֻׁלְחַן אַלּוֹן.
לְמָחָר – וּמֵעִיר אוֹתִי יוֹם/ לֹא אֵדַע תָּאֳרוֹ,/ הוּא נוֹטֵל אֶת הַבֹּקֶר מִמֶּנִּי/ כְּכָל שׁוֹטֵר הַמַּבְהִיל לַגַּרְדּוֹם.
אֲנִי צָר כָּל אַהֲבָתִי בְּעֶפְרוֹנִי ־/ בְּלַהַב הַנְּהָרָה הַזְּעוּמָה./ אֲנִי רוֹשֵׁם שִׁירִי עַל שֻׁלְחָנִי הַמִּתְנוֹדֵד ־/ עַל שֶׁכֶם הָרוּחַ.

התמונות הוויטאליות של פומרנץ מתרכזות סביב העיפרון, שלא הפך לעט הזהב שעליו חלם בנעוריו. ביאליק כתב לאחר פרעות קישינוב: "הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחַט!/ עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרוֹעַ עִם קַרְדֹם,/ וְכָל הָאָרֶץ לִי גַּרְדֹּם". פומרנץ, החש בעולם המתמוטט סביבו, לא יכול היה לדעת בבירור מה יהיו פניה של שואת היהודים בימים יבואו, אך חש את אימתה ה"גרדומית". המנוּחה שביקרה אותו היא אפוא מנוחת־המוות, שמתוכה הוא נאחז, כמו פוגל ולנסקי, בשירה העברית כבגלגל הצלה. לעיפרון הכותב את שירו "בְּלַהַב הַנְּהָרָה הַזְּעוּמָה" יש עוצמה אולי דווקא בגלל עננת הזמן המעיבה עליו.

פותח חלון לתקופה

החלונות שמהם מרבה ברל פומרנץ להביט מצויים בבתים או ברכבות, ודרכם מתפענחים אירועי הזמן, המבשרים, כמו בטרגדיה, את המוירה הטווה את חוטיה.

בהכרזה אירונית כותב פומרנץ: "שָׂמֵחַ אֲנִי לִהְיוֹת עַתָּה זָר/ וּלְהַצִּיג בָּדָד כָּל חַלּוֹן בּוֹ אַבִּיט./ וְאִם רֹאשׁ לִי יָנוּדוּ, נוֹדֵד בֵּין דּוֹרוֹת,/ לֹא אֶפָּגַע מִזֶּה אַף כִּשְׂעָרָה". זוהי התמונה של היהודי המוּפלֶה, שלמד שלא להיות נעלב מיחסו המבַזה של העולם אליו, שכן כבר הִפנים אותו. היהודי הזר בוחר, כביכול, "לְהַצִּיג" כל חלון, כלומר לתעד בשירתו את חיי האנשים הנודדים בין העמים. בסופו של שיר זה הוא כותב: "וְאוּלָם הַחַלּוֹן בְּאוֹר זֶה מְחַיֵּך/ חִיּוּךְ מְזַוֵּעַ,/ כְּחַיֵּךְ פַָּנָיו שֶׁל עִוֵּר־מִלֵּדָה/ בְּמַשְּׁשׁוֹ בָּאֶצְבָּעוֹת פְּרוּטַת־כֶּסֶף". זוהי תמונה מעוּותת המזכירה את התיאורים הגרוטסקיים של בודליר. בני התקופה התוקפניים – וכאן המשורר מכוון לגרמנים ואולי גם לפולנים ולאוקראינים – "עיוורים מלידה" ו"ממַששים רק כסף".

אלו זמנים בהם "כֶּלֶב שׁוֹטֶה נָשַׁךְ אֶת הַיָּרֵחַ", ובהם "נִטְפֵי הַַגֶּשֶׁם, הַיּוֹרֵד לְתֻמּוֹ,/ נֶהֱפָכִים לְכַדּוּרֵי־עוֹפֶרֶת מַכִּים.// גְּוִיּוֹת עֲרֻמּוֹת תַּרְגֵּשְׁנָה בִּמְצוּדַת הַכֶּלֶא/ וּבַחֲלוֹם מַחֲרִישׁ־צְעָדִים הֵן נִמְלָטוֹת מֵחַדְרֵיהֶן/ אֶל חַדְרֵי־הָרִים,/ אֶל מִקְלַט יְעָרִים". זוהי תמונת מלחמה, שאין להינצל ממנה אלא רק בחלום. אחרי תיאור מקאברי זה הוא מתבונן בעצמו: "שָׁעָה מַאֲפִילָה – פָּנַי אֶל הַחַלּוֹן;/ בִּזְהִירוּת פּוֹתֵחַ אֲנִי סֶדֶק בַּוִּילוֹן,/ כְּדֵי לִשְׁלֹחַ בּוֹ לֵבָב נוֹקֵף/ שׁוֹמֵר חֶרֶשׁ תָּר מַה מִּלַּיְלָה". הלב הנוקף משקף את רגשי האשמה שחש המשורר, שאינו יכול אלא לפתוח "סֶדֶק בַּוִּילוֹן" ולהתבונן במתרחש כמי שמזדהה עם הסבל, אך אינו יכול לעזור ולהקטינו.

מרתקת הבחירה של המשורר להעמיד אחרון בספרו "חלון ביער" שיר שאינו שייך לתקופה, שיר אוניברסלי, שאכן בו נפתח החלון לעולם, שלא כמו בשירים קודמים, שבהם החלון מתקשה להיפתח בגלל אֵימי התקופה.

אֳרָנִים מַבְרִיחֵי יַרְקָם עַל גְּבוּל־הַסְּתָו
אֳרָנִים מַרְכִּינֵי נוֹפָם הוֹגִים לְאַט־לְאַט.

עוֹדָם שׁוֹמְעִים אֶת בִּכְיִי הָרִאשׁוֹן עַל הָאֲגַם,
עוֹדָם רוֹאִים אֶת צְעָדַי הָרִאשׁוֹנִים עַל הַחוֹל.
בַּחֲרוּתִי כְּבָר קָרְעָה חַלּוֹן בַּיַּעַר
וְעָרְבָה אֶת לִבָּהּ לְהָצִיץ מִמֶּנּוּ.

הוֹי הוֹגֵי לְאַט־לְאַט! אֵיךְ אָחִישָׁה אֶת קֶלַח־שְׂרַפְכֶם
כְּחַכְלִילוּת־יָמַי הַנִּשְׁפָּכָה עַל עָבִים?

כפי שכתב פומרנץ בנספח, החלון ביער הוא הבקבוק הנשלח בים אל העולם. זמנם העל־זמני של האורנים תאם את זמנו שלו בהיותו ילד. אז הם שימרו את בכיו הראשון, את צעדיו הראשונים. אך כל אלו נמחו בחול ובמים, ועתה, משהתבגר, יש לו האומץ לקרוע חלון אל העולם, להציץ, ואולי גם להִיפגע כמו הנכנסים לפרדס. עתה הוא מייחל לכוח שייתנו לו האורנים, "הוֹגֵי לְאַט־לְאַט", מייצגי הזמן הנצחי, לבטא את הלהט בדמו, שקצבו מהיר מהקצב האיטי של זרימת השׂרף בהם.

אווירה של קסם

על שני דברים חשבתי בעת קריאת שירי ברל פומרנץ. האחד: כדי לקרוא בעת רצון, כמו גבריאל פרייל, בשירי המשורר, עליי לצלם את הספר, או לחפשו בחנות לספרי יד שנייה, שהרי רק עותק אחד שָכן במחסן הספרים הישנים הבלתי־מבוקשים בספריה המרכזית בעירִי. והדבר השני: האם בחרתי בשירים ה"נכונים"? שכן כל שיר של ברל פומרנץ הוא מעשה קסם.

לפרֵדה אוסיף שיר אחד:

עוֹד מֻצָּעָה מַפַּת שֶׁלֶג זְהוֹרָה/ כְּבַכְּפָר הַתָּמִים,
אַךְ תֵכֶף עָלֶיהָ עוֹבֵר/ מַטְאֲטֵא שׁוֹפֵעַ אֹפֶל.

מְטֻשְׁטָשָׁה הַהַזְמָנָה הַחֲגִיגִית/ שֶׁל מֶרְחַבְיָה וְנוֹשֵׂא/ הַהַזְמָנָה – הָרוּחַ הַמְּצֻדָּד/ אָפֹר מִלְהַפְרִיחַ וְרָדִים בִּלְחָיַיִם.

לֹא סוּפָה מֵילִילָה/ הַמִּתְנַחֲמָה בִּבְכִי תִּינוֹק.
לֹא סוֹד־שִׂיחַ יַעַר לָבָן/ הַַמַּבְטִיחַ חִדּוּשׁ נְעוּרִים.

עוֹד מֻצָּעָה מַפַּת שֶׁלֶג זְהוֹרָה/ כְּבַכְּפָר הַתָמִים,
אַךְ תֵּכֶף מִתְקַשְּׁרָה לַצְּעָדִים/ דְּמוּת קָרָה־שְׁחוֹרָה.

מה יש בשיר הזה המסקרן כל־כך את הקורא? המפה הצחורה, המזכירה את מפת־השבת ואת הארוחה היהודית החגיגית – זו מוזמנת על־ידי הרוח והופכת באחת למפת העולם, משהו קוסמי. אך סממני השבת נמחקים, ה'הזמנה' מִטַשטשת, ורוח האופל, מעין מפיסטופלס, מתגלה כדמות "קרה־שחורה", כנראה בדמותם של הנאצים ועוזריהם.

ברל פומרנץ הושפע ודאי ממשוררי "דור הכסף" ברוסיה וממשוררי ה"אינזיך" היידים. קסמו הוא – כפי שכתב גבריאל פרייל בשירו עליו, על חיים לנסקי ועל דוד פוגל – בכורח ייחודו. שיריו הינם עדויות מלאות דמיון שנבראו ממנו עצמו. ואכן בדבריו הקצרים על שירתו בנספח הוא כותב: "לקחתי חופש רק לאהבתי הקדומה והבודדה את החרוז הלבן ואת הקֶצב הלא מכונָתי. ואם תמצא לומר – לא לקחתי מאומה".