משפחה לא בוחרים

לאזכרה במלאת שנה לפטירתה של סבתא אסתר דרעי, התייצבו כולם. כל הילדים, הנכדים והנינים של המשפחה שעלתה ממרוקו, התיישבה בבת־ים והצמיחה את אחד האנשים המשפיעים בפוליטיקה הישראלית – אריה דרעי, הגיעו. האזכרה התקיימה מיד לאחר הבחירות האחרונות, ומוריה, בתו של שלמה (מומו), אחיו של אריה, ניגשה לדוד המפורסם כדי להחמיא לו על ההישג המרשים – שמונה מנדטים של השבת עטרה ליושנה. "נו, שמת ש"ס בקלפי?" בירר הדוד בתגובה. "אתה יודע שאני מכבדת אותך והכול, אבל אני לא יכולה להצביע לרשימה שאין בה נשים", ענתה מוריה. "נו, את יודעת שגם ככה יפה (רעייתו, ר"ר) מנהלת את הכול", הגיב דרעי. "פרגנתי לו על זה, אבל אמרתי לו שרק כשיהיו נשים ברשימה ממש אשקול להצביע לו", אומרת דרעי בחיוך.

דרעי, 29, יוצרת, דתית, מזרחית ופמיניסטית, גדלה כל חייה כשהיא נושאת על כתפיה משא כבד – שם המשפחה והזהות שבאה איתו. בתור ילדה קטנה היא זוכרת את ההתייעצויות המשפטיות בבית, כנערה צעירה כבר בילתה ב"שאגת אריה", מתחם הישיבה המאולתר שהוקם מול כלא מעשיהו כדי לחזק את הדוד הכלוא, וכאישה צעירה נאלצה להתמודד עם גירושי הוריה כמו גם עם החקירות של אביה בחשד למעורבות בעייתית שלו בעסקי הנדל"ן של אחיו המפורסם.

דרך האמנות היא מציגה את הדילמות המלוות את חייה ומעסיקות אותה. זהות אישית מול משפחתית, פרטיות מול ציבוריות, המנטליות המזרחית של אביה מול זו של אמא שגדלה בסקנדינביה, דת, מסורת, מוצא ועוד. לאחרונה יצרה את "Be me" מיצב שבו לקחה עבודת פסיפס של אמן מרוקני ועשתה עליו מניפולציות. העבודה מסמלת עבורה את הצורך להשתחרר מהעול המשפחתי ולשאול מה מתוך המטען הכבד הזה היא רוצה להמשיך לשמור ומה היא רוצה לעזוב ולהמשיך לחיות בלעדיו.

העבודה של דרעי מוצגת במסגרת תערוכת בוגרי תואר ראשון באמנות של מכללת בית־ברל (התערוכה פתוחה עד 31.7, הכניסה חופשית). "הדיקן שלי אמר שהוא רואה בעבודה הזו משהו שמאוד מעלים ומצמצם נוכחות, ויש בזה משהו לגבי התהליך שאני עוברת. אני חושבת שאני יותר לומדת להשתייך למערכות ולהיות חלק ממשהו ולהיטמע בו, כאילו הבנתי את כל הטוב שיש בלהיות לא מיוחד".
ביחד ולחוד.

מוריה דרעי היא השלישית מבין ילדיהם של שלמה ויונה דרעי. שלמה דרעי הוא אחיו הצעיר של אריה, כמו גם של הרב יהודה, רבה של באר־שבע. בניגוד לשני אחיו הגדולים שהתחרדו, בחר שלמה בדרכה של הציונות הדתית. הוא למד בישיבת בני עקיבא בבת־ים ובהמשך בישיבת ההסדר קריית־ארבע, וכך דרעי גדלה בבית דתי־לאומי. את הקשר עם המשפחה המורחבת היא מתארת כטוב מאוד. "חגגנו יחד שבתות וחגים – לרוב אצל האחים החרדים בגלל ענייני כשרות, נסענו יחד לנופשים. למרות הפערים ולמרות שאנחנו נראים אחרת מהם וחיים באופן שונה, הייתה קרבה גדולה".

 

למה בלשון עבר?
"אצל אריה המשפחה נהייתה חמולה, זה כמעט בלתי אפשרי להתאחד כולם. יחד עם זאת אבא שלי ודוד שלי נשארו קרובים מאוד".

העבודה המשמעותית הראשונה שיצרה הייתה בפרויקט הגמר שלה בסוף כיתה י"ב. זה היה צב גדול מגבס שהשריון שלו עשוי קליפות גרעינים. מחווה לטקס השבועי בבית משפחת דרעי בליל שבת שבו מפנים בסיום הארוחה את כלי האוכל מהשולחן ומביאים פיצוחים, תה ופירות המתלווים לשיחות ולצחוקים.

"זה בעצם היה שריון כפול. גם שריון שמגן על הצב וגם הקליפות שמגינות על הגרעינים. זה סימל עבורי את המעבר מהבית למדרשה ולשירות לאומי ולחוץ בכלל. תהיתי אם אחווה את הטקס הזה מחוץ לבית. הצב לוקח איתו את הבית למרות שהוא מכביד עליו ומאט את הקצב שהוא הולך בו. זו דילמה שמעסיקה אותי כל חיי. איפה נגמר הבית והמסורת ומתחילה אני". אחרי התיכון למדה במדרשת שובה ועשתה שירות לאומי במרכז חירום לילדים.

"זה מעניין איך שאדם שהורשע בפלילים הוא זה שמחזיק את הלולב ובודק את הכשרות והישרות של משהו אחר"

מתי הבנת שהשם "דרעי" נושא איתו מטען?
"הייתי בכיתה ג' כשהכול נורא בער סביב דוד שלי. זה היה לקראת סוף המשפט. בבית הספר כל הזמן שרו לנו 'הוא זכאי', או שאלו 'הוא זכאי?' הרבה פעמים פשוט התעלמתי מזה".

בעצם, רק לפני כארבע שנים, כשציירה את דודה לראשונה במסגרת הלימודים, הצליחה להבין את המורכבות של דמותו עבורה. "זו דמות שהיא בשבילי כל כך הרבה דברים בכל כך הרבה רבדים, שאת חייבת לעבד את זה מול עצמך. הוא פוליטיקאי שיש לכל אחד מה להגיד עליו, לחלק מהאנשים יש טקט ולאחרים אין. הייתי חייבת להיפגש מול עצמי ולברר מה הדמות הזאת עושה לי". כך נוצר הציור "לו־לב", במרכזו אריה דרעי מחזיק לולב חד בשני צדדיו, צד אחד מופנה לדרעי עצמו וצד אחר לצופה. "זה מעניין איך שאדם שהורשע בפלילים הוא זה שמחזיק את הלולב ובודק את הכשרות והישרות של משהו אחר. אני חושבת שגם אנשים שטעו יכולים לבדוק את עצמם ואת אחרים מול מה שקרה.

"קראתי ליצירה שלו לו־לב, כי אני מרגישה שקודם כול הוא בנאדם של לב, איש חם ואוהב, ואי אפשר להיות לידו ולא להרגיש את זה. כשציירתי אותו הבנתי יותר גם מה הוא מייצג וגם למה ההתנגדות הגדולה אליו, דוד שלי מייצג את כל מה שקשה לקבל בחברה שלנו – הוא חרדי, ספרדי, אישיות חזקה וכריזמטית".

וגם אדם שהורשע בפלילים. איך חווית את החוויה הזו?
"אני חושבת שחוויתי את זה בעיקר דרך ההורים שלי. הם ליוו אותו במאבק בן עשר שנים. אבא שלי כעו"ד ייעץ לו, ניסה לחפש איך לסייע לו, וכשהוא הורשע הייתה תחושה של הפסדנו. זה השפיע על כל איכות החיים המשפחתיות והכוחות שהיו, תחושה של 'יצא האוויר מהבלון'.

בסיבוב השני של דרעי בחדרי החקירות, גם אביה נחקר בחשד למעורבות לא חוקית בעסקיו של אחיו. "זה משהו שרובץ עליך", אומרת דרעי על החקירה. "הוא לא היה יכול לחיות את החיים בצורה טבעית ולהתנהג בחופשיות בתקופה כזו. זה גם מפחיד כמובן".
היא הייתה בת עשר כשאריה נכנס בשערי בית הסוהר. "זה היה מאוד מעורבב. מצד אחד הוא נשפט והואשם. מצד שני הייתה מסביב תמיכה מטורפת בו. בערבים אבא היה לוקח אותנו ל'שאגת אריה' לתמוך בו. זו הייתה חוויה יוצאת דופן בהיסחפות ובלהט של הדברים. צריך לזכור שזה היה אחרי עשור של משפט. דוד אריה היה גאוות המשפחה, שהתחילה כאן מאפס אחרי שעלו ממרוקו, משפחה בת־ימית פשוטה. הוא בנה את עצמו מהבסיס. חבר כנסת, שר הפנים הכי צעיר, מוביל דרך, אדם משמעותי לחברה המזרחית ופתאום הדבר הזה. הוא נלחם על השם שלו. אני חושבת שכל המשפחה חוותה אכזבה גדולה מגודל העליהום, אבל מול זה הייתה גם תמיכה אדירה".

"באותה תקופה היה לנו אירוע משפחתי, ודוד אריה שלח מתנה, הוא חתם עליה 'אריה דרעי, מעשיהו'. השלים עם המצב"

איך אביך ודודך התמודדו עם הכלא והפרידה ביניהם?
"יש משהו בדוד שלי ובאבא שלי ששניהם אנשים חיוביים וחיוניים. אבא שלי תמיד היה אדם מצחיק וגם דוד שלי התמודד עם המצב בהומור למרות המורכבות. הוא למד תורה בכלא, האסירים כיבדו אותו ורצו לשהות במחיצתו. באותה תקופה היה לנו אירוע משפחתי, ודוד אריה שלח מתנה, הוא חתם עליה 'אריה דרעי, מעשיהו'. השלים עם המצב. אבל כולנו ידענו שזה זמני".

אבא שלה חלם שהיא תהיה רופאה, היא עצמה נמשכה לפסיכולוגיה, אבל בהכוונה מקצועית המליצו לה לכוון לתואר שני בתרפיה באמנות. וכך מצאה את עצמה בריאיון בבית הספר פרדס. "התחלתי להוציא את הדברים שלי והחלל התמלא. בסוף הריאיון חזרתי לספרייה לחרוש לפסיכומטרי בשביל לימודי הפסיכולוגיה שעוד לא ויתרתי עליהם, ואז התקשר פורת סלומון, המנהל של 'פרדס', ואמר לי 'התקבלת, ואני חושב שאת חייבת ללמוד אמנות. יש לך נפש של אמנות, ולא תהיי מאושרת בלי זה' או משהו דרמטי אחר" היא נזכרת בחיוך. מאוחר יותר השתלבה בפקולטה לאמנויות – המדרשה במכללה האקדמית בית־ברל.

איך היה המעבר מפרדס המגזרי למדרשה שבה לומדים גם חילונים?
"מאתגר, אבל מצמיח לפגוש את השונה ממך ולגלות כמה הוא לא שונה ממך. כולם גם עזרו לי ותמכו בי, ומצד שני יש כאן דרישות גבוהות וזה מפתח מאוד".

עין בוכה ועין צוחקת

כשהייתה בשירות לאומי, טקס הפיצוחים בליל שבת במתכונתו המקורית לא המשיך להתקיים, כיוון שהוריה התגרשו. הם נפגשו בלימודי משפטים בבר־אילן, למרות הפערים – שלמה הגיע ממשפחה מרוקאית ואילו יונה גדלה במשפחה דנית. הם נישאו ונולדו להם חמישה ילדים. כשאני שואלת את דרעי לסיבת פרידתם, ניכר בה שהיא שוקלת מילים. "אני חושבת שהיה ביניהם הבדל כמו חום וקור. ההבדלים במנטליות היו גדולים, לכל אחד היו ציפיות אחרות מבן הזוג. אני לא אדבר על ההורים שלי, אבל אני חושבת שמרוקו זו אחת המדינות היותר שוביניסטיות בעולם ודנמרק זו אחת המדינות היותר פמיניסטיות בעולם, הציפיות שלהם מבן הזוג והתפקידים שהוא צריך למלא – הבסיס הכי טריוויאלי של החיים ושל זוגיות – לא היה משותף. עכשיו כשאני בזוגיות משל עצמי אני מבינה את זה יותר. בהקמת התערוכה ביום שישי האחרון יצאתי מהמדרשה בארבע וחצי, וערן בן הזוג שלי ניקה, בישל, ערך את השולחן. אם לא היה לי הגב הרחב הזה, לא הייתי יכולה לעשות את זה".

 

איך הרגשת עם הגירושין שלהם?
"כל אחד לוקח את זה אחרת, אני הרגשתי הקלה, כי לפני זה חשתי שיש מתח בבית ואין מקום לפניוּת, כשהם נפרדו נשמתי אנחת רווחה. כבר לא צריך להיזהר בכל מה שאומרים ולהלך בין הטיפות. כשהבית לא יציב אתה לא מרגיש חופשי. זו הייתה תקופה שלא היה אטרקטיבי להיות בבית, ובאותו זמן באמת נפתחתי לעולם, פגשתי אנשים שונים, עשיתי שבתות מחוץ לבית. היום אני בקשר טוב עם ההורים שלי".

דרעי עצמה תינשא בקרוב לבן זוגה ערן, גבר חילוני שהכירה במסגרת עבודה משותפת. "לא פשוט למשפחה שלי עם זה. בהתחלה הייתה התנגדות, עכשיו יש יותר קבלה. אין ספק שזה לא קשר מיינסטריימי, אבל מעולם לא הייתי כזו".

ואיך זה עובד לכם?
"שבת הייתה העניין הכי גדול מכל הדברים. המשפחה של ערן נפגשת בשבתות וזה היה סיפור בשבילו לא לצאת בשבתות ולא לראות טלוויזיה. אנחנו כן שומעים מוזיקה בשבת בבית. לא אגיד לך שזה קל, כן אגיד לך שזה מתגמד, נוכח כל המכנה המשותף מעבר לזה שיש לנו. אנחנו חושבים אותו דבר, רוצים דברים דומים, נעים בקצב דומה, אוהבים אחד את השני ותומכים".

הקשר הזוגי הוא גם זה שהביא לה איזון לחייה. "למדתי שייכות כשהכרתי את ערן. למדתי שזה בסדר לצמצם את הנוכחות שלך בשביל להשתייך. זה לא אומר שאתה מקטין ומאבד את עצמך, אלא הופך להיות משהו גדול יותר.

"גדלתי תחת קשרים חזקים – הקשר בין אבא לאמא שלי שהתנתק, הקשר בין אבא לדוד שלי. אתה תחת תחושה של רצון להיעלם. ומצד שני אני מזל אריה, שכולו נוכחות. כך שכל חיי אני נעה בין הבולטות להיעלמות. אני לומדת בשנה האחרונה לווסת".

יש תחושה של רצון להימלט מהמחויבות ומהעול המשפחתי?
"אני בחיפוש שלא קשור לקשר שלי איתם. ככל שאני יודעת מי אני, אני יותר יכולה להיות בקשר טוב איתם, לשים שנייה בצד את כל הסיפור הזה ולגלות מי אני, להיות אני. לכל בנאדם יש קולות בתוכו, והוא שואל את עצמו מה הוא רוצה מהנשמה שלו והזהות הפנימית שלו, והאם אפשר להפריד ביניהם. כשיש לך כזה שריון על הגב שמגן עליי אבל גם מכביד זה משהו שהוא מאסט. לא הייתי יכולה להמשיך בלי".