שידורי המהפכה

לפני חודשיים הודיע עומר בן־רובי למנהליו בתאגיד השידור "כאן" כי החליט לפרוש מתפקידו כמנהל "כאן ב" לאחר שלוש שנים. מי שמכיר את בן־רובי לא ממש הופתע מהמהלך, כיוון שהוא כבר עשה אותו בעבר: ב־2003, שנה וחצי בלבד לאחר שמונה לתפקיד רכז הכתבים בגל"צ, הודיע בן־רובי למנהליו בתחנה על פרישה. הסיבות אז – שתועדו בזמן אמת בסדרת הטלוויזיה "הגלצניקים" – דומות מאוד לאלו של היום: שחיקה מאקטואליה ורצון להתנתק ממעגל החדשות האינסופי והמדכא. אני שואל את בן־רובי האם הוא מזדהה עם המשפט של מאיר אריאל "מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה", והוא עונה בחיוך – "ימים יגידו. כרגע אני לא מתכוון לחזור לאקטואליה".

קורות חייו המקצועיים של בן־רובי נעים בין עולם החדשות לתרבות. בין הצורך להיות עם יד על הדופק, להעמקה בשורשי התרבות היהודית והישראלית. אלא ששועלי חדשות יש הרבה, אבל אנשים עם רצון, תשוקה וידע כמו שיש לבן־רובי בכל הקשור לתרבות היהודית המתחדשת, כמעט אין. אם כן, אחרי שלוש שנים שבהן לא התעסק בכלל באהבה האמיתית שלו, הוא חוזר אליה במסגרת תפקידים אחרים ב"כאן". כרגע מדובר בשעת שידור שבועית אחת ב"כאן ג'" – יום שישי, שמונה בבוקר – שבה יגיש את "ארון השירים היהודי".

"אכן, אני חי בשפגט", מודה בן־רובי, "לא רק בנושא הזה אלא בעוד דברים בחיי. הגעתי לתקשורת כשהתקבלתי לעיתון 'במחנה', ואז בגל"צ מעריכת חדשות בהתנדבות ועד לתפקידים ניהוליים. יחד עם זה ובמקביל, הלך והתפתח מה שהחל כתחביב גדול תחת שם הקוד 'פיוטים', למרות שמאחורי זה מסתתר הרבה יותר. לשמחתי, היו גורמים בגל"צ שזיהו במהלך השנים מה קורה בחברה הישראלית ונתנו לדברים הללו במה דרכי. אבי בניהו, אז מפקד גל"צ, שאל אם אני רוצה לעשות תוכנית מוזיקה מזרחית בלילה. כמובן שרציתי, ועשיתי שילוב של מוזיקה מזרחית, יהודית ושירי משוררים. מדובר בתחילת שנות האלפיים, כל מה שאנחנו מכירים היום כמוזיקה יהודית מתחדשת לא היה קיים. בשלב מסוים התקדמתי למשבצת שידור של מוצ"ש ב־11 בלילה, אבל תמיד זה היה במקביל לפרנסתי העיקרית בחדשות".

ואז המוזיקה היהודית פורצת למרכז הזירה, ולך יש חלק מרכזי בקידומה באמצעות פינה פופולרית בתכנית "המילה האחרונה".
"בעיניי, נקודת המפנה שבה הכול החל לקרות היא כשעובדיה חממה הוציא את 'אנא בכוח' ב־2006. ב־2004 היה גישוש משמעותי עם המופע של ניצן זעירא 'יהודה הלוי פינת אבן גבירול', ואחרי כמה שנים גם אלבום באותו שם, אבל 'אנא בכוח' הוא אבן דרך משמעותית. אני, בשעה השבועית שלי, משמיע אז כל שיר שיוצא ושיש בו אלמנטים יהודיים. אין הרבה כאלו, אבל כשיש אני משמיע. ואז יום אחד מתקשר אליי אורי אורבך ז"ל. הוא אומר לי – 'אני שומע אותך משדר מוזיקה שהיא לא בדיוק תפילות ולא בדיוק חסידית, אבל היא מעניינת. אולי פעם בשבוע תביא שיר כזה ותשמיע אותו במילה האחרונה? נעשה את זה בכל יום רביעי, בוא נתחיל מחר'. ככה, ישיר וחד. אמרתי לו – 'אורי, אתה בטוח שבכל שבוע יהיה לנו שיר חדש להשמיע? הוא ענה לי תשובה שהיא מאוד אורבכית: 'אם תשמיע, יהיו'. לימים הבנתי כמה הוא צודק. ברגע שיש במה, יש יותר שירים ויוצרים חדשים, ובעקבותיהם יגיעו גם הוותיקים והמפורסמים שירשו לעצמם לעשות את החיבורים הללו. ככה נוסד 'ארון השירים היהודי'".

"מטרת המהפכה שיהיה לתרבות היהודית קול במוזיקה הפופולרית הישראלית. האם זה קרה? כן. זמרים ישראלים בין המצליחים ביותר כמו ישי ריבו וחנן בן–ארי באים מתוך התחום הזה. זמרים שלא מגיעים משם, כמו עומר אדם, עושה שירים עם השראה יהודית"

זו למעשה הפינה המזוהה איתך יותר מכל דבר אחר שעשית בתקשורת.
"היו לה הרבה גלגולים, שמות ומגישים, אבל במשך עשר שנים עשיתי אותה מדי שבוע. מעולם לא קיבלתי תגובות כמו על הדבר הזה. יש כאן משהו מאוד ייחודי: תוכנית אקטואליה, שפעם בשבוע מְפנה הכול לטובת שיר יהודי, מקדמת את פניו, כולם באולפן מחכים לראות מה יושמע השבוע. שירים ואמנים שהפכו לחלק מהפלייליסט הישראלי – ישי ריבו, שולי רנד, חנן בן־ארי – הושמעו שם לראשונה".

זהות אבודה

אני נפגש עם בן־רובי באחד המשרדים בקומת הרדיו של "כאן" בתל־אביב. הוא עוד לא בדיוק התאקלם במקום, לאחר שבשלוש השנים האחרונות פעל ממשרדי התאגיד במודיעין. ולמרות זאת, נראה כי הוא מרגיש בבית. בשלב מסוים אני שולף גזיר עיתון מלפני 12 שנים, שבו התבקשתי להעריך מי יהיו אנשי השנה תשס"ח בתחום התרבות. הקטע מתחיל במשפט הבא: "בשנה הבאה נשב על המרפסת, נספור ציפורים נודדות, ובמצעד השנתי של גלגלצ נשמע שיר של יונתן רזאל באחד המקומות הראשונים". אז, להזכירכם, היה מדובר במשאלת לב שהייתה על גבול המדע הבדיוני. אני שואל את בן־רובי מה הפך את ההערכה הזו למציאות בשנים האחרונות, ולמה דווקא עכשיו.

"בסוף זו תופעה של חיפוש זהות", הוא עונה, "אנשים שנכפה עליהם אובדן זהות, או שהדור שמעליהם בחר באובדן זהות. ברי סחרוף אמר לי פעם שהוא הרגיש בשלב מסוים בקריירת הרוק שלו כמו דמות בסרט מצויר שרצה עד לקצה התהום, וממשיכה לרוץ גם אחריו למרות שכבר אין קרקע מתחתיה.

"ההתחדשות של המוזיקה היהודית חוצת ז'אנרים ומגזרים בעיניי. בכל אחד מהם אתה יכול למצוא את האמנים שעצרו רגע ואומרים – 'אם עברית, אז למה. ואם מטבעות לשון עבריות, מאיפה הן באו, ואם תרבות ישראלית, ממה היא מורכבת. הגיע שלב שבו 'אמריקה' היא כבר לא התשובה לכל מה שנכון וטוב בתרבות הישראלית. ואז, איפה מחפשים? כשנחצ'ה הימן רוצה בשנות החמישים להלחין שיר כנער צעיר, לאן הוא הולך? לתנ"ך, לשיר השירים עם 'ניצנים נראו בארץ'. נכון ששם המטרה לחלוטין הייתה לְחלן דרמטית את הטקסט, אבל כמקור השראה היהדות תמיד הייתה שם.

"מה השתנה? שהתרבות היהודית פתאום הפכה להיות מצרך מאוד מבוקש, וכל אחד מהקוראים יכול לשער למה, כל אחד מאיפה שהוא בא. למזרחי זה קרה בגלל תהליכי ציונות, מערביזציה וחילוניות. אצל בני הקיבוצים בגלל התפרקות המסגרות וחיפוש מחודש של הישראליות. בקרב האוכלוסייה הדתית־שמרנית החל חיפוש אחר אותה ישראליות, רק מהצד השני. והנה כולם עומדים מסביב, ובאמצע צומחת לה תרבות יהודית שמצליחה להוות גשר בין כל אלה. כל אמן בא לזה ממקום אחר לחלוטין. אתי אנקרי הגיעה מחזרה בתשובה. ברי סחרוף מחיפוש תרבותי. קובי אוז בא ממהפכה; מה שהוא עשה לפופ הצפון־אפריקני כשהכניס אותו לישראליות, הוא עשה למוזיקה היהודית עם מזמורי נבוכים. וכנראה גם אני הגעתי למוזיקה הזו מחיפוש של זהות".

בן־רובי הוא כור היתוך ישראלי מהלך. משפחתו חילונית אבל בעלת תודעה יהודית עמוקה. הוא נולד בבת־ים, אבל גדל ברעננה. יש לו סבתא דור חמישי בירושלים וסבא ניצול שואה מסלובקיה, סבא סלוניקאי עם תודעה ספרדית מפותחת ממשפחה של דוברי לדינו, וסבתא מבולגריה. "בית חילוני של תנועת החירות", הוא מגדיר בקיצור.

גדלת ברעננה, מאיפה הכרת פיוטים?
"לא היה לנו קשר עם הדתיים הסרוגים של רעננה. הייתי חילוני לגמרי – הפועל רעננה בשבת, סנוקר באזור התעשייה בשישי בערב. אבל לאבי היה חשוב לקחת אותי לבית כנסת בחגים. הכי קרוב היה בית כנסת של יוצאי מרוקו בראשות הרב יצחק פרץ, שהיה היו"ר הראשון של ש"ס. שם זה תפס אותי. בעיקר הסליחות. בבית כנסת אחר ובנוסח אחר, כנראה זה לא היה קורה. היה גם בית הכנסת הסלוניקאי של סבא לאון בדרום תל־אביב, שבו היינו כל שמחת תורה. התפילה התנהלה בלדינו. זה שימור מדהים של תרבות שנראה לנו מובן מאליו אבל הוא כל כך לא. במשך חמש מאות שנה היהודים הללו עברו מספרד למרוקו, ממרוקו ליוון, לסלוניקי שהייתה עיר טורקית ואז יוונית – ובתוך כל ההיסטוריה הזו הם דיברו ברחוב את שפת המקום, ובבית דיברו בלדינו. הכוח הזה של קהילה ותרבות מאוד דיבר אליי. התקבצנו שלושה חברים שבגיל 17 לפני היציאה של שישי בערב היינו קובעים והולכים בכל שבוע לבית כנסת אחר לשמוע את הפיוטים".

ואז אתה מגיע לתקשורת ומגלה שאתה מאוד חריג.
"נכון. היו בגל"צ אנשים שגדלו בבתים דתיים עם כיפות סרוגות. היו חילונים. אני הייתי שונה. האמצע המאוד רחב הזה, שמתואר בשיר החדש של עומר אדם, זה שעושה קידוש ואז הולך למסיבה, לא היה נוכח. לא היו שירים שייצגו את ההוויה הזו. מה ששלט זו דיכוטומיה מערבית של או־או. והמסות של הציבור זה גם וגם. מסיבות סוציולוגיות כאלה ואחרים, המסות הללו לא הגיעו לעמדות להשפעה, וכשכבר כן הגיעו, הם נאלצו לבחור צד. לא יכלו להביא את הבית. מהמון סיבות. אני לשמחתי הצלחתי".

אגיד לך למה הצלחת. כי אתה נטול כיפה, תכול עיניים מרעננה. לא איימת על אף אחד.
"נכון, היה לי בגלל זה הרבה יותר קל".

ומה זה אומר על גל"צ, שהיה צריך כל כך הרבה הסוואות כדי שתצליח?
"שזו ספינה אדירה, שבשביל להזיז את ההגה שלה צריך זמן וסבלנות. אלא אם אתה מהפכן, ואז תסיט את ההגה בלי שאכפת לך שהספינה כולה תתהפך. אני לא הייתי כזה אף פעם, תמיד באתי מהכיוון החיובי. לא זעקתי קיפוח, למרות שחלק גדול מהמוזיקה ששמענו הודר מהרדיו, בטח לא בעוצמות שהיו בכל מקום אחר".

זו הייתה אסטרטגיה?
"לא, ככה בנויה האישיות שלי. אני מלמד סנגוריה ובא בטוב. יואב קוטנר אמר שבשלב מסוים בקריירה הוא החליט לא לומר דברים לא טובים על מוזיקה שהוא שומע, ולא מגדיר עצמו כמבקר מוזיקה אלא משמיע רק דברים שהוא אוהב. גם אני כזה. וחוץ מזה, בחיים לא אדבר נגד 'משירי ארץ אהבתי' של חוה אלברשטיין. זה נוגע לי בלב, אני חלק גם מהתרבות הזו. לא הייתי עסוק בלהתחשבן עם אף אחד. כשקיבלתי במה פשוט חשפתי מעליה את הדברים שדיברו אליי. אתה יודע למה היה לי האומץ לעשות את זה ולמה זה התקבל טוב?"

כי באת מתוך המערכת.
"גם. לא באתי לשרוף את המועדון. אבל בעיקר בגלל התמונה המלאה שאני מסוגל לראות דרך הסיפור המשפחתי שלי. החלוקה הזו לז'אנרים והכנסה למגרות, הייתה זרה לי כשהגעתי לתקשורת. למדתי אותה רק שם. מאיר בנאי וזוהר ארגוב היו נראים לי אותו דבר. לא ידעתי להבחין ביניהם, את שניהם אהבתי באמת".

חלפו 12 שנים מאז תחילתה של אותה פינה מיתולוגית במילה האחרונה. המהפכה הושלמה?
"אם אתה מגדיר מהפכה כחלק מדינמיקה של תהליכים תרבותיים שלוקחים זמן, אז כן. המוזיקה היהודית על גוניה השונים, השורשים והמקורות היהודיים נוכחים מאוד לשמחתי הרבה בחלק גדול בתרבות הישראלית, ובעיקר במוזיקה. הייתה תקופה שאפילו צחקו שכולם חוזרים לשורשים ועושים פיוטים. אביב גפן שר 'יש שמים מעליי', זה לא היה פעם.

"בוא נשאל את עצמנו מה הייתה מטרת המהפכה, מה רצינו שיקרה. שיהיה לתרבות היהודית קול במוזיקה הפופולרית הישראלית. האם זה קרה? כן. זמרים ישראלים בין המצליחים ביותר כמו ישי ריבו וחנן בן־ארי באים מתוך התחום הזה. זמרים שלא מגיעים משם, כמו עומר אדם שבא מפופ, עושה שירים עם השראה יהודית. שבט הבנאים, מחלוצי החיבור, נושאים אליהם עיניים והם מאוד מצליחים".

הרמת לי להנחתה. אם הכל כל כך הצליח, למה עזבת הכול וחזרת למשהו שלכאורה כבר אין בו צורך. לגטו תרבותי של שעה ביום שישי. כמו לעשות קייטנה בתחילת ספטמבר.
"הדימוי שלי אחר. מבחינתי זה כמו אמן שהצליח למלא את קיסריה, ורוצה עכשיו לחזור לאולם קטן. עושים את זה? כן. אז התוכנית הזו היא בוטיקית. לשמחתי הרבה מאוד, בתחנות מוזיקה מובילות היום אתה יכול לשמוע שיר של ישי ריבו ואז להיט לועזי ואז שוב חנן בן־ארי וחוזר חלילה. אבל יש קהל מאוד גדול שרוצה אחרי חנן בן־ארי לשמוע פיוט ירושלמי, ואז אברהם פריד.

"לקחתי על עצמי שתי מטרות: שתהיה פינת חמד בוטיקית לאנשים שרוצים רק את הדברים שמתכתבים עם המקורות, מכל העולמות – מזרחי, חסידי, פופ ורוק. ומדובר בקהל מאוד גדול, אמוני מסורתי ותרבותי. שנית – שמי שנופל במקרה על השעה הזו מקהל מאזיני ג' הרחב, יצליח למצוא את עצמו בבית. לא סתם השעה הזו ממוקמת לפני 'אגן הים התיכון', זו מוזיקה שמחברת בין עולמות, והדיבור של המסורתיות מתחבר לזהות הישראלית".

הדמוגרפיה תקבע

הוא בן 43, נשוי ליסמין ישבי, עורכת המוזיקה הראשית בגלגלצ. הם גרים ביפו, ויש להם שני ילדים, בן ארבע ותינוקת. מוסדות החינוך חילוניים, אבל לדבריו "לשמחתי הם ממש גדלים בבתי כנסת". האם הוא לא חושב שכשילדיו יגדלו וימשיכו ללמוד במגזר החילוני חייהם יהיו מסובכים? ובכן, לא: "תרבותית אני לא חושב שתהיה בעיה. תראה את השירים של ישי ריבו, ילדים חילונים שומעים אותם בספוטיפיי בקניון. תראה את הפוסטים של סיון רהב־מאיר באינסטגרם. יש היום הרבה יותר כלים שמחברים בין העולמות. אנחנו רק צריכים לדאוג לתוכן, המדיום משתנה".

בעולם של ספוטיפיי, מה חשיבותו של עורך מוזיקה?
"תראה את התגובות בעמוד הפייסבוק של 'ארון השירים היהודי'. אם לא צריך אותי, למה אנשים חיכו לזה כל כך אחרי שלוש שנים שלא התעסקתי בנושא. היכולת של אדם היום להיחשף למוזיקה חדשה מכל הסגנונות נורא פשוטה. כשנסעתי ללונדון ב־2001, ההתלבטות הכי גדולה שלי הייתה אילו דיסקים לקחת בגלל המשקל. היום אני לוקח 250 אלף שירים בסלולרי ששוקל 200 גרם. הרבה יותר פשוט להגיע לחומר מוזיקלי, זה נכון. אבל ככל שיש יותר הצפה של מידע, ישנה חשיבות גדלה לגורמים התרבותיים שבוחרים ועורכים אותו. תפקידי הוא ליצור את האמון בקרב הקהל שאוהב את הטעם שלי וסומך עליי, שאדע מתוך אלף שירים חדשים שיוצאים השבוע לבחור את השניים. אם הם יידלקו על אחד מהם ויחפשו דברים דומים – סבבה. אבל אני הבאתי אותו לקו ההתחלה של החיפוש הזה".

האם המהפכה של המוזיקה היהודית הזו יכולה לדעתך לחוות רגרסיה?
"לא. אני רוצה להיות עדין אז אומר כך: דמוגרפית, איך שלא תסתכל על זה, בטווח הנראה לעין יהיה יותר ויותר קהל לתרבות יהודית על גוניה וחיבוריה השונים. בוודאות. לא יכול להיות אחרת. במובן הזה, למקצוע שלי יש עתיד. אנשים ירצו את החיבורים של ישראליות ויהדות".

זה אומר משהו גם על עתידו הבטוח של הימין הפוליטי לעומת זה הלוט בערפל של השמאל?
"אני לא נמצא בעולמות של ימין שמאל, וחושב שאפשר לשבור את הפרדיגמות הללו. אבל זה יקרה רק על ידי שיח יהודי יותר. לימין אין מונופול על היהדות, אבל השמאל צריך להחליט שגם הוא הולך על זה. כששאלו את בגין איזה ראש ממשלה תהיה, הוא אמר 'בסגנון יהודי'. לא אמרו את זה לפניו. יהדות יותר ישראלית וישראליות יותר יהודית – זה המקום שבו אני נמצא, וחושב שדמוגרפית אני עם הרוב. כך יצא".

"קרה לנו נס"

כאמור, בן־רובי חוזר לעסוק בתרבות ומוזיקה יהודית, והוא מתכוון להרחיב את פעילותו בתאגיד ולהשתלב כשדרן גם ב"כאן מורשת" ובתחנות הרדיו הנוספות של התאגיד, כולל ברשת ב שאותה עזב. אני שואל אותו על הקו המוזיקלי של "כאן מורשת", שמתיימר להיות "הגלגלצ של הדתיים". "אין רדיו כמו 'כאן מורשת' שיכול להביא לקהל שלו שילוב מנצח של כלל הז'אנרים שמרכיבים את עולם המוזיקה היהודית והחסידית: רוק יהודי, לצד חסידי קלאסי ומודרני, פיוטים מזרחיים לצד חזנות אשכנזית, פופ יהודי עכשווי לצד קלאסיקות יהודיות מכל הסגנונות ומכל הזמנים. אין רדיו בעולם שרוצה ויודע לעשות את זה. ב'כאן מורשת' זה בהחלט קורה, ועוד יקרה בגדול".

בוא נחזור קצת ל"כאן ב". ניהלת אותה שלוש שנים, שנת הקמה ושנתיים של ניהול שוטף. קדנציה קצרה יחסית, לא?
"ממש לא הרגשתי אותה כקדנציה קצרה. זה היה אינטנסיבי ושוחק, כאילו עברו הרבה יותר שנים. אל תשכח שהיה פה תהליך כואב של סגירת רשות השידור והקמת התאגיד, כולל רשת ב' החדשה – אירוע לא שגרתי ולא פשוט בכלל. בעיקר היה קשה לעובדי הרשות, אבל גם לנו – המנהלים שנדרשו לנצח על תזמורת שחלק גדול מנגניה לא הכירו אחד את השני, ונדרשו לנגן יצירות מורכבות מאוד החל מהשנייה הראשונה, באולם שפגשו לראשונה, ומול קהל של מיליונים. וזה עבד. במובן הזה קרה לנו נס, שהושג בזכות ההתגייסות האדירה של החבר'ה שהגיעו מרשות השידור ומחוצה לה.

"בנוסף, אני חייב לספר שלו"ז מנהל רשת ב' בשגרה מתחיל ב־05:30 בבוקר בעבודה מול תכניות הבוקר ומסתיים בחצות. וזה כשהלילות שקטים. זו מתכונת שמקשה לאורך זמן על ניהול חיי משפחה מתפקדים או חיי משפחה בכלל. למזלי יש את השבת. בכנות, בלעדיה לא הייתי מחזיק מעמד גם את שלוש השנים הללו".

לעומת ערוץ 1, רשת ב' נחשבה לשמורת טבע איכותית ברשות השידור הישנה. מה בעצם ראית לנכון לשנות בה, והאם הצלחת?
"אכן, קיבלתי מתנה מרשות השידור: רשת מואזנת, פופולרית, אמינה וחזקה. אבל – לא מספיק מגוונת ומעודכנת בעיניי מבחינת תמהיל הקולות, הדעות והשיח. חסרו לי ברשת ב' הישנה קולות כמו של קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן. אז יצרנו את התוכנית קלמן־ליברמן, זכות הייתה לי להיות השדכן של יגאל גואטה הכוכב, ושל יעקב אייכלר שהוא עיתונאי חסיד בעלז שבאופן טבעי מסתכל על האקטואליה באופן שלא הכרנו קודם בשידור הציבורי, ועוד. היה צורך גם לחזק את הרצועות הקיימות והמצוינות: אריה גולן, קרן נויבך, אסתי פרז, רן בנימיני. לחבר שוב בין יובל אלבשן לאמילי עמרוסי לתוכנית בוקר שישי קבועה, לשבץ את גילי תמיר עם שירות רדיופוני יומיומי חיוני לאזרח. אפילו קובי אוז בתוכנית אישית חדשה בימי שישי הוא מבחינתי תרומה לשנים קדימה, והחזרתה לשידור של 'רגעי קסם' הקסומה. התמהיל הזה הוא אני, שילוב בין מזרח למערב, בין שמרנות לליברליזם, בין ותיקים לחדשים.

"והיה גם נושא האיזון. שיהיה פוליטיקאי משמאל אחרי פוליטיקאי מימין וכולי – בעיניי זה לא הדבר החשוב. החשוב הוא להקשות על המרואיינים מכל העמדות באותו אופן. לדוגמה, מצאתי את עצמי אומר לא פעם למגישים: האיזון האמיתי, למשל כאשר מדברים על מערכת המשפט, הוא לראיין באותה תקיפות את איילת שקד ואת דורית ביניש. לשאול את שתיהן שאלות קשות ולא לעשות לאף אחת מהן הנחות. זה רדיו ציבורי מעניין ורלוונטי, ללא פרות קדושות. בהקשר דומה, אני חייב לומר לך שפגשתי עובדים רבים מדי שחוו טראומות מוצדקות משנים של ניהול בעייתי והתערבות – שלא לומר התעמרות – פוליטית.

"נכון שהדבר החל להשתנות בתקופת המנהלים שקדמו לי, שמעון אלקבץ וצ'יקו מנשה, אבל דרושה הייתה עבודה רבה כדי לתת לעובדים ביטחון ולהוביל שינויים גדולים בלוח השידורים, שהתקבלו בחשדנות רבה ביותר. צוות ההקמה ואני נדרשנו להרבה קור רוח ואורך רוח. העמדנו את המאזינים במרכז, ולשמחתי הם נותנים בנו אמון".

האם "כאן ב" נמצאת כיום במקום טוב יותר משהייתה לפני שלוש שנים במאבק המיתולוגי מול גל"צ, שממנה באת?
"גל"צ תחנה מצוינת ואהובה, ויש לי אליה לא רק רגשות נוסטלגיים עזים אלא גם כידוע קשר משפחתי הדוק.

"אני מרגיש שבמשך שנים ארוכות גל"צ הייתה רלוונטית יותר מרשת ב' עבור פלח אדיר של מאזינים שזפזפו בין גל"צ לגלגלצ ולא ספרו את רשת ב', והפסידו אגב כך תכנים מצוינים. לשמחתי, אני מרגיש שזה מתחיל להשתנות. אין ספק שתוכנית כמו קלמן־ליברמן והרבה השקעה באיך אנחנו נשמעים ואיך אנחנו מופצים בדיגיטל הם המפתחות להמשך המגמה. אני מניח שרבים מהקוראים של הריאיון הזה למשל עכשיו הם כאלה שהצטרפו למאזיני רשת ב' בשנה־שנתיים האחרונות".

העזיבה שלך היא רק חוליה בשרשרת עזיבות בכירים בתאגיד. המקרה שלך לא קשור בשום צורה לתככים הפוליטיים והאחרים סביב התאגיד ובתוכו?
"ממש לא. לשמחתי זכיתי לאמון רב ולגיבוי מלא מהמנכ"ל אלדד קובלנץ, ולחופש עיתונאי מוחלט ממנהל חטיבת החדשות ברוך שי. ברוך הוא בחור קשוח ועמיד ביותר. מעולם הוא לא פסל לי שום דבר לשידור, לא צנזר, לא נתן לי תחושה שמישהו מהמגישים שלי עצמאי מדי או מעז מדי. ובוא – יש אצלי את אריה גולן וקלמן ליבסקינד וקרן נויבך ואמילי עמרוסי ומוטי גילת ועוד ועוד – אף אחד מהם לא פראייר. תמיד חשבתי שאת החופש שיש במקום הזה יעריכו אחרי שכבר לא אהיה שם. בתקווה ובאמונה שהוא יישמר, ובתקווה שיישמר גם הגיוון.

"גדלתי במשפחה חירותניקית שהייתה מאוד ביקורתית כלפי התקשורת, ושחיה בתחושה שמה שאנחנו חושבים ואיך שאנחנו מדברים – לא בא בה מספיק לידי ביטוי. ורוב האנשים שהכרתי בחיי הרגישו ככה. מכאן נובע הרצון העז שלי להרחיב את גבולות השיח, להביא עוד זוויות וקולות נוספים. בסך הכול רציתי שמאזינים כמו זה שאני הייתי פעם־פעם, יוכלו להרגיש בבית ברשת שאותה אני מנהל". 

הבחירות של עומר*

1. ואפילו בהסתרה // יוסף קרדונר
ביצוע מושלם לשיר מושלם. רבי נחמן במילותיו המנחמות מאתגר אותי כאן מאוד. כנכד לניצולי שואה קשה לי לזרום עם זה עד הסוף, ואני מנסה. הלחן של שעיה גרוס והביצוע של קרדונר (וגם המקור של יואלי קליין) מוכיחים שמוזיקה היא הדבר הכי טוב בעולם.

2. קטׂנתי // יונתן רזאל
את הפלייליסט של כל התחנות כובשות מילותיו של יעקב אבינו מספר בראשית. מי היה מאמין שכך יקרה לנו. גדל כאן דור משובח.

3. ענני // נרקיס
איך נרקיס הגיעה לחיינו, ואיזה מזל שזה קרה. היא חורכת את הלב.

4. אייכה // שולי רנד
רנד הגדיר מחדש את המוזיקה היהודית המתחדשת. בעוד אלף שנה כשמישהו ימצא את השיר הזה באיזה חפירות ארכיאולוגיות או באחד מהארכיונים, הוא בוודאי יגיד לעצמו: "וואו, בארץ ישראל של המאה ה–21 חיו פייטנים של ממש".

5. יום השישי // עומר אדם
שיר חדש ואהוב של זמר הפופ המצליח בישראל. פעם שרו: "יום שישי את יודעת, יש בעיר מסיבה", היום עומר אדם בעצם אומר לנו: "יום שישי את יודעת, יש בעיר קידוש". אופציה עכשווית לשיבה אל המסורתיות כגשר בין עולמות.

* הערה: הרשימה מייצגת אותי היום, בשבוע הבא יש מצב שהיא תשתנה, קחו בחשבון