שישי בצהריים, ועל מגרש הכדורגל ביבנה עולות לשחק הקבוצה המארחת ומולה מכבי שדרות. היציע שומם מאדם. גשם הזלעפות שהחל לרדת קודם לכן הפך חלקים מהמגרש לשלולית בוץ אחת גדולה, שמקשה אפילו על מסירת כדור פשוטה. אבל כל אלו לא מונעים משחקני שתי הקבוצות לרוץ, לתקל, לצעוק ולשחק בשיא הרצינות, כאילו מדובר פה בעניין של חיים או מוות, ולא במשחק במסגרת הליגה החמישית בישראל.
כך נראית אחת הסצנות בסדרה הדוקומנטרית "ליגה ג'", שעלתה לפני כמה שבועות ב"כאן 11", והפכה לאחת ההפתעות הנעימות בטלוויזיה הישראלית השנה. "הרצינות והתשוקה שבהן כולם לוקחים את הדברים, כאילו מדובר במשחק של ברצלונה בליגת האלופות, הפתיעה אותי מאוד וגרמה לי להרגיש כאילו אני מתעד באמת קבוצות ברמות האלה", אומר יוצר ובמאי הסדרה, רובי אלמליח. "מדובר באנשים עם עבודה רגילה, והמחשבה הראשונה שלי הייתה שהם מגיעים לשחק בליגה ג' כדי להעביר את הזמן בכיף. הדהים אותי לגלות כמה שהם בתוך העולם הזה. בליגות האלה אין תנאים ואין מגרשים, כל פעם אתה באיזו הזיה של מגרש אחר, אבל מבחינתם הם באצטדיון טדי, וזה מה שהקסים אותי. הם באים, שמים את המדים ועולים לעשות הכול כדי לנצח".
"ליגה ג'" עוקבת אחרי ארבע קבוצות ותשע דמויות מרכזיות, והיא הופקה במשך שלוש שנים. בשנתיים הראשונות עבד אלמליח בצורה עצמאית. "זה התחיל אחרי שאבי פרץ, שהוא חבר ילדות שלי, מונה למאמן מכבי שדרות והחלטתי להתחיל לצלם, במחשבה לעשות עליו סרט. עם הזמן הבנתי שיש כאן סדרה, פניתי לערוצים השונים, שלא הבינו עדיין במה מדובר ולא רצו להשקיע, והחלטתי שאני מתאבד על הפרויקט הזה. לקחתי הלוואה ויצאתי לדרך, במה שהפך למסע מטלטל ומטורף".
הסדרה נעה בין הסיפורים השונים. ביניהם גם זה של מכבי שדרות, שם נולד וגדל אלמליח. היא עוקבת אחרי ההתנהלות של פרץ, שחולם לאמן יום אחד בליגות הבכירות ובינתיים מתפרנס מדוכן אבטיחים. היא מלווה את מערכת היחסים שלו עם אפרים סיאדה, שחקן ספסל מתוסכל בקבוצה ויד ימינו הנאמנה, ועוקבת אחרי הטיפול המסור של אבי באביו שעבר שבץ מוחי.
"המסע שעברתי עם אבי היה מאוד מיוחד כי גדלנו יחד, למדנו באותו בית ספר ושיחקנו כדורגל. בעצם, כשתיעדתי אותו, הרגשתי שאני רואה את עצמי אם הייתי נשאר בשדרות. זה היה מרתק עבורי להיות חלק מהעולם הישן שלי ומאוד התרגשתי לחזור לימים האלה, לראות איך כל החברים ממשיכים להיפגש, ובנוסף לתעד את הטיפול היומיומי של אבי באבא שלו".
ארבע מ–110
התחנה השנייה שאלמליח הגיע אליה הייתה מכבי עירוני אשדוד, קבוצה שהייתה בעבר הבסיס ל־מ.ס. אשדוד, שמשחקת בליגת העל, והוקמה מחדש על ידי קבוצת אוהדים ב־2015. "באחד הימים נסעתי עם אבי למשחק מול ירוחם. באותה עונה עירוני אשדוד הייתה זו שהתמודדה מולה על העלייה. האוהדים היחידים ביציע היו קבוצה מאשדוד, שהגיעה לעיר לילה קודם, ישנה במלון ובאה לעודד את ירוחם. אחד האוהדים שלהם לא הפסיק לצרוח ולקלל את שחקני שדרות, וכשביררתי מי זה, גיליתי שמדובר בדורון אוחיון. יצרתי איתו קשר, עשינו תחקיר והתחלתי לצלם אותו".
מעבר לסיפור של אוחיון ואשתו ליאת, שהופכת לחברת הנהלה בקבוצה, עיקר הפוקוס בסיפור של אשדוד הוא סביב המחלוקות והמריבות החריפות בתוך קבוצת האוהדים שהחייתה את המועדון, שנראות לעיתים מוגזמות באופן תמוה. "עד כמה שלנו זה ייראה שולי, בשבילם זה כל העולם", מסביר אלמליח, "אנשים לא מבינים עד כמה ההקמה של מ.ס. אשדוד פירקה את העיר. מדובר באהבת ילדות שנלקחה מהם והיום גם הפועל אשדוד, שהוקמה מחדש, וגם עירוני, מביאות למגרש אלפי אנשים, בעוד הקבוצה המאוחדת מביאה בקושי מאתיים איש למשחק בליגת העל".
כדי למצוא את הגיבורים הנוספים בסדרה, החל אלמליח בתחקיר מקיף. "בליגה ג' יש 110 קבוצות וכדי למצוא את הקבוצות שיתחברו לנו, שכרתי את יואב ויכסלפיש, שהוא מומחה לליגות הנמוכות. המטרה הייתה למצוא סיפורים מתאימים וקבוצות שיש להן רצון, דחף ויכולת כלכלית לעלות ליגה".
הקבוצה הראשונה שאותרה בתהליך היא בני ממב"ע, שאותה הקים אדהם רבאח, כדורגלן עבר וקבלן מצליח בהווה מרמת הגולן, שמרותק היום לכיסא גלגלים. לאחר שבמשך שנים התקיימה ליגה פנימית בין ארבע קבוצות של כפרים דרוזיים בגולן, החליט רבאח לעשות את מה שנחשב עד היום לטאבו בכפרים הדרוזיים – לאחד את המועדונים לקבוצה אחת שתשחק לראשונה בליגה הישראלית.
"התחברתי מאוד לדרוזים בגולן, הם קיבלו אותי בצורה מדהימה והפכו אותי לאחד משלהם. יש שם קונפליקט פנימי בנוגע להקמת הקבוצה אבל בחרתי לגעת בזה בצורה מאוד עדינה ולתת לדברים לצאת מתוך הקבוצה ומתוך הכדורגל. הפוליטיקה נמצאת ברקע כל הזמן בסדרה ואי אפשר להתעלם ממנה, אבל זה ממש לא העיקר ובעריכה ניסינו לברוח מזה כמה שאפשר. רציתי שזו תהיה סדרה על אנשים, לא על קסאמים בשדרות או על אפליה, כי במגרש כולם שווים".
הקבוצה הרביעית שנבחרה היא בני מושריפה, שמייצגת את הכפרים מושריפה וביאדה מוואדי ערה. "הגענו כי שמענו שיש שם סכסוך על רקע של שתי חמולות שהתאחדו כדי להקים קבוצת כדורגל, והדברים לא הסתדרו. אבל מהר מאוד הרגשתי שזה לא התפקיד שלי ושאין לי בכלל זכות בתור יהודי ישראלי מהמרכז לספר את הסיפור הזה, והתמקדתי בסיפור אחר, של מערכת היחסים בין השחקנים בני המקום, ובין המאמן מהכפר השכן שמחתים שחקן חיזוק יהודי, מה שמערער את כל המערכת".
"התחברתי מאוד לדרוזים בגולן, הם קיבלו אותי והפכו אותי לאחד משלהם. יש שם קונפליקט פנימי בנוגע להקמת הקבוצה אבל בחרתי לתת לדברים לצאת מתוך הקבוצה ומתוך הכדורגל"
שאלה של אמון
חלק מהקסם של "ליגה ג'" נובע מההצלחה של אלמליח לתעד רגעים אינטימיים בין הדמויות, עד שנראה לפעמים שהם כלל אינם מודעים לכך שמצלמה עוקבת אחריהם. "בכל הפקה שלי אני מצלם המון זמן ואחרי תקופה אני פשוט מצליח להטמיע את עצמי בתוך המקום ומגיע לתוצאות שלא הייתי מצליח להגיע אליהן אם הייתי מצלם רק כמה ימים. במקרה הזה הפכתי להיות חלק מהקבוצות, כבר חיכו לי שאגיע ועם הזמן הפכתי להיות חלק מהסיפור. היו הרבה מקרים שנסעתי איתם באוטובוסים, אנשים באו ודיברו איתי והצלחנו יחד להגיע למקומות עמוקים, כי הדלת כבר נפתחה. על כל מי שצולם היה מיקרופון אלחוטי והגענו למצב שהם פשוט סמכו עליי, שיחררו וידעו שאני אשמור עליהם. אחת הסצנות הכי יפות, דרמטיות ומשמעותיות בסדרה לא נכנסה בסוף כי מי שצולם בה אמר לי שאם היא תשודר היא תפגע לו במשפחה, ובכאב לב נאלצתי להוציא אותה".
עד כמה היית מעורב באופן אקטיבי בבניית סצנות?
"בתהליך העבודה אני רואה את עצמי כמספר סיפורים ואני עושה מהלכים כדי שהסיפורים יובנו. קשה לעשות את זה רק מחומרים שאתה מצלם, ולפעמים אני עוזר לדברים לקרות ויוזם סיטואציות כדי לספר את הסיפור כמו שאני רואה אותו".
יש מעט מאוד דיבור מקצועי על כדורגל בסדרה, זה בכוונה?
"זה הגיע מתוך המטרה לא לעשות סדרה שרק אוהדי כדורגל יצפו בה, וזו הסיבה שהקפתי את עצמי בהפקה בנשים שלא אוהבות כדורגל. את רוב האנשים לא מעניין הצד הטכני של המשחק והאמת שגם אותנו הוא לא עניין, מול החומרים שהיו מולנו. בפועל, מדברים שם כדורגל ברמה מקצועית הכי גבוהה שיכולה להיות".
במהלך הצילומים עצמם ראה אלמליח לא מעט משחקי כדורגל. "באופן מפתיע לפעמים הרמה גבוהה מאוד והיו כמה משחקים מדהימים, כמו המשחק הפותח בסדרה, בין שדרות לאשדוד, שהסתיים בתוצאה 3:4. זה היה משחק מטורף והלוואי שיהיו לנו הרבה כאלה משחקים בליגת העל. מצד שני היו גם משחקים קשים לצפייה".
כשאלמליח צופה בכדורגל בשביל הכיף, הוא מעיד על עצמו שהוא אוהב לראות את ליגת האלופות. "אני סובל כבר שנים מהעובדה שאני אוהד מילדות של מכבי חיפה. בנוסף, אני דבוק לאפליקציה שמודיעה לי בזמן אמת בכל שבוע מה הקבוצות מהסדרה עושות, מתי מובקע שער ומה התוצאה הסופית".
במהלך הסדרה, בעיקר במשחקים, נחשף הצופה ללא מעט אלימות ביציעים וגם במגרשים עצמם. "אני לא חושב שבתמונה הכוללת האלימות הרבה יותר חמורה בליגות הנמוכות, אבל מה שכן מלבה אותה הוא העובדה ששולחים למשחקים בעיקר שופטים ילדים. הם מגיעים לשם כדי להשתפשף וללמוד אבל בפועל הם עושים הרבה טעויות, עד שלפעמים זה מרגיש לא הוגן וגורם להרבה כעסים להתפרץ".
בסופו של דבר הפכו שלוש שנים של עבודה לסדרה בת חמישה פרקים בני ארבעים דקות כל אחד, שעלתה לשידור לפני מספר שבועות בתאגיד השידור וכבר צברה קהל מעריצים ועשרות־אלפי צפיות ביוטיוב. "היו לי הרבה חששות לפני שהסדרה עלתה וההצלחה שלה קצת הפתיעה אותי, כי העיסוק בכדורגל הוא מגדרי והיה לי חשוב שכולם יראו אותה. אני מקבל תגובות טובות מכל כיוון, יודע על הרבה נשים שצופות בה, וזו הרגשה מעולה לקרוא את הביקורות הטובות. סוף־סוף יש תחושה של קצת נחת. מאוד משמח אותי שאנשים מתחברים לסיפור של בני מושריפה, ושבזמן צפיית שיא אתה רואה יהודים, ערבים ודרוזים מיוצגים בצורה שווה ופשוט מספרים את הסיפור שלהם. אחת התגובות שהצחיקו אותי, הייתה של מישהו שכתב שזה 'משחקי הכס – ליגה ג", כי בדמיון שלי הייתה לי כל הזמן המחשבה הזאת, שבסדרה אתה כל פעם צולל לאזור אחר בארץ ונמצא שם בסיפור של אותו מקום".
מתברר שכוכבי הסדרה זכו לראות אותה בפעם הראשונה רק בהקרנת הבכורה בטלוויזיה. "גם כאן הופתעתי לטובה כי היו לי הרבה פחדים וחששות מהתגובות, וכולם באופן גורף אהבו את הסדרה, את האותנטיות שלה וגם את האמת שיצאה החוצה. מי שבעיקר חשש לפני היה דורון, כי בשלב הראשון הוא יוצא מאוד אגרסיבי ואז מתחיל לעבור תהליך. הראיתי לו כמה קטעים כדי שיבין שהמטרה הייתה לספר את הסיפור שלו ולא מעבר לכך. אני עדיין בקשר עם כולם ויודע שכל היום עוצרים אותם ברחוב ומבקשים להצטלם".
"המטרה הייתה לא לעשות סדרה שרק אוהדי כדורגל יצפו בה, וזו הסיבה שהקפתי את עצמי בהפקה בנשים שלא אוהבות כדורגל. את רוב האנשים לא מעניין הצד הטכני של המשחק"
לברוח מהמובן מאליו
אלמליח, בן 39, נשוי ואב לשלושה, נולד וגדל בשדרות וחי כיום במושב בניה. "גדלתי בתקופה קסומה בשדרות בסוף שנות ה־80, אולי הכי יפה שעברה על העיר הזאת, בשלב שכמעט לא הייתה אבטלה בעיר, הרבה עסקים נפתחו והרבה מאוד עסקו במוזיקה וניגנו על כלי זה או אחר. מה שקרה בשנות ה־90 הוא שביום אחד הגיעו לעיר עשרת אלפים עולים חדשים, שלקחו ברגע את העיר אחורה".
כדורגל הייתה אהבתו הראשונה. "התחלתי לשחק כדורגל בבית ספר, הייתי שוער מצטיין בטורניר בתי ספר כילד ומשם עברתי לשחק במכבי שדרות ושיחקתי טוב. בשלב מסוים התחילו לי בעיות בגב וגם עולם המוזיקה קרץ לי, אז בגיל 16 החלטתי להפסיק עם הכדורגל, התמסרתי לגיטרה והצטרפתי לכמה להקות, שאחת מהן הייתה 'הגבעות', שהוציאה אלבום שקובי אוז הפיק מוזיקלית".
ההשראה הגדולה של אלמליח להתחיל לעסוק במוזיקה הייתה בן דודו, רן אלמליח, הבסיסט ואחד היוצרים בלהקה כנסיית השכל, שכתב את המוזיקה לסדרה החדשה. "כשהייתי ילד הערצתי את רן ואת הלהקה, וזו הייתה חוויה מדהימה בשבילי לעבוד איתו. לא ידעתי מה אני רוצה מבחינת המוזיקה, רק שאני רוצה לברוח מהמובן מאליו, שבו רואים סצנה עם ערבים ושומעים ברקע נגינת עוד. חיפשתי משהו אחר, מוזיקה שתספר סיפור משלה בלי לפגוע בדמויות ובלי לייצר שוני ביניהן. מאוד קשה לתאר מוזיקה, אבל רן פשוט פגע בהכול ובכל פעם שהוא שלח לנו לשמוע משהו היינו מתמוגגים. אנחנו מגיעים מאותו עולם, וכנראה הוא קרא אותי. כל הזמן אמרתי לו בצחוק שיכתוב לנו שיר נושא, ויום אחד הוא הפתיע ושלח את 'אף פעם לא תלכי לבד', שמבצעת כנסיית השכל, והפך ליציאה גדולה".
איך אתה מסביר שכל כך הרבה אנשים עוסקים במוזיקה בשדרות?
"אני חושב שהעובדה שלהקות שפתיים, טיפקס וכנסיית השכל היו קיימות נתנה לאחרים משהו לשאוף אליו. צריך לזכור שגם לא היה אצלנו כלום, אז היית צריך לייצר לעצמך תרבות, משהו שתהיה טוב ותוכל להצליח בו, אז כולם ניגנו או שיחקו כדורגל".
אחרי השירות הצבאי עבר אלמליח לתל־אביב, שם החל ללמוד אנימציה תלת־ממדית. "במהלך הפקה שבה עבדתי לצד במאית, החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות והלכתי ללמוד בימוי קולנוע במכללת ספיר. במהלך הלימודים מצאתי שזה תחום שבו קיים שילוב של כל הדברים שאני אוהב. בשנים הראשונות יצרתי רק סרטים עליליתיים ולא רציתי לעסוק בדוקו, אבל בשלב מסוים התחלתי לצלם את חולה ונתן, שני מוסכניקים אחים שהיו שכנים שלי ונלחמו על הפרנסה שלהם, במציאות של קסאמים ומלחמה שמחריפה כל הזמן עם עזה".
"חולה ונתן", שהפך לסרט הגמר של אלמליח, זכה ב־2010 בפסטיבל דרום, בנוסף לפרסים יוקרתיים בפסטיבלים בשווייץ, קנדה, מקסיקו, ספרד ומולדובה ונקנה לשידור על ידי ערוץ 8. "זה הסרט שאני הכי גאה בו עד היום. ותוך כדי העשייה שלו גיליתי שאני יכול לספר סיפורים גם בדוקו. חוץ מזה אני מודה שפשוט קשה לי להתמודד עם התהליכים הארוכים שצריך לעבור עד שפרויקט בעולם הדרמה מבשיל, מבחינת תסריט, מציאת מימון והמתנה לקרנות. אני פשוט חסר סבלנות. אני רוצה לעשות כאן ועכשיו, ובדוקו אתה פשוט לוקח מצלמה והולך לצלם".
אלמליח יצר בנוסף פרויקט קצר בשם "עזה־שדרות", ביים סרט בשם "בלי פחד", שמתעד את מסע הבחירות הכושל של אלדד יניב וארץ חדשה, וב־2014, סרטו "זית על מא", זיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל ירושלים. "אם תראה את הסרטים שלי, פרט לסרט על ארץ חדשה, כולם עוסקים בגברים מזרחיים, והמטרה שלי היא להכיר לאנשים את הבית שאני מכיר ושאני בא ממנו. אני מרגיש שלא הצליחו להסביר ולמתג את הפריפריה בצורה הראויה, ואני רוצה להכיר לתל־אביב את שדרות כמו שאני מכיר אותה, לא כמו שמתעדים אותה כשבאים ליום וחצי עם המצלמה כי יורים קסאמים. ב'ליגה ג" אני מרגיש שהצלחתי ליצור סדרה שמספרת על החברה הישראלית בצורה עמוקה יותר, שמסתכלת בעיניים ולא רק באה לביקור והולכת".
עבורך העיסוק בכדורגל הוא סוג של סגירת מעגל?
"כדורגל זה חלום שלא הוגשם אבל למדתי לחיות עם זה ולממש את עצמי במקומות אחרים. מאוד נהניתי מהעשייה של הסדרה, ובשלב העריכה כל הזמן היו נכנסים ושואלים אותי – 'שוב אתה רואה כדורגל?'. זו הסיבה שהיה חשוב שיהיו נשים בסביבה ויוציאו אותי מזה".
כשאני מבקש ממנו לספר לי מה הדבר המשמעותי ביותר שהוא למד מהסרט, הוא מתקשה לבחור. "מכל סיפור שצללתי אליו למדתי משהו, אם זה על מקומות חדשים בפריפריה, על הסיפור של הדרוזים והרצון שלהם להשתלב פה, או על כיבוד הורים מאבי. הצטערתי לגלות שרק מהקבוצות הערביות דורשים כבישי מילוט ליד המגרש, בהבנה שגויה שאם אתה משחק בכפר הערבי תצטרך להימלט בשלב כלשהו, מה שמוסיף עוד קושי גדול לעוד הרבה קשיים שהם צריכים להתמודד מולם. הכדורגל מאוד פופולרי במגזר הערבי, אין להם שם חוגים ומתנ"סים, והלוואי שיעזרו להם ויקימו עוד הרבה מגרשים בפריפריות כי כדורגל זה דבר נהדר למוביליות חברתית".
אפשר להישאר ניטרלי בעשייה כזו?
״אתה לא באמת יכול להיות ניטרלי בקולנוע. אתה מצלם, בוחר קטעים ועורך ומביים לפי הטעם והרצון שלך".
יש משהו שהיום היית עושה אחרת?
״תמיד אפשר לחשוב על דברים שאפשר לעשות אחרת. אני שמח שיצאה סדרה עם מעט מאוד פשרות ומבחינתי זה הישג טוב, והלוואי שאוכל להגיד את זה לגבי כל פרויקט".
מה הסיכוי לעונה שנייה?
"סיכוי גבוה מאוד, כי יש הרבה תובנות שבא לי ליישם לגבי ההמשך. במהלך השנתיים שעבדנו לבד, רונן קרוק הצלם ואני כל הזמן אמרנו שברגע שיהיה לנו תקציב, נצלם את הסדרה כמו שצריך. אין לי תלונות על מה שיצא אבל יש חשק להמשיך את זה. אם זה יקרה, נמצא גיבורים וקבוצות חדשות. יש בטוח הרבה עוד מאוד סיפורים טובים בליגה הזאת".
על מה אתה חולם?
"להמשיך לעשות מה שאני אוהב – לספר סיפורים ולעשות סרטים".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בארבע. יש עוד לאן לשאוף אבל סך הכול טוב לי, יש לי משפחה מדהימה ואני עושה את מה שאני אוהב. עכשיו נשאר רק לעשות קצת כסף. מדוקומנטרי בארץ אפשר להתפרנס בכבוד, אבל לא באמת לעשות מזה כסף".
