משך תקופה ארוכה, התחמקה שחר פנקס מעיסוק בסיפור "בדמי ימיה". המחזאית והדרמטורגית העסוקה, שכבר עיבדה לבמה בהצלחה שני סיפורים אחרים של עגנון, ידעה שהיא מעוניינת להפוך את כתיבתו של הסופר העברי הידוע למחזה גם בפעם השלישית – אבל הפעם משימת בחירת הסיפור הרצוי לא הייתה פשוטה כבעבר.
"בכלל רציתי לעבד את 'והיה העקוב למישור' ובדקתי גם אפשרות לעבד סיפורים פחות מוכרים של עגנון. ממש הרגשתי שאני עושה הכול כדי לא להתעסק עם 'בדמי ימיה'. עד שבאיזשהו שלב מיקי (גורביץ', המנהל האמנותי של תיאטרון החאן), שאל אותי למה אני בורחת. זו הייתה שיחה מאוד אישית, שבסופה הבנתי שאני מפחדת לעסוק בחומר הזה, בדילמות שהוא מעלה, בדמויות ובכאבים שלהן. הבנתי שיש בסיפור הרבה מוטיבים שקשורים לחיים שלי, למסע שאני עוברת עם עצמי. יש קווים משיקים בין הסיפור לביני, ולכן הקושי היה גדול. באיזשהו שלב החלטתי לשחרר, ללכת עם הפחדים ועם הטקסט. הרגעים האלה, של ההתמודדות והגילוי, הופכים את העיסוק ביצירה למשהו שכדאי להתאמץ בשבילו".
פנקס, שבתור מחזאית מכירה את כוחן של המילים ואת יכולתן להחריב ולברוא עולמות, מעדיפה לא לשרטט במפורש את הקווים המשיקים בין הסיפור העגנוני, שבליבו צעירה שמתחקה אחר סיפור חייה המוחמץ והטרגי של אמה שנפטרה צעירה, לבין חייה האישיים. מה שחשוב אחרי הכול הוא האופן שבו המטען הזה השפיע על התוצאה הסופית – המחזה "בדמי ימיה", המוצג בימים אלה בתיאטרון החאן בבימויה של שיר גולדברג.
תחושת המועקה נושבת מהבמה לאורך ההצגה כולה, לופתת את הקהל עד לרגעים האחרונים שבהם מבינה הגיבורה, תרצה מינץ, מה שברור לצופים כבר מההתחלה: היא שבויה במסלול חייה של אמהּ, נידונה לחקות אותו ולבצע שוב את הטעויות שביצעה היא. האם בעקבות התובנה הזאת היא תצליח להשתחרר בסופו של דבר מהקללה המשפחתית, לשבור את מעגל הקסמים של הנישואין האומללים והאהבות המוחמצות?
עגנון, והמחזה בעקבותיו, לא מספקים על כך תשובה – ומותירים את הקוראים והצופים נטולי נחמה. "ההקלה המסוימת שהסיפור והמחזה מציעים היא בעצם היכולת של תרצה להבין מה קרה, היכולת להתעמת עם העבר. מה היא תעשה עם התובנה הזאת? קשה לדעת. אבל יש שחרור בעצם הידיעה", אומרת פנקס.
כולם על הבמה
"בדמי ימיה" הוא כאמור הסיפור השלישי מאת עגנון שפנקס וגולדברג מעניקות לו חיים בימתיים. הרומן שלהן עם עגנון החל לפני כחמש שנים, בעקבות פנייה מתיאטרון החאן שביקש מהשתיים לכתוב ולביים מחזה בעקבות הסיפור הקצר והמוכר "תהילה". התוצאה הייתה הצגה עדינה, מינימליסטית ומיוחדת, בהשתתפות שלושה שחקנים בשר ודם ועוד מריונטה בדמות תהילה הקשישה, שאותה עיצבה לא אחרת מאשר אמה של שחר – הבובנאית והאמנית אמירה פנקס. "תהילה" מופיע על במות החאן עד היום, וסקר בלתי מחייב שערכנו בין שוחרי התיאטרון מלמד שמדובר באחת ההצגות האהובות ביותר על הצופים מהשנים האחרונות.
בהמשך העלו השתיים מחזה בעקבות הקלאסיקה העגנונית "סיפור פשוט", בתיאטרון הבימה. "אפשר לומר שגיליתי את עגנון מחדש בעקבות העבודה בתיאטרון, כי לפני כן זכרתי אותו בעיקר מהתיכון", אומרת גולדברג בשיחה משותפת עם פנקס, המתקיימת עמן בערב קריר בירושלים, שאליה הגיעו השתיים מאזור המרכז לרגל הצגת בכורה שתחל עוד מעט בתיאטרון החאן. "רק כשחזרתי אליו בתור בוגרת גיליתי איזה עושר מטורף יש בו, עושר שקודם נחשפתי רק לקמצוץ ממנו. עגנון נוגע במקומות נפיצים וכואבים, ונראה שהוא יודע לתאר כל דמות בנימי־הנימים של הנפש. הוא נפלא בזה. לא סתם להמון אנשים יש חיבור אליו".
העבודה על הסיפורים שלו נעשית קלה יותר מפעם לפעם?
גולדברג: "ממש לא, המסע לא נעשה יותר קל. זה גם היופי של עגנון – הבריכה שלו כל כך עמוקה, שתמיד יש לאן לצלול".
פנקס: "מה שכן, הפעם היה לי אומץ להעז לפעול בצורה חופשית יותר, משהו שאולי לא הייתי מרשה לעצמי בפעמים הקודמות שעבדתי על עגנון".
החופש הזה בא לידי ביטוי בין היתר בהחלטה לחלק את הסיפור המקורי לפרקים בעלי כותרות המוקלדות לעיני הצופים על גבי מסך המדמה מכונת כתיבה. כל כותרת כזו נושאת את שם ההתרחשות או את שם הדמות העיקרית שבה עוסקת הסצנה, והיא מקלה במשהו על ההתמצאות בעלילה, שהיא אמנם מינימליסטית למדי ברמת ההתרחשות, אך מכילה אינספור פיתולים בנפשן של הדמויות, ובמיוחד בנפשה של תרצה – בגילומה של אור לומברוזו, שזהו התפקיד המשמעותי הראשון שהיא מגלמת על הבמה ("חטפנו אותה ממש בסוף הלימודים שלה בניסן נתיב", אומרת גולדברג).
בחירה מעניינת נוספת של השתיים היא להותיר את אנסמבל המשתתפים על הבמה לאורך ההצגה כולה. על הבמה ניצבת טריבונת כיסאות, והדמויות יושבות כל אחת במקומה בלי לצאת ולהיכנס מהבמה. כך, דמותו של המחזר הצעיר לנדא (בגילומו של יובל אורון, גם הוא בוגר טרי של ניסן נתיב), שותקת לאורך החלק הארי של ההצגה ומבליחה רק לקראת הסוף, אך הוא בכל זאת נראה לעיני הקהל לאורך ההצגה כולה. "כל הדמויות נמצאות כל הזמן, כי הן בתודעה של תרצה כל הזמן. לנדא, למשל, נמצא על הבמה למרות שהתפקיד שלו לא גדול, כדי להזכיר לה ולצופים מה היה יכול להיות אילו היא הייתה מאפשרת לו לתפוס תפקיד משמעותי יותר בחיים שלה".
מלבד השפה המיוחדת, שעליה המחזה שומר בקנאות, הקריאה בסיפורי עגנון מתאפיינת גם באינספור פרשנויות שהולבשו על הטקסט לאורך השנים. גדולי חוקרי הספרות בארץ ובעולם ניסו לפצח את הקודים והמשמעויות הנסתרות הנחבאים בטקסט, תוך שהם מגייסים לשם כך את המקורות היהודיים, את פרויד ועוד שלל תיאוריות והשערות.
איך ניגשים ליצירה שרבים וטובים כל כך כבר העמיסו עליה פרשנויות ומשמעויות? אתן מנסות להתנתק מכל מה שאחרים אמרו על היצירה?
פנקס: "בעיניי זה דווקא מהנה לראות איך חוקרים ויוצרים אחרים התמודדו עם הטקסט. אני חושבת שזה לא מסיט או מפריע לפרשנות האישית, אלא להפך. אם אתה מתחיל את המסע שלך עם היצירה בשאלה שמעניינת אותך, כמעט כל דבר שתיתקל בו בדרך יעשיר אותך. זה מייצר דיאלוג עמוק יותר עם החומר, כמו חפירה ארכיאולוגית. כל שכבה מעניקה משמעות נוספת".
כמו לאחוז בסיף
ההצגה "בדמי ימיה" (שתציג בבית ציוני אמריקה בתל־אביב ב־27־28.1), היא עוד אבן דרך במסלול ארוך־שנים של שיתוף פעולה מקצועי בין פנקס (40) לגולדברג (41). הן הכירו במסגרת לימודי התיאטרון באוניברסיטת תל־אביב לפני יותר מעשור, ומאז הספיקו לעבד ולביים יחד מספר דו־ספרתי של הצגות – בתחילת הדרך בזירת הפרינג' המקומית, ובהמשך גם בתיאטרון הממסדי דוגמת הקאמרי והבימה.
בשנה וחצי האחרונות מכהנת גולדברג כבמאית הבית של תיאטרון החאן הירושלמי, וגם שם ממשיכות השתיים לשתף פעולה. שיתוף הפעולה הפורה ביניהן לכד את עיני שוחרי התיאטרון בישראל זה מכבר, וזכה לסיקור תקשורתי מחבק. שתיהן מספרות שגילו את תחום הספרות והתיאטרון בגיל צעיר, ושכבר בתחילת הדרך ברור היה להן שיעסקו בעולם הבמה בצורה כזו או אחרת.
"אני חושבת שכבר בתור ילדה היה לי צורך לברוא את העולם שלי, על כל מרכיביו, באופן עצמאי", אומרת גולדברג. התובנה שהעולם הזה יכול להיברא על במת התיאטרון הפציעה בה כאשר למדה, במסגרת מגמת ספרות, את המחזה "פונדק הרוחות" מאת נתן אלתרמן. בימים אלה היא מביימת את המחזה האלתרמני, שבו כיכבה בגרסת המקור חנה מרון האגדית, עבור תיאטרון החאן – סגירת מעגל מרגשת מבחינתה.
גם פנקס מספרת שגילתה את כוחו של התיאטרון בזכות מגמת הספרות בבית הספר. "אפשר לומר שלא הייתי ילדה מקובלת במיוחד, והמקום שבו מצאתי ביטחון ורוגע היה הספרות – למשל בסיפורים של דבורה בארון, שהיו עבורי מקום מוגן. בתור ילדה גם כתבתי סיפורים בעצמי, וחשבתי שאהיה סופרת. בבית הספר אני זוכרת שהמפגש עם המחזה 'אדיפוס המלך' היה משמעותי מאוד עבורי – כי אז הבנתי את ההבדל הגדול שבין סיפורת לבין מחזה. בקריאת מחזה, כל מילה היא כמו לאחוז בסיף: כשאומרים משהו, הוא קורה גם על הבמה. משהו בדיוק הזה, במורכבות הרגשית שהוא נושא איתו, מאוד משך אותי".
בחרתן לעסוק בתיאטרון, אבל שתיכן נמצאות מאחורי הקלעים של העשייה – פשוטו כמשמעו. היו מחשבות על מעבר לקדמת הבמה?
פנקס: "בנעוריי רציתי להיות שחקנית, ממש לרגע, אבל מהר מאוד מצאתי את המקום שלי. להיות שחקן זאת עבודה כל כך קשה – אתה צריך להתמודד עם המחזה ערב־ערב, לעבור מסע רגשי בכל פעם מחדש. זה קשה".
גולדברג: "גם לי היה רצון כזה לרגע, שעבר לי אחרי קורס משחק שלקחתי בזמן השירות בצבא. הבנתי שלא מתאים לי להיות שחקנית, כי אני מאוד נוטה להתבונן על עצמי מהצד. שחקן לא יכול לעשות את זה כשהוא על הבמה – הוא צריך להיות צינור רגשי, להיות לגמרי בתוך התפקיד. כנראה שזו לא תכונה שניחנתי בה".
ובתור לא־שחקנית, איך זה לעבוד עם שחקנים?
גולדברג: "הכיף הגדול בעבודה עם שחקנים כמו האנסמבל של החאן, הוא שזאת חבורה של שחקנים שלא מפחדים לצלול ולהעמיק לתהומות – גם לעומקו של הסיפור, וגם למקומות אישיים אצלם בחיים. זה תהליך שלא מסתיים. כשעובדים על מחזה כמו 'בדמי ימיה' נמצאים יחד בחדר החזרות יותר מחודשיים, ונוצרת תחושה עוצמתית, של משפחה ממש.
"גם אחרי שההצגה כבר עולה ורצה, אצל השחקנים כל הזמן עולים דברים, שוקעים דברים. לראות את ההצגה כעבור חודשיים או כעבור שנה – זאת חוויה אחרת לגמרי".
אם כך, אני מבינה שלא כדאי לרוץ לקנות כרטיסים מיד כשהצגה עולה, אלא עדיף לחכות קצת.
"ממש לא", ממהרות השתיים להגן על כבודן של הצגות הבכורה, כמו גם על האינטרסים של קופות התיאטרון. "הכי כיף לצפות בהצגה מיד כשהיא עולה, ואז לחזור לצפות בה אחרי כמה חודשים".
דברים שרואים מחאן
תיאטרון החאן הירושלמי מציין בימים אלה חמישים שנה להקמתו, בסדרת אירועים חגיגיים שהחלו לפני כחודשיים ואשר צפויים להימשך עד סוף שנת היובל, בנובמבר הבא. בסיומה של אותה שנה צפוי לפרוש מתפקידו מיכאל (מיקי) גורביץ', המנהל האמנותי הוותיק של התיאטרון, שגם חתום על הכתיבה, העיבוד והבימוי של כמה מההצגות המצליחות ביותר של האנסמבל. "מיקי הוא חלק משמעותי במיצוב התיאטרון והפיכתו למה שהוא היום. מי שיחליף אותו ייכנס לנעליים גדולות, אבל מתוך השינוי הזה עשויים להיווצר דברים חדשים ומעניינים", אומרת גולדברג.
שינוי משמעותי נוסף, שהתרחש זה לא מכבר, הוא מינויה של אלישבע מזי"א לתפקיד מנכ"לית התיאטרון. מזי"א בת ה־36 הספיקה להפוך לדמות מוכרת בסצנה התרבותית־חברתית בבירה, כאשר עמדה בראש ארגון "רוח חדשה", שביקש להפוך את ירושלים למוקד משיכה לצעירים. היא עצמה אולי לא אשת תיאטרון מובהקת, אך כבתה של המחזאית והבמאית הידועה עדנה מזי"א, יש לה זיקה ברורה לנושא. בריאיון שהעניקה מיד עם מינויה לתפקיד, הצהירה המנכ"לית הנכנסת כי בכוונתה להרחיב את מעגל הצופים והמנויים של התיאטרון באמצעות פנייה לקהל צעיר יותר, וכן שהיא מתכוונת לפנות לאוכלוסייה הדתית יותר מאשר בעבר.
גולדברג אמנם מתגוררת בגבעתיים, אך מאז שהפכה לבמאית הבית של החאן היא נמצאת באופן קבוע על הקו בין גוש דן לירושלים. כשהיא נשאלת האם העבודה מול הקהל הירושלמי, שהוא ממילא דתי בעיקרו, דורשת ממנה לערוך התאמות מיוחדות או לגלות רגישות תרבותית יוצאת דופן, היא מקפידה בעיקר להחמיא לצופים מהבירה. "אלישבע דיברה על הרחבת הקהלים וזה מבורך, אבל זה לא אומר שזה יבוא על חשבון מה שיש כבר. מה שיש הוא כבר טוב. הקהל הירושלמי הוא מאוד מגוון ופתוח, ומורכב מדתיים וחילונים. אני חלילה לא רוצה להעליב את הקהל התל־אביבי, אבל הקהל הירושלמי הוא באופן מובהק קהל יצירתי וחושב, תמיד יש דיאלוג אחרי ההצגה ותובנות מעניינות של הצופים. מה שכן, אני חושבת שתפקידנו בתור תיאטרון שנטוע במקום שבו הוא נטוע הוא להמשיך לטפל בחומרים שקשורים למקום הזה. לעסוק בחומרים עבריים, חומרים ישראליים". פנקס: "ובקלאסיקה בכלל".
גולדברג: "אני מאוד אוהבת את ירושלים ואני מבלה כאן המון. העיר היא כולה ניחוח יצירה, יש בה משהו מיוחד. עם כל השכונות ההיסטוריות והמוסדות – יש כאן משהו שנטוע עמוק בשורשים שלנו, בין אם רוצים להתכחש אליהם ובין אם לא".
זה בא לידי ביטוי ביצירה?
"בוודאי. ברגע שאתה עובד בין האבנים האלה, ובתוך המקום הזה שהוא כל כך מיוחד ושונה, אתה לא יכול שלא להתייחס לסביבה שבה אתה יוצר", היא אומרת ומתייחסת לא רק לרחובות ירושלמיים אקראיים, אלא גם למבנה המיוחד של תיאטרון החאן, השוכן במבנה עתיק מהתקופה העות'מאנית ששימש בעבר כחאן אורחים לעולי הרגל לעיר העתיקה. "כמו שאיבסן כתב בהשפעת הפיורדים הנורווגיים, ולורקה כתבה מתוך האקלים החם של ספרד – הדברים האלה מחלחלים פנימה לתוך היצירה".
