העונה החדשה סוף סוף עלתה ונדמה שהפעם היא גדולה ומהנה מאי־פעם. מסכות הדאלי והסרבלים האדומים הוחלפו לרגע בבגדים צבאיים ובקסדות, ראקל ומוניקה עברו צד וארתורו עושה כסף בהרצאות. לא שזה מפריע למישהו להתרגש מחדש מהשנואים שכל כך נהנינו לאהוב.
אחרי שוד המטבעה המלכותית הפרופסור וחבריו פזורים ברחבי העולם, מסתתרים מפני המשטרה הספרדית שרודפת אותם. וכמו בכל הסיפורים הטובים, מישהו מבצע טעות שגורמת לכולם להתקבץ מחדש יחד לקראת השוד הבא. ואצל הפרופסור, כמו אצל הפרופסור, זה חייב להיות גדול יותר, מסוכן יותר ובלתי אפשרי בעליל. והפעם בתפריט הפשיעה: הפרויקט הגנוז של ברלין המנוח, שוד הרזרבה הלאומית של בנק ספרד. לא ברור כמה כסף עוד נשאר במדינה כושלת כלכלית שכמותה, אבל למי אכפת מהמציאות.
כעת, דווקא עם עליית העונה השלישית, יוצרי הסדרה נאלצים גם להתמודד עם "משבר העונה השנייה" ולהמציא את עצמם מחדש. זה הופך קשה כפליים לנוכח הציפיות הגבוהות בעולם, והתחושה שהספרדים עדיין לא התרגלו למפלצת הטלוויזיונית שיצרו. לעיתים זה מצליח להם יותר, לעיתים פחות. סצנת האיחוד שבה בני החבורה מתכנסים ופורצים לתוך הים בבגדי "עפנו על עצמנו" נגועה בלא מעט קיטש, והרי מה שאהבנו בבית הנייר זה את חוסר ההוליוודיות שלה. גם הניסיון הכושל לשחזר את סצנת "בלה צ'או" מהעונה הראשונה ולנסות לגרום לנו להתרגש מחדש מריקוד שמח בין הפרופסור לבין החיקוי של ברלין יצא קצת מאולץ.
אבל כל אלו נסלחים, בהתחשב בסצנה המפוארת שבה השטרות הגנובים נוחתים מהשמיים, יוצרים מהומה במרכז מדריד ומבשרים על שובם של המאמי'ז הלאומיים. בחסות המהומה שנוצרה החבורה חודרת מחדש למקום השמור ביותר בספרד, והחגיגה מתחילה.
צליחת המשבר, יש לציין, עברה יחסית בהצלחה. פרקי הפתיחה הכילו את כל מה שרצינו ואף מעבר – סצנות מפוארות, הגיבורים האהובים, טוקיו שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים גם כשהיא קצוצת שיער, הפרופסור החתיך שממשיך להיות מסתורי. הסדרה נעה על צירי זמן של לפני השוד, תוך כדי תכנונו ובמהלכו, ועושה את זה בצורה מהודקת ומעוררת עניין. היא ממשיכה להיות רצינית ומצחיקה בו־זמנית, שזה בדיוק מה שאהבנו בה.
אבל בעונה השלישית מתגלות גם כוונותיהם הנסתרות של היוצרים. ולא יזיק להצביע על כך שבית הנייר היא סדרה שמאלנית. יוצריה גרמו לנו להתאהב ללא הכרה בחבורת פושעים שמקדשת את חיי המחתרת ופועלת בשיטת רובין הוד, וכל זה בלי שנעשה לרגע חשבון נפש מוסרי ונתהה איך זה שאנחנו כל כך בעדם. תעשו לבד את האחד ועוד אחד ביחס ל"לוחמי החופש": כשהפרופסור מראה לתלמידיו כיצד הפכו להשראה עולמית שגורמת לאנשים ברחבי העולם לצאת להפגין נגד שחיתות, קשה לדעת אם הוא מדבר על העלילה או על הסדרה במציאות.
גם תיאוריות פמיניסטיות מוחדרות בדלת האחורית כשדנוור, האיש והצחוק, מפציר במוניקה להישאר בבית עם התינוק ולא לסכן את עצמה במשימה, וניירובי גוערת בו כמו אמזונה. בית הנייר, אם כן, היא סדרה מצוינת ועשויה היטב, אבל גם כזו שמנסה לחבב עלינו תיאוריות אנרכיסטיות ואנטי־ממסדיות. מותר להכיר בכך, ועדיין לקוות שהיא לא תיגמר לעולם.
בית הנייר נטפליקס  
