מלך האריות המקורי יצא ב־1994, בדיוק באמצע תקופת הרנסנס של מחלקת האנימציה של דיסני. עד היום הוא מחזיק בתוארי סרט האנימציה הקלאסית הרווחי ביותר וקלטת הווידאו הנמכרת ביותר בכל הזמנים. אפשר להבין זאת – העלילה סוחפת, האנימציה כובשת, השירים מרגשים וטימון ופומבה מקבלים את זמן המסך הראוי להם. עסקה לא רעה בכלל.
אבל עם כל ההצלחה הפנומנלית, בעיקר בקרב הילדים, יש שתי עובדות שחייבים להודות בהן: הראשונה – לאחר "בת הים הקטנה", "היפה והחיה" ו"אלאדין" המופתיים, "מלך האריות" נפל מהם כמעט בכל פרמטר יצירתי. השנייה – בצפייה מעט בוגרת יותר קשה להתעלם מהתמוֹת הגזעניות והסגנוניות הפשיסטית של הסרט: המושל הוא יפה וחזק, הרע מכוער וחלש, וסיקוונס הפתיחה שבו כל ממלכת החיות כורעת ברך בפני יורש העצר הפעוט מהדהדת מעמדי שלהוב המונים של משטרים אפלים בהיסטוריה האנושית.
25 שנים עברו, ובמסגרת גל חידושי ה"לייב אקשן" לקלאסיקות האנימציה של דיסני, מגיעה כעת גם גרסה חדשה ל"מלך האריות". אם לדייק, הפעם לא באמת מדובר בחידוש לייב אקשן אמיתי, אלא בחידוש אנימטיבי שמתחזה ללייב אקשן, אבל עוד נגיע לזה. בכל החידושים שנעשו עד כה היה תמיד ממד של תיקון עוולות ושל התאמת החומרים לעידן החדש. על המסכים עדיין רצה הגרסה החדשה של "אלאדין", שבה קיבלה דמות הנסיכה יסמין עדכון Me Too יסודי.
הציפייה אם כן הייתה שסוף־סוף דיסני יטפלו גם בנכס הבעייתי ביותר שלהם, והבחירה בבמאי ג'ון פאברו, מי שכבר עשה פלאים עם החידוש הנהדר של "ספר הג'ונגל", חיזקה את התקווה הזו. אבל בדיסני כנראה חששו שהתיקונים הנדרשים ישנו את הסרט באופן מהותי מדי, כזה שיפגע בדי־אן־איי של אחת מיצירותיהם המצליחות ביותר. ומאחר שאחרי הכול, דיסני הם קודם כול בעסקי הרווחים, נתקבלה ההחלטה לא לשנות כלום. כן, קראתם נכון, כלום. אמנם יש כמה רפליקות חדשות, שינויים בודדים בהעמדה והרחבה של סצנות האקשן, אבל אלה שוליים לגמרי. למעשה, מדובר בדיוק באותו סרט, כשסצנות רבות מועתקות ממש עד לרמת רצף השוטים.
אבל דיסני הוא אולפן שלוקח את צופיו מאוד ברצינות. ולדידו, הבשורה החשובה שהגרסה הזו נושאת עמה היא בצד הטכני, ויש להודות – מהבחינה הזו מדובר בחתיכת בשורה. אשפי האנימציה של האולפן הצליחו ליצור עולם פוטוריאליסטי כמעט מושלם, והתוצאה נראית כמו שילוב בין מיוזיקל מפואר לסרט טבע של ה־BBC. בהקרנת איימקס בתלת־ממד, הסרט הזה פשוט מרהיב.
אך לאשליית המציאות יש גם מחיר. בגלל הצורך לשמור על ריאליזם, נאלצו האנימטורים לוותר על חלק נכבד מסממני עיצוב הדמויות. פתאום, כל הלביאות והאריות נראים אותו הדבר. גם את הבעות הפנים שעוזרות להאניש את הדמויות, נאלצו כמעט להעלים בשם האשליה הפוטוריאליסטית – ראיתם פעם חזיר יבלות אמיתי מחייך? – ובשל כך ה"משחק" של כולם בסרט נפגע.
השאלה המעניינת היא, כמובן, האם יש טעם לצפות שוב בקולנוע בסרט שכבר ראיתם בעבר, או בנימה פילוסופית יותר – האם לסרט הזה יש בכלל זכות קיום? עם כל הכבוד לשינויים בגזרת המדובבים, השפעתם כאן פחותה, במיוחד כשאת הליהוק החשוב ביותר – קול הבס המלכותי של ג'יימס ארל ג'ונס כמופסה – הותירו על כנו.
מן הסתם האהבה למקור, הסקרנות, הנוסטלגיה וכמובן – הספקטקל המובטח כבר עשו את שלהם, והחלטתם ללכת. ולכן, השאלה האמיתית שנותרה היא לאיזו מהגרסאות תחזרו כשתרצו לחוות שוב את הסרט אצלכם בסלון. כי בניגוד לשאר החידושים של דיסני עד כה, שמהווים אופציה נוספת השונה מאוד מהמקור, במקרה הזה, רק ורסיה אחת תוכל למשול בממלכת הצפייה הביתית.
מלך האריות ארה"ב 2019, במאי: ג'ון פאברו, 118 ד' 
