ברגע אחד נשבר הפאסון הבטוח בעצמו של רועי עידן. זה קורה כשאנחנו מדברים על "זה לא הגיל", הקומדיה הרומנטית החדשה שיצר. "זה נורא מלחיץ", הוא מודה. "כשאת עושה סדרה לכבלים את יכולה לשקר לעצמך ולומר שבטח רואים את זה, אבל בטלוויזיה ביום שלישי יש פרק וביום רביעי בבוקר יש רייטינג. מחר בבוקר אני הולך לרפרש את הדף של אייס כמו אידיוט".
"זה לא הגיל", שמשודרת בימי שלישי בקשת 12, מתבססת על תופעה הולכת ומתגברת בסביבתו – קשר זוגי בפערי גיל משמעותיים. במרכזה ניצבת טליה (מירי מסיקה), גרושה ואם חד־הורית לשלושה שמוצאת את עצמה בקשר עם ישי (גפן ברקאי), מדריך גלישה שצעיר ממנה בעשרים שנה. המצב מסתבך כאשר מתברר שהוא גם החבר הכי טוב של בנה דניאל (דוד שאול), וכשהקשר נחשף הוא גורר אחריו תגובות לא פשוטות אך גם משעשעות של בני המשפחה והסביבה הקרובה.
מאיפה בא הרעיון? היית פעם בזוגיות כזאת?
"הייתה לי פעם בת־זוג מבוגרת ממני, אבל לא בכזה פער. אני מכיר כמה סיפורים כאלה מהסביבה הקרובה אליי והבנתי שיש פה תופעה שקורית. נשים היום מרגישות יותר בנוח לעשות מה שהן רוצות".
על פניו נשמע כמו התחלה של סיפור מעניין, השאלה היא לאן הוא עוד יכול להתפתח?
"זה טיפה מטעה, כי בעצם מדובר בסיטקום. סדרה שהפרקים שלה עומדים בפני עצמם וכל פעם חוזרים לאותה נקודה. אבל יש גם התפתחויות, אני רק לא רוצה לעשות ספוילרים".
לתפקיד הראשי של טליה נדרשו לא מעט חיפושים. "לדעתי עשינו אודישנים ומאצ'ים לכל שחקנית מגיל ארבעים ועד שישים שיש לה דופק. כולן היו. תגידי שם והייתה. סיגל שחמון, צופית גרנט, קרן מור ומי לא. בדקנו גם קומבינות מול כל מיני בנים, היה פה הרבה ניסוי וטעייה. הרעיון להביא את מירי הגיע מאבי ניר, ולי פשוט יצא לעבוד איתה בעבר וידעתי ישר שהיא מאוד מצחיקה ושזה יכול לעבוד. היא הגיעה וזה באמת היה בול מההתחלה. עשינו אודישנים להמון שחקנים צעירים ועם גפן הייתה לה ישר כימיה".
אבל למרות המשחק המשעשע של מסיקה, וההצלחה של פרק הבכורה עם 20 אחוזי רייטינג שהותירו מאחור את "דה וויס", עידן נאלץ להתמודד בבוקר שלמחרת עם ביקורות לא מאוד מחמיאות. אריאנה מלמד אף הגדילה וכתבה כי גם אם יציבו אותה מול כיתת יורים לא תצפה בסדרה שוב.
התבאסת לקרוא?
"תשמעי, ידעתי שיהיו ביקורות קשות. זו לא סדרה של מבקרים. זאת בדיוק הסדרה שמבקרים יאהבו לשנוא, והפתיע אותי שהיו כמה ביקורות חיוביות".
אז מה, מבקרים לא מסוגלים להתמודד עם סדרות קלילות שנועדו להעביר עוד ערב שקט וקייצי בבית?
"אני יכול למצוא אלף פגמים בכל מוצר. זו סדרה שאין לה גם יומרות להיות סדרת מופת. קומדיה מטופשת לקיץ. פשוט מבקרים לפעמים רואים בדמיון שלהם סדרה אחרת ומנסים להתאים את הקיים למה שיש להם בראש, ואולי הם ראו משהו שמגיע קצת יותר מעולמות הפרימיום המהורהרים".
מברק ועד בנט
מלבד היותו תסריטאי שחתום על סדרות כמו "כפולה", "נויורק", "פאנץ'" ו"אבודים באסיה", עידן (41) מוכר לציבור גם כצייצן ימין מצטיין. את דעותיו הוא משמיע גם בטורים פובליציסטיים ברשת, לצד אראל סג"ל ברדיו 103 FM וקודם לכן בגל"צ, ובפינה "מבוא לכלכלה" שהגיש בתוכנית של גיא זוהר.
והוא בכלל נולד למשפחת מצביעי שמאל ותיקים מחיפה. "גדלתי בבית של שמאל ציוני ישן", הוא מגלה, "סבא שלי היה מפא"יניק, ממקימי חברת 'אתא' ויו"ר ועד העובדים שלה. אבל האמת שהוא היה מאוד אנטי הסתדרות, אז יכול להיות שאת זה קיבלתי ממנו. אבל זה לא שהדעות בסביבתי השתנו, אלא שהשמאל פשוט זז מאוד שמאלה. בן גוריון ורבין, לפי ההתבטאויות שלהם, היו משוייכים היום לעולמות הימין".
אביו עבד ברפאל ולאחר פרישתו הפך ליזם היי־טק בתחום הרפואה שגם זכה להדליק משואה, ואמו הייתה שרטטת מפות תת־ימיות ולאחר שנולדו שלושת בניה התמקדה בגידולם. הוא בוגר בית הספר הריאלי, אך יצא משם נטול בגרות ואיכשהו התגלגל ללימודי אנימציה. "יש לי רק תואר שני. אני כמו יאיר לפיד", הוא מודה בצחוק, "הייתי ילד מופרע לאללה, ברמות קשות. הצבא סידר לי את הראש. שירתי כקצין מודיעין שדה ביחידה של תצפיות, וכשפתחו את היחידה ללימודי אנימציה בבצלאל עוד לא היה להם אישור של המל"ג אז הם קיבלו סטודנטים בלי בגרות".
את לימודיו סיים בהצטיינות, "ועם התעודה של בצלאל קיבלו אותי לתואר שני בארה"ב אפילו עם מלגה". את מקומו ברשימת הפובליציסטים רכש הרבה בזכות היותו אוטודידקט. "אני אוהב לקרוא, ויש לי קול סמכותי, אז אנשים חושבים שאני יודע".
מתי בדיוק הגיע השלב שבו אתה מעצב לעצמך דעות ימניות?
"הצבעתי לברק ב־99', לטומי לפיד ב־2003 ולבנט ושקד בבחירות האחרונות. אז זה לא שהדעות שלי השתנו בצורה קיצונית".
מאהוד ברק דרך לפיד לבנט? זה שינוי די קיצוני.
"טומי לפיד היה סוג של מפלגת ימין בתחום הכלכלי".
אבל בשביל להצביע לבנט צריך גם איזו זיקה למסורת.
"אני לא בא מבית של שונאי דת. אחי הקטן היה בחידון התנ"ך. אני מניח שכשאתה צעיר אתה יודע פחות דברים. פעם לא הבנתי את הקטע של בג"ץ. רק בעשר השנים האחרונות נחשפתי לעניין הפרדת הרשויות. פעם גם הייתי נורא אנטי חרדי, אבל אז אתה מתבגר ופתאום מבין דברים אחרת. אבל תפיסת העולם הציונית שלי לא השתנתה. זה לא שפעם חשבתי שיש סיכוי לעשות שלום עם הערבים והיום אני לא חושב. הדעה שלי על הסכסוך למעשה לא השתנתה".
ובכל זאת, אתה מסוגל להיזכר ברגע של התפכחות?
"היו כמה. בתקופת המחאה החברתית קלטתי שאני הולך לכל מיני הפגנות על נושאים שנורא אכפת לי מהם, ורואה המון דגלי פלסטין ולא מבין מה קורה. מה שעוד השפיע הוא ההשכלה הכלכלית שרכשתי, שגרמה לי קצת להבין את המנגנונים שמנהלים את המדינה הזאת וכמה המצב שלנו דפוק יחסית למקומות אחרים בעולם ולתיאוריות כלכליות מקובלות".
באיזה אופן?
"פעם הייתי הולך להפגנות על שוויון בנטל, רציתי שהחרדים יתגייסו. ופתאום אנשים התחילו להסביר לי שלמה בעצם להפגין שהחרדים יתגייסו, אנחנו צריכים להפגין על זה שאנחנו רוצים להפסיק להתגייס. אני אדם שאוהב להקשיב לאנשים עם דעות אחרות וזה פתח אותי.
"היה לי גם קטע עם המסתננים. כשזה רק התחיל, ושפי פז עוד הייתה שמאלנית, התנדבתי במשטרה כשוטר סיור. נתקלתי בתופעה הזאת מתוך השטח, זה קרה ב־2010 בערך ולא דיברו על זה אז. קלטתי איך הם מגיעים ואת הכוחות שפועלים כדי להשאיר אותם. איך מתייגים את כל מי שמעז להגיד משהו על זה, ותפסתי עמדה. לאט־לאט התקלפו ממני כל מיני קליפות של שבטיות ואינדוקטרינציה מוטעית. קראתי את כתבי ז'בוטינסקי. ופתאום הדברים נשמעו לי הגיוניים".
ואתה לא מרגיש שהעמדה שפז אימצה היא גם קיצונית טיפה?
"ברור שיש מורכבות בתוך הדבר הזה. אגיד לך איפה המורכבות הכי גדולה. אני חושב שהמסתננים הם תופעה כלכלית חיובית. הגירה של אנשים צעירים בגיל עבודה זו תופעה שהרבה מדינות בעולם שמחות כשהיא מתרחשת. אבל אנחנו חיים במדינה מיוחדת, מדינת לאום שהוקמה למטרה מסוימת".
ואתה חושב שהחיבוק שהשמאל נותן להם הוא אינטרסנטי?
"זה חיבוק של אליטות. אליטות רואות תופעה כמו המסתננים ולא מבינות מה הצד השלילי שלה. כי כשאתה אליטה הכוח הכלכלי שלך מגן עליך. אתה גר בשכונה שלא גרים בה מסתננים, ואתה לא צריך לסבול את הצדדים הפחות נעימים של התופעה". וכך, עידן גולש בקלות לקטגוריית הימני־החילוני. לרוב מדובר בימנים שמשלבים בעולמם תפיסות חילוניות פלורליסטיות לצד פרגמטיזם מדיני וכלכלי – שילוב שלא אחת מוביל להתנגשות אידיאולוגית.
בבחירות הקודמות נדב אבוקסיס הצהיר על תמיכה בימין החדש והסיר אותה אחרי שהתאכזב מחוסר המוכנות שלהם להתחייב לנושא הלהט"בי. אתה מרגיש שמצביעי ימין חילונים נמצאים במלכוד פוליטי?
"תמיד יש דברים שאת לא מסכימה איתם ולא מתאימים לך, אבל אני לא טהרן, ואני מבין מה זו פוליטיקה. אני גם יודע שמה שמבטיחים זה שטויות, כי בסוף יש קואליציה, וגם מי שאומרים לך 'ניתן זכויות ללהט"ב' יקימו בסוף ממשלה עם החרדים ויעשו בדיוק את מה שביבי עשה. אז אני פרגמטיסט. אבל אני לגמרי מבין את נדב, אין לי מילת ביקורת עליו. מצד שני אני גם לא חושב שהמצב שלהם כזה נורא עכשיו. אין מה לעשות, בפוליטיקה אתה הולך על הרע במיעוטו".
לאחרונה פרסם בטוויטר גילוי נאות על כך שהוא מתכנן לעבוד בקמפיין של אחת המפלגות ("אני עובד בקמפיין של כחול לבן בצורה עקיפה, נותן להם שירות מינורי דרך משרד פרסום ואין לזה שום משמעות בנוגע להצבעה שלי"). כיום, כשמועד הגשת הרשימות למפלגות הולך וקרב, הוא מודה שהוא מתלבט למי להצביע. "אצביע למי שהכי ייראה לי סביר ושיכול לעבור את אחוז החסימה. בבחירות הקודמות הצבעתי לימין החדש וידעתי שיש מצב הם לא יעברו את אחוז החסימה. זו הייתה הצבעת רחמים. לא יודע, אולי אצביע לרב טאו".
אתה צוחק.
"ברור. לרבנים וקצינים בדימוס יש יותר מדי זמן פנוי ויותר מדי כסף פנוי אז הם מקימים יותר מדי מפלגות. זה לא בריא. זה כשל שוק. אין לי מושג למי אני הולך להצביע, נראה מה יהיה עם בנט ושקד ואני מאוד מקווה שלא אאלץ להצביע לליכוד, כי גם זה קרה בעבר ואני מאוד מצטער על כך".
למה?
"כי אני חושב שביבי כבר עשר שנים בוזז את המנדטים של הימנים שמצביעים לו ופשוט לא מספק את הסחורה".
בעבר פרסמת טור על המדיניות הכלכלית של נתניהו שמתאר אותו כמעט כסוציאליסט. לא קצת מוגזם?
"ברמה האישית אני בטוח שהוא קפיטליסט גדול, אנחנו גם רואים את זה בחדשות נגדו. הוא אוהב קפיטליזם. אבל בסוף, כשאת פורטת את המדיניות שהוא קידם כראש ממשלה, דברים נראים אחרת. במיוחד בקדנציה האחרונה עם כחלון, שהייתה אסון כלכלי למדינת ישראל. הצונאמי שיגיע בתחום הזה – אנשים עוד לא קולטים מה קרה פה. בעיניי הוא לגמרי נכשל בדבר הזה, ניפח את המגזר הציבורי וניפח את הגירעון. רק הגדיל את הממשלה במקום להקטין אותה, והיה לו הרבה מזל, כי ההיי־טק פה משך את כל המשק הישראלי קדימה. אבל אם ננתק לרגע את ההיי־טק, אפשר לראות ששאר המשק הישראלי במצב מאוד לא טוב".
איפה אתה רואה את זה?
"הפריון שלנו מאוד נמוך. אנחנו מדינה שמשתרכת מאחורי העולם המערבי בכל מדד של תחרותיות ויעילות. אין פה שום דרך להתגבר על המצב הזה למעט העלאת מיסים וקיצוץ במשרדי הממשלה. אני כמובן מאוד בעד קיצוץ, גם אם לא היה גירעון צריך לקצץ בתקציב המדינה בחצי לדעתי, אבל הקיצוץ כמובן לא יגיע מהמקומות הנכונים, ובסוף יהיה קיצוץ שיפגע בשכבות החלשות. חבל, כי יכולנו להיות במקום אחר. יכולנו לנהל כלכלה אחראית בשנים של צמיחה מטורפת ולחזק את היסודות הכלכליים של מדינת ישראל ולא להחליש אותם. בקדנציה האחרונה הם עשו דברים מופקרים. כל הסיפור של הפנסיות לשוטרים, זרקו כסף פה וכסף שם".
לפי הגישה הכלכלית שלך, אני מתפלאת שלא הצבעת לפייגלין.
"חשבתי להצביע לו. לא פסלתי אותו ברמה האישית. אבל הייתה לי תמיד תחושה שמשהו שם קצת פישי, וכפי שהתברר בהמשך אולי זה היה קצת נכון. גם פחות התרשמתי מהפרגמטיזם שלו אם וכאשר הוא ייכנס, יותר האמנתי שמישהו כמו נפתלי ואיילת מסוגלים להניע תהליכים ולקדם משהו באמת".
חסימה מחמיאה
חשבון הטוויטר שלו, שמאופיין בסגנון עוקצני, זוכה ללא מעט עניין, כמו גם לגילויי איבה. במשך ימי פעילותו הספיק כבר להיחסם על ידי בוגי יעלון ("היו לי כמה ציוצים קשוחים איתו. אני מוכרח להודות שהוא דמות שאני לא כל כך מסמפט, אז אני לגמרי מפרגן לו על החסימה"), אבי בניהו, עורך טיים אאוט ירון טן־ברינק ("לא יודע למה חסם, דווקא הייתי מיודד איתו"), ואפילו דיוויד סיימון, יוצר הסדרה "הסמויה" חסם אותו ("אני לא לגמרי זוכר למה, נראה לי שזה היה סביב סערת נטלי פורטמן, משהו עם השואה והפלסטינים").
האמת שזו לגמרי חסימה מחמיאה.
"נכון. ואגב, אני עצמי לא חוסם אנשים, אלא אם כן זאת הסתה לגזענות".
הוא גם הספיק לייצר מהומה קטנה ברשת, כאשר ציוץ שלו על כך שהרמטכ"לים הם כבר לא סחורה פוליטית חמה הביא להשעייתו מהתוכנית בגל"צ.
התעצבנת?
"לא יכול להגיד שעצבן אותי או הפתיע מאוד. גל"צ זה גל"צ. אין מה לעשות, בסוף זו תחנת שידור של הכוחות המזוינים וכנראה לא יכולים לסבול שם דעות חופשיות של אנשים" (תגובת גלי צה"ל: "רועי עידן מעולם לא הושעה. תוכניתו של אראל סגל נהנתה מחופש עיתונאי מוחלט").
אתה מרגיש שיש איפה ואיפה?
"לא. השעו גם שמאלנים. הייתה תקופה מסויימת שבה שידרנו בגל"צ ובצבא מאוד לא אהבו את התוכנית של אראל סג"ל והופעלו שם לחצים על קומיסרי התחנה וכתוצאה מזה הם קצת השגיחו עלינו".
ולכן אראל עבר?
"אראל עבר מסיבותיו שלו. אני לא יכול להגיד שאני לא מבין אותן לחלוטין".
איך בכלל חברת לאראל?
"זה סיפור מעניין. הכרנו בפייסבוק, ופעם הוא התקשר לנזוף בי. עלה מולי בפרטי כדי לגעור בי. אני חושב שזה משהו שהיה קשור לסיפור של ינון מגל. הוא אמר לי 'מה אתה פה ומה אתה שם', את יודעת איך זה עם אראל – הוא אוהב להגן על אנשים שקרובים אליו. ודווקא משם התפתח איזה דיאלוג שהפך בסוף לחברות גדולה. אני מת עליו וכואב לי עליו".
למה כואב?
"כי הוא אדם שאנשים נוטים מאוד לא להעריך בגלל שהוא צבוע פוליטית. נוטים מאוד לזלזל בו ולהתייחס אליו בצורה מאוד מבטלת, ותכל'ס הבנאדם גאון. כל החשיפה עם אהוד ברק וקרן וקסנר, אנשים צחקו עליו בהתחלה ועכשיו זה נמצא בחדשות ובכל מקום. הבן אדם מביא סיפורים מטורפים ולא עושים לו פולואפים".
הוא גם מככב, לצד אנשי ימין נוספים, בראש רשימת העיתונאים השנואים ביותר ברשת.
"זה מעיד על עוצמה, וזה בעיקר מעיד על זה שגם בשמאל יש שיח מאוד־מאוד אלים ופראי, והוא לא שונה מאוד מהשיח שאפשר למצוא בערוגות הכי קיצוניות של הימין".
והטענות לאינקוויזיציה ליברלית, אתה מתחבר אליהן?
"מה עשו לאושרת קוטלר אחרי מה שאמרה בשידור? לא עשו לה אותו דבר? והיא לא שרת חינוך. יש רשתות חברתיות ולכל אחד יש את הקול שלו, זה הרבה יותר פתוח ממה שהיה פעם והרעש הרבה יותר נשמע, גם מימין וגם משמאל. מתנפלים על אנשים ומבצעים בהם לינצ'ים, הרבה פעמים בצדק. גם במקרה של הרב רפי וגם במקרה של אושרת קוטלר. שניהם אמרו דברים שוואלה, אם אתה לא יכול לשאת את החום אל תיכנס למטבח. זאת התקרבנות. זאת התבכיינות. וזה חוסר יכולת לראות את עצמך עושה את אותו הדבר לפני רגע.
"מצד שני, אי אפשר להתווכח עם זה שהמגזר הציבורי ומערכת המשפט הם הגמוניה שהוקמה בימי מפא"י וכל עשורי שלטון הימין לא הצליחו לפרק אותם ואת המנגנונים שלהם. וכן, גם בתקשורת, אי אפשר להתווכח על זה. מצד שני, אני לא רואה את הימנים רצים לצפות בערוץ 20".
מה אתה חושב על הקאמבק של אהוד ברק?
"קודם כול הוא דמות מדהימה בעיניי. טיפוס שאני מאוד מחבב ברמה התסריטאית. כרגע הוא עושה הרבה רעש אבל לא נראה לי שהוא עובר את אחוז החסימה, ובעיניי הוא הפרס הכי גדול שביבי יכול לקבל בבחירות האלה".
אתה מרגיש שאנשים פיתחו קצת אדישות למערכת הבחירות האחרונה? יש כאלו שטוענים שלא יזיקו לימין כמה שנים באופוזיציה.
"יכול להיות. אני מאוד רוצה ממשלת ימין, אבל אני באמת מתקשה לראות הבדל משמעותי בין ממשלת הימין שהייתה לנו עכשיו לבין איזו ממשלת אחדות. הרי מה, קרה משהו? עשו משהו עם עזה? עם בג"ץ? לא עשו כלום ולא יעשו כלום. בכל ממשלה החרדים ישבו, לא יהיה הבדל משמעותי".
ובכל זאת, אפילו אברי גלעד ושמעון ריקלין התחילו לבקר לאחרונה את מדיניות נתניהו.
"תראי, קשה לא למאוס בו. תראי את הדברים שהוא מעלה: 'אני העברתי לליברמן את הטיפול בעולים החדשים, והוא לא עשה כלום עשר שנים'. היית עשר שנים ראש ממשלה, אז נגיד שצריך לעשות את זה, למה לא עשית את זה? הבוחרים שלו לא מטומטמים. הם יודעים שהוא תחמן, אבל הם פשוט רואים שהוא מוכשר והם רוצים שמישהו מוכשר ינהל את העניינים אז הם בולעים את הצפרדע.
"אני גם הצבעתי ביבי ב־2015 וידעתי בדיוק מי זה ביבי כשהצבעתי לו. אמרתי 'טוב, לפחות אני יודע שמישהו מוכשר מנהל את העניינים ומשתמש בתחמנות שלו בשביל לשמור ברמה מסוימת על האינטרסים הלאומיים של ישראל'. אני מצביע לו כי אני רואה בצד השני ליצנים. כשיש לך ליצן ותחמן ואת חיה במדינה שיכולה מחר להיכחד את תצביעי לתחמן כנראה, זה הסיפור. הימין זה לא עדר ולא אנשים מטומטמים כמו שאוהבים לחשוב, ולשאול איך הוא עובד עליהם כל פעם. הוא לא עובד על אף אחד. להפך, מי שמנסה לעבוד על האנשים האלה זה כל אלו שבאים ומשבצים את המזרחי שייקח קולות מהימין כי הוא מזרחי. הימנים זה הציבור הכי פחות מטומטם במדינה הזאת מבחינה פוליטית ודפוסי הצבעה. זה הציבור הכי אינטליגנטי שיש היום, ומשום מה בכל פעם גם הימין וגם השמאל מתקשים להבין את זה. אולי ביבי רק מבין את זה".
ומה אתה חושב על הניסיונות שלו לפנות לקול הרוסי?
"שאנשים לא מטומטמים וחאלס, זה נהיה קצת פארסה. המהלך הזה לא יעבוד לו וזה הימור שאני מוכן לתת לך – הם יצביעו לליברמן כמו גדולים. הוא יכפיל את עצמו. זה היה אחד המהלכים המבריקים שהיו פה בפוליטיקה והוא התחיל כבר כשהחליט להתפטר ממשרת שר הביטחון. ההתפטרות הזאת הייתה צריכה להיות ההתפטרות של בנט. אם הוא היה עושה דברים כמו שצריך ולא כמו שהצהיר על אולטימטום ואז לא התפטר, אולי הדברים היו נראים אחרת. יכול להיות שבגלל זה הוא הפסיד את הבחירות".
לא משנה מאין באת
אנחנו נפגשים באזור כיכר מילאנו בתל־אביב, שם הוא מתגורר עם אשתו ושני ילדיו. כשאני שואלת אותו אם קשה להיות ימני בתל־אביב הוא עונה בשלילה. "אני מוכרח להגיד שלא ממש קשה לי ואני לא סובל מזה יותר מדי. אני גם די מוכר ואנשים יודעים מה העמדות שלי. זה לא שאני מפתיע אותם. ותתפלאי, גם פה במרכז תל־אביב גרים ימנים, ולא לכל השמאלנים יש בעיה עם ימנים. הבעיה העיקרית היא שאנשים נכנסים איתך לשיחות על זה וברמה האישית, נניח בשולחן השבת, אני מאוד לא אוהב לדבר על פוליטיקה. מעדיף את האולפנים ואת הרדיו".
ובתעשיית הטלוויזיה, אתה מרגיש שאתה משלם מחיר על העמדות שלך?
"אני חייב לומר שממש לא. מעולם לא נתקלתי באפליה על רקע הדעות הפוליטיות שלי. להפך אפילו. אני יכול להגיד שהשיח מאוד טוב ויש לא מעט תסריטאים עם דעות לא שמאלניות. גדי (טאוב, רמ"ב) תסריטאי ו… זהו. סתם. אני לא רוצה להוציא אנשים מהארון אבל יש עוד כמה".
"אני אוהב לקרוא, ויש לי קול סמכותי, אז אנשים חושבים שאני יודע"". עידן. צילום: אריק סולטןזו השאלה. למה הם צריכים להיות בארון בכלל? לשחקן אוהד קנולר לקח שנים לחשוף את דעותיו.
"לא יודע. אני לא רוצה להתערב ולא יודע גם כמה הוא היה בארון. לא רוצה לשים תוויות על אנשים. אגיד לך יותר מזה – יש איזו תחושה בקרב יוצרים ימנים שלא ייתנו לי בגלל שאני ימני, והתחושה הזאת פשוט לא נכונה. אני אומר לך את זה אמפירית. בדיוק עכשיו היה לי מקרה מבחן עם בנאדם כזה. זה נורא חבל בעיניי, כי אני חושב שאנשים מוותרים לעצמם מראש ויכול להיות שבגלל זה גם לא מגיעים בסוף. אין מה לעשות – רוב התעשייה הזאת מורכבת מאנשים ששייכים לסוג מסוים, יש לכך המון סיבות סוציואקונומיות וזה קורה בכל העולם, לא רק בישראל. אבל מהניסיון שלי – הדלתות כן פתוחות, ואת אף אחד לא מעניין למי אתה מצביע. תבוא עם סיפור טוב וייקחו אותך.
"קרני זיו (מנהלת תחום הדרמה בשידורי קשת, רמ"ב) היא דוגמה מצוינת לזה. תבואי אליה עם רעיון, אלא אם כן את שייכת לקו־קלוקס־קלאן – לא מעניין אותה מאיפה באת. ההפך, אולי אפילו יותר מעניין אותם להביא קולות אחרים, ואני מרגיש גם שהאנשים שעובדים בתחום הגונים ורואים את הדיסוננס הזה בין תוצאות הבחירות למה שקורה בשטח. הם אומרים לעצמם – הציבור הישראלי אולי שונה מהדעה שלנו ואנחנו כן רוצים לתקשר איתו יותר טוב. בסוף, זאת העבודה שלנו". 
