"שב"ס" היא לא הקומדיה הישראלית הראשונה שמנסה לשלב הומור עם מסר. ברוב המקרים, הצופה נשאר בלי ההומור, ועם המסר המרכזי של "על מה בזבזתי עכשיו חצי שעה?"
לא במקרה של שב"ס, רבותי. הסדרה הזו מצליחה לשמור על סטנדרטים אמנותיים, תוך שהיא מאתגרת את תוכניות הסאטירה המשודרות כיום בישראל. ראשית, היא תנפץ לכם סטיגמות. הראשונה בהן היא שאי אפשר לעשות סאטירה בלי לרדת על דתיים וימנים, והיא תעשה זאת באמצעות עיסוק באנשים הפשוטים של היומיום. בסדרת מערכונים רפטטיביים אך מדויקים, היא מתמודדת בהצלחה גם עם סטיגמות נוספות.
למשל, דור ה־Y. כאן מתגלה הברקה אמיתית בדמותם של חבורת אסירים ביטחוניים צעירים, שאותם מוביל השייח' הוותיק (יגאל נאור). שבענו מדמויות מעצבנות וכאילו מצחיקות של הדור הזה, ולכן ההעתקה של הנושא לשדה הביטחוני היא מרעננת. האסירים שקועים מדי בלימודיהם, מודעים יותר מדי לפוליטיקלי קורקט מגדרי ודתי, והשייח' מתקשה לגייס אותם למאבק הלאומי. הם מסבירים לו שעכשיו אסור לצאת נגד יהודים כי זה גזעני, אז שיגיד ציונים. ובכלל שלא יארגן מהפכה בינואר כי זה נופל להם על תקופת המבחנים.
או הסוגיה של העצמה נשית. קחו את מנהלת הכלא הקשוחה (בגילומה של נעמי לבוב), עם הבעל השוקולטייר המנותק והעצלן. מעיין בלום אמנם נותן הופעה משובחת בתפקיד הבעל, אך מנהלת הכלא נושאת על כתפיה את כל גחמות האסירים, מתחזקת משפחה תוך כדי, וכל זה מועבר בצורה מעודנת המאפשרת לקלוט את הניואנס בלי שיאפיל על הצד הקומי במערכון. בפרק השני היא תתוודע לשב"כ, ובכך תערער לנו מעט את הקונצנזוס סביב הארגון הזה.
גם נושא החזרה בתשובה אינסטנט מטופל באופן מרענן. המערכון על האסיר המחוספס מאיר, זוגתו פינקי (בגילומו של שמוליק לוי שמצליח לגלם גופה יותר טוב מכמה אנשים שכבר אינם איתנו) ורב בית הכלא הוא זה שרבים מקוראי אתר זה ייהנו ממנו הכי הרבה. זה לא רק הרפרור למנהגם של נאשמים לחבוש כיפה בבית המשפט, אלא עצם הבקשה של אסיר הרוצה להתחתן עם אסיר אחר כדת משה וישראל. ובכלל, מתי לאחרונה ראיתם רב בתוכנית סאטירה, שהמערכון לא עסוק בירידה דווקא עליו?
לצד הפאנצ'ים המהודקים, יוצרי שב"ס לא חיפפו בהפקה. דורון צור ועידו רוזנטל הרימו יצירה אמנותית, עם פתיח מוזיקלי יפה ואיטי שמאפשר לצופה להתענג בציפייה מסוימת לתחילת הפרק, בלי להריץ אותו ישר לדאחקות. הם אפילו שמרו כמה מהבדיחות הטובות לסצנת הסיום, שנעה בכל פרק בהילוך איטי בין שוכני הכלא, תמיד עם מוזיקה נפלאה ברקע. המלצה: בסוף הפרק הראשון, חכו לסצנת החופה הנוגעת ללב של מאיר ופינקי.
חוץ מהמסר הכללי, שאפשר לעשות כאן סאטירה אחרת, ישנו גם המסר האישי־אוניברסלי, שאומר שדווקא מהמקום שבו לאנשים אין חופש תנועה ופעולה הם יכולים לשנות את עצמם. לי זה גורם לתהות – האם הדור הבא של הסאטירה העברית ייפטר מההתמכרות שלו לשיסוי הצופים שוב ושוב באותם מגזרים? אני לא יודע, אבל בהחלט הייתי שמח לראות מערכון של שב"ס שיעסוק בנושא.
שב"ס, ימי ראשון 22:15, כאן 11
