הדבר הראשון שתופס את האוזן למשמע השירים של אפרת בן־צור הוא הקול הייחודי שלה. קול דק וחד, אבל כזה שמייצר בו־זמנית מלאות ורוך. קול שמעלה במאזין אסוציאציות שמיימיות. רק להניח את הראש על החלון ולצוף במחשבות.
אחת הבדיחות השחוקות על אביתר בנאי היא שגם אם ישיר את שיר הפתיחה של "רחוב סומסום", המאזין יתפקע מעוצמת הרגש. בפרפראזה על האמירה הזו – ובלי קשר לעובדה שהפעם הראשונה שבה שמעתם את בן־צור שרה הייתה אצל בנאי ב"שמתי לי פודרה" – גם במקרה שלה המערבולת הרגשית בוא־תבוא עם השורה הראשונה של השיר. כן, גם אם על הטקסט יהיו חתומים סטטיק ובן־אל.
לשמחתם או למגינת ליבם של מעריצי בן־צור, שככל הנראה יודעים דבר או שניים על דכדוך, היא לא מעמידה אותם במבחנים האלו. הקול שמיימי, אבל הטקסטים שהיא בוחרת לשיר מנחיתים כל כך אל הקרקע – נוגעים באובדן ובפרידה. אין שום צורך בגימיק נוסף.
כמו באלבום הקודם שלה, ROBIN, שכלל לחנים שלה לשירים של המשוררת האמריקנית אמילי דיקנסון, גם הפעם החליטה בן־צור לנבור ביצירות שירה ולתת להן את האינטרפרטציה האישית שלה. באלבומה החדש "עיר מרוחקת", היא לקחה את המשיכה הטבעית שלה למשוררות, אבל החזירה אותה הביתה – אל הטקסטים של דליה רביקוביץ', לאה גולדברג ותרצה אתר.
זאת כמובן לא משימה פשוטה. לא כל מוזיקאי יכול לעמוד באתגר של התאמת לחן ושירה לשיר, למרות שלא נועד לכך במקור. בלא מעט מקרים, זמרים כופים את עצמם על הסיטואציה במה שנשמע כמו מאבק בין מלעיל למלרע ובין אקורדים למשקל ולחריזה. התוצר הוא אילוץ מוזיקלי מתמשך.
בן־צור מדלגת בקלילות על המכשול הזה דרך לחנים מצוינים, מלודיים ובעיקר מדויקים מאוד לסיטואציה. שיר כמו "על דרך הטבע" (של דליה רביקוביץ') הוא דוגמה נפלאה לכך ולתנועה המעגלית הממלכדת שהיא מייצרת. האלבום מסתיים באופן מושלם בביצוע מינימליסטי של Dream a Little Dream of Me. רק לשים ראש על הכרית ולעצום עיניים.
אפרת בן–צור, עיר מרוחקת
