שירים ושעורים

קצת לפני ש"עושים בית ספר" החל לקרום עור וגידים, ביקשה אמנית הספוקן וורד צביה מרגליות מעוקביה ברשת לנקוב בשמות של שירים העוסקים בחוויית בית הספר. "קיבלתי המון תגובות", היא מספרת, "מה שאומר שחוויית בית הספר מאוד מפעילה אנשים. העניין הוא שבכל התגובות לא הופיע אפילו שיר אחד שנכתב מהזווית של המורה. היו שירים ביקורתיים מהזווית של התלמיד לשעבר כמו 'י"א 2' של הראפר טונה, או 'אווזים' של אגי משעול, היו שירים פארודיים כמו 'המורה לזמרה', והיו גם כמה שירים מהזוויות של ההורה. שירה עברית של מורים אמנם קיימת, למשל זלדה הייתה מורה וגם כתבה על כך, אבל נראה שהיא לא חדרה לתודעה הציבורית, מה שגרם לי לחשוב שיש ערך חברתי חשוב לאירוע שלנו".

ביום חמישי לפני שבועיים הן עלו על הבמה – עשר מורות צעירות ונמרצות, שנכנסו למקצוע ההוראה עם הרבה להט בעיניים שהתחלף עד מהרה בשוק גדול. חלק מהן שוקלות עזיבה של התחום, אחרות עדיין נאחזות בחלום החינוך. כל האתגרים שמציפים אותן בחיי היומיום התרכזו לערב אחד, ראשון מסוגו, תחת הכותרת "עושים בית ספר" – אירוע ספוקן וורד שבו אנשי ונשות חינוך מספרים את האמת על המקום שבו אנחנו מבלים את רוב חיינו הצעירים.

כך למשל משוררת מאור זעפרני־שקד:

"בשלב הראשון נראה לי
נעשה את זה זה וזה…
נראה לי זה יסתדר…
ואחר כך סרטון
אחר כך אני אשאל אותם את זה
ואז אציג את הרקע
לאחר מכן נתחלק לקבוצות
ואז סיכומון
ושיעורי בית לא לשכוח.
אולי כדאי שאשנה משהו?
אולי להעביר קודם את הרקע ואז לשאול אותם?
אולי קודם הסרטון ואז את המשחק
לא,
אני יודעת, קודם סיכום
ואז… לא
יהיה טוב יהיה טוב כן".

זעפרני־שקד, בחורה קופצנית ומלאת אנרגיה, מתארת בכאב את הקושי שלה ליצור שיעור מובנה ומסודר בהתאם לדרישות המערכת. היא מתגוררת בבאר־שבע, ולימדה השנה תיאטרון במקיף הרכס. בשנה הבאה תחנך את כיתה ב' בבית הספר "חזון עובדיה".

"מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה להיות מורה", היא מספרת, "הייתה לי מחנכת בכיתה ד' ששינתה אותי. היא נהגה להסתכל לי בעיניים ולומר 'את זה לא ההתנהגות שלך, את משהו אחר, את הרבה יותר טובה מההתנהגות שלך'. אמרתי לעצמי – אני רוצה להיות שם בשביל הילדים כמו שהיא הייתה שם בשבילי".

ומה קרה כשהגעת?
"ביום הראשון ללימודים ירדתי מהאוטובוס והקאתי מתוך התרגשות. אמרתי לתלמידים – אני אולי מורה לתיאטרון, אבל יש לי פחד קהל. אני רועדת, תראו את הידיים שלי, ועכשיו אני לובשת על עצמי דמות של מורה. ואני אכנס לתפקיד. היו לי הרבה קשיים. הייתי חוזרת לפעמים בוכה הביתה. המנהלת צפתה באחד השיעורים שלי ואמרה – אני לא יודעת איך אעביר אותך סטאז' בכלל. בעלי תמיד אומר לי 'צריך מורות מקצועיות', ואני אומרת בסדר, צריך מורות מקצועיות, אבל צריך גם מורות עם לב".

למה קשה להישאר מורה?
"כיתות עם שלושים ומשהו ילדים. בעיית הפלאפונים שאף אחד לא אוכף. חוסר העניין לפעמים בשיעורים. הטלפונים החכמים והעולם המהיר – כל אלה יוצרים מצב שאנחנו כל הזמן צריכים לעניין אותם ולהביא דברים מטורפים. אבל לצערי הרב גם כשאני מביאה דברים מטורפים, אני מרגישה שזה לא מספיק".

זעפרני־שקד טוענת שסיפור הדור התזזיתי הוא לא רק של התלמידים, אלא גם של המורים החדשים, שגם הם מגיעים מדור ה־Y: "אני מרגישה שיש פחות סבלנות למורים מתחילים לעבור תהליכים ארוכים. חמי וחמותי שניהם אנשי חינוך, וגם אמא שלי אשת חינוך. הם אמרו לי – 'אין מה לעשות, את צוברת כוח, ניסיון בלימוד', ואני בתחושה של 'יאללה, אני רוצה עכשיו! רוצה להיכנס ולהיות'. יש פחות סבלנות לתהליכים, רוצים ישר להיכנס לכיתה ולתקתק".

בנוסף, היא מתארת גם את היחסים המורכבים מול הצוות הוותיק: "זו אחת הסיבות שעזבתי את בית הספר, כי אני לא אוהבת מתיחויות. זה בא לידי ביטוי בזלזול ובלהגיד לי 'בשנה הבאה אנחנו רוצים שיעורים מקצועיים, לא כמו השנה'. בוא'נה, לא נכנסת לי לשיעור אפילו, לא ראית כלום, למה את מדברת ככה? אני בשנה הראשונה שלי, משקיעה את החיים, למה להוריד לי את הביטחון? היה לי ככה עם מורה־שתיים ותיקות".

קבוצת סיכון

"יש מורים בקהל?" שואלת מרגליות, שמנחה את האירוע, וחלק מהידיים מונפות. מתברר שלא רק מורים הגיעו להשתתף בערב הייחודי. התפריט צנוע, האולם קטן ואינטימי, אך הטקסטים חודרים ללב ולנפש. מהמורה שבכלל למדה תיאטרון וכעת מתבקשת ללמד "תנ"ך דרך דמויות", דרך החברים ששואלים בזלזול "מה, את מורה?", ועד תהיות קיומיות כמו "איפה שכחתי שזה בעצם הדבר הכי יפה בעולם, לפגוש אנשים קטנים שהכול בוער בתוכם".

האירוע, שהתקיים במכללת אמונה, הוא פרי יוזמה של ראש החוג לתיאטרון רחל שוורץ בשיתוף משרד החינוך, ונערך בהפקתה של סתיו נזרי ובניהולה האמנותי של מרגליות.

בין הישובות בקהל אני פוגשת את ד"ר שרה זילברשטרום, מנהלת אגף התמחות וכניסה להוראה במשרד החינוך. "מעולם לא שמעתי על הספוקן וורד", היא מודה, "ויום אחד מגיעה מכללת אמונה ואומרת בואו נעשה אירוע הטחת שירה. עשינו התכנסות באגף וצביה הדגימה לנו את הז'אנר. לאחר מכן יצאנו בקול קורא למתמחים ולמורים חדשים להציע קטעים לתחרות. צביה הסתובבה ביחידות שלב הכניסה במכללות והאוניברסיטאות שהזמינו אותה והחבר'ה התחילו לכתוב".

קלפי הוצבה בצד האולם והפתקים הכריעו על זכייתה של זעפרני־שקד בתחרות. "הטקסטים חשפו בעיקר את הבניית הזהות המקצועית המתגבשת של מורים חדשים", טוענת זילברשטרום.

למה זה קורה?
"גילינו שהמורים שנמצאים בקבוצת הסיכון הגדולה ביותר לנשירה מהמערכת הם דווקא הטובים והמוצלחים יותר. אלו שהיינו רוצים שיישארו במערכת. למה? כי יש להם אלטרנטיבות, ומפני שהם תמיד חוו חוויות של הצלחה, והלם המציאות סודק להם את תחושת המסוגלות. הם מתחילים לחשוב – 'אולי אני לא מתאים להוראה, אולי זה לא בשבילי'. בראשית הדרך בהוראה יש קשיים – גם בניהול כיתה אבל גם בזהות המקצועית. רבים שואלים את עצמם האם בחרו נכון כשנכנסו למקצוע".

לדברי זילברשטרום, האגף עושה מאמצים כבירים למניעת הנשירה הזו. "התחלנו לצוות למורים החדשים חונכים אישיים שמלווים אותם תוך כדי הסטאז', וראינו שיש לזה אפקט מונע. נתוני הלמ"ס הראו שמי שזוכה לליווי נושר הרבה פחות. אחרי שלוש שנים הגענו ל־11 אחוזי נשירה, לעומת הנתונים שנרשמו בקרב אלו שאינם מלווים, שהגיעו ל־30 אחוזי נשירה. לפני עשור גם דיברו על 50 אחוזים, כך שהשיפור ניכר".

תחרות הספוקן וורד היא רק אחת מני רבות שנכנסו לתוך פעילות האגף. היוזמה מתקיימת לצד יוזמות יצירתיות נוספות כמו תחרות סיפורים, עיצוב כרזות ורפרטואר חומרים שלם שנוצר על ידי המורים המתחילים. "התפיסה היא ששיח כזה גם מעודד הבנה של התהליכים אבל גם מבנה את המציאות של הכניסה להוראה, ובעיקר הוא חומר עבורנו, כדי שנדע למה לשים לב ואיפה מצויים הקשיים בהתמודדות", מסבירה זילברשטרום.

 

בדרך כלל משרדים ממשלתיים לא מעוניינים להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. מה גרם לכם לצאת בפעילות כל כך ציבורית, שלמעשה מחצינה וחושפת את הליקויים בעולם ההוראה?
"המדיניות שלי באגף היא להוביל מתוך הקשבה, והקשב הזה חייב להיות אותנטי. לא מספיק לקרוא מאמרים אקדמיים. פרופ' משה זילברשטיין אמר פעם שהשיח הרפלקטיבי של המורים הוא הכלי המרכזי להתפתחותם המקצועית. הקול של היחיד והמורה חייב להישמע. אותה מורה חדשה שעכשיו קיבלה את ג' 2 – צריך להבין עם מה היא מתמודדת ולראות אותה שם. אז אולי זה מראה את הכביסה המלוכלכת, אבל אני לא רואה את זה ככה, אלא כקשב אמיתי להתמודדות. כי להיות מורה זה באמת דבר מורכב. אני גם באמת מאמינה שכשמדברים על הקשיים זה חלק מהפתרון, לא רק ברמה של הוונטילציה, אלא גם ברמת הדיוק העצמי. כשאדם שומע את עצמו ואת מה שהוא חווה, הוא כבר בונה לעצמו את עולם הפתרון".

 

החומרים שעולים מהפעילות היצירתית של האגף מציפים תופעות מפתיעות, חלקן לא היו ידועות קודם למערכת. "מורה מתאר לנו איך הוא נכנס ללמד באחת ההתנחלויות ופותח את השיעור בתמונה של נוף יפה", מספרת אורנה שץ־אופנהיימר, מרכזת התחרויות של מתמחי ההוראה באגף. "הוא שואל את הילדים 'מי אתם חושבים שצייר את התמונה'. הם מגמגמים ואז הוא מגלה להם שמדובר באיש הנוראי בעולם, אדולף היטלר. הילדים המומים. אחד מהם קופץ ואומר 'כן, גם אנחנו היינו צריכים מישהו שיטפל בכל האנשים שלא ראויים להיות פה בישראל'. המורה מזדעזע מהאמירה ומנהל איתם שיחה על גזענות. ואז הילדים באים ומתלוננים לרכזת 'מה הבאת לנו את המורה השמאלן הזה לפה'. כלומר, יש גם קונפליקטים אידיאולוגיים".

 

קונפליקט נוסף שעולה הוא המתיחות בין הגננות לסייעות. "בדרך כלל הסייעות הן יותר מבוגרות", מסבירה זילברשטרום. "נכנסת גננת חדשה וצעירה ויש ביניהן קושי, בגלל שהכול חדש ומאתגר. קיים בלבול של התפקידים או חוסר ביטחון של הגננת הצעירה שמבלבל אותה מול הסייעת. זה עלה בסיפורים שהגיעו אלינו ולקחנו את זה בחזרה לסדנאות הסטאז'. ברוב המכללות נוספה יחידת לימוד על הבניית שיתופי פעולה ראויים בין הסייעות לגננות החדשות".

גם בין הגננות הוותיקות והחדשות עלו קשיים. "גננת מתחילה פוגשת בילד בוכה והגננת המנוסה אומרת לה 'עזבי, זה ילד שתמיד בוכה, אין מה לעשות איתו", מספרת שץ־אופנהיימר. "והיא מחליטה שלא, יש מה לעשות. היא מתשאלת אותו ובסוף מגלה שהילד הזה יודע לתופף. היא נותנת לו להתאמן על התוף והבעיה הולכת ונפתרת. אז השאלה היא לא באמת לגבי התוף, אלא כמה מורים ותיקים איבדו את הלהט והרצון לשנות לעומת מורים צעירים עם מוטיבציה ורצון להצליח במקום שאחרים לא הצליחו".

אבל הסוגיה המרכזית שעלתה מן הטקסטים, כך טוענת זילברשטרום, היא בדידותם של המורים. "ולא ייאמן איפה – גם בחדר המורים. חשבתי לתומי שיהיה קשה להם מול התלמידים, ההורים או ההנהלה. בהכנת שיעורים או בבדיקת מבחנים. אבל חדר המורים הוא קבוצת השווים שלהם, ודווקא שם קשה? הסיפורים חשפו בפנינו את הבדידות הזאת. החל מאיפה לשבת, כאשר החדשים תופסים בטעות את המקומות של המורים הוותיקים וננזפים, וכלה בפינת הקפה, כאשר הם מקבלים הערות על כך שלקחו קפה בלי לשלם. הם מרגישים גם סוג של ניכור או תחרות. לא פעם הצוות הוותיק רואה את הצעירה היפה והנחמדה שמגיעה לבית הספר ולא מבין שכל כך קשה לה".

 

גם לקושי הזה מנסים לנפק פתרון באגף: "יצאנו בפרס הקליטה המיטבית שמעניק 5,000 שקל לבתי ספר שיש להם תרבות של קליטת מורים, באופן שכל הצוות שותף לתהליך. בסדנאות הסטאז' יצרנו טיפים כיצד להסתדר בחדר המורים ומהן ההתנהגויות שמקדמות קשר".

 

אל תדברו על שליחות

החלק המפתיע של הערב נרשם כבר בפתיחה שלו, כאשר לבמה עלתה אוריה ליפשיץ, סטודנטית לתיאטרון ולחינוך במכללה, והטיחה את כל האמת בפרצוף.

"יש לי חלום! אפתח את הפה ואגיד את הטקסט מילה אחר מילה, אתן את המקום לכל הברה והברה.
יש לי חלום! הקהל יבכה מהתרגשות ברגעים מסוימים ויפרוץ בצחוק מתגלגל במקומות המתאימים.
יש לי חלום! אסיים את ההצגה, כל הקהל ייעמד על הרגליים ויפצח במחיאות כפיים סוערות, והן יימשכו גם אחרי שכבר ארד מהבמה ויכבו את כל האורות.
יש לי מציאות! אני סטודנטית לתיאטרון וחינוך שנה ג' במכללת אמונה.
יש לי מציאות! אתעסק במשמעת, הערות, ציונים, ובעוד כל מיני דברים דומים, משעממים.
יש לי מציאות! אביים הכתרות בינוניות, אפתח חוג דרמה בינוני ואולי גם אצטרף לקבוצת תיאטרון נשית בינונית".

"בעבודה עם המורות שמתי לב שלחלק מהן מאוד קשה לבקר את המערכת", מודה מרגליות. "הן תמיד סיימו בטוב וניסו להסביר כמה זה שליחות וכמה זה חשוב. זה גם קטע של דתיות וגם קטע של מורות. אבל הפואטרי סלאם הוא ז'אנר שאמור להיות ביקורתי ואפילו נשכני. והן הרגישו צורך, לא משנה כמה תלונות יש, לסיים את זה בשליחות ובטוב. הייתה אחת שהיה לה מאוד קשה להצהיר בקול שהיא לא רוצה להיות מורה. היא כתבה המון טיוטות עד שהצליחה לומר את זה. אמרתי לה 'כנות, אחותי, מה שעובד בז'אנר הזה זה רק כנות. אם הפרוצדורות המשרדיות של משרד החינוך הן אלו ששוברות אותך, דברי על זה. אל תדברי על שליחות, כי זה מתקבל לא אמיתי'. בכלל, מורים הם יצור כזה דו־חי. מצד אחד יש בהם משהו מאוד ממסדי, ומצד שני הם כן אנשים של השטח, אז הם תמיד יהיו קצת אנטי מערכתיים".

נעמה גרינשטיין: "עברתי ועודני עוברת עם זה תהליכים. לקח לי המון זמן להגיד שאני מורה. היום אני אומרת את זה בגאווה, אבל בתקופת הלימודים אני זוכרת שנהגתי לומר 'כן, אני עושה תעודת הוראה אבל לא בטוח שאשתמש בה'"

איך הספוקן וורד אמור לסייע למורות העתידיות שנכנסות לתחום?
"מה שיפה בז'אנר הזה זה שהוא חצי מקצועי. צריך לתת נאמבר של חמש דקות, ולא כמו במחזאות – שאדם חייב להקדיש את עצמו לדבר הזה. בתחומים אחרים אדם צריך לעבור לתל־אביב, להתמנגל, ואז יוצא שהוא מנותק מדברים אחרים בחיים. בגלל שזה ז'אנר חצי מקצועי הוא מצליח להציף המון נושאים מהשטח שאנשים לא הכירו. לדוגמה הקטע של תמיר אהרוני עם 'השלט בכניסה למושב', שמתייחס לתופעת ההרחבות של המושבים והמתחים בין האוכלוסייה הוותיקה לחדשה. בתוך זמן קצר הוא קיבל למעלה מרבע מיליון צפיות ועורר שיח על הנושא. במכללת אמונה זה קרה בקטן יותר, עם סטודנטית שהציפה את העניין של נשות חיילי קבע, וגם הוא גרף הרבה צפיות. במשרד החינוך הבינו את הפוטנציאל של תחרות כזאת לעורר שיח והתקווה היא שברגע שהסרטונים יצאו החוצה הם גם יעוררו דיון ציבורי".

"אני פרח הוראה.
זאת אומרת שאני סטודנטית להוראה.
אבל בחינוך אוהבים את דימויי הגינה,
השתילה, הזריעה,
וזה יפה,
אז סטודנטים וסטודנטיות להוראה הם פרחים.
פרח הוא קטן, תמים, מקשט, לא משתלט,
אבל פרח – מה הוא גדל להיות?
הוא לא נהיה עץ הוראה המצל על ראשם של תלמידים ותלמידות, או יער הוראה.
פרח נשאר פרח, עד שהוא נובל.
ועל כן אני מבקשת להיות שתיל הוראה. אני רוצה לגדול להיות עץ יציב שאפשר להישען עליו ולחלום ולחשוב,
רוצה להיות הטבע בתוך נוף הבטון,
פרח הוראה? שם מקטין. משתף פעולה עם התפיסה העקומה שחינוך הוא קישוט בגינה של המדינה".

כך כותבת נעמה גרינשטיין, אחת המשתתפות, שעדיין לא יודעת אם תמשיך ללמד בשנה הבאה. היא סיימה שנה רביעית בתור מחנכת ומורה לתיאטרון, ספרות וחינוך מיני בבית ספר דמוקרטי בתל־אביב. "יש איזו תיאוריה, והיא כנראה נכונה, שאחרי שלוש־ארבע שנים במקצוע ההוראה אנשים פורשים", היא אומרת, "בית הספר שעבדתי בו היה מגניב ומיוחד, אבל העבודה הייתה מאוד אינטנסיבית. הרגשתי שזה הופך להיות כל החיים שלי, ושאני צריכה רגע למנן את זה".

ממה שאת רואה מסביבך, מה שובר את המורים המתחילים?
"ישנם הדברים שכולנו מכירים – העבודה שלא באמת נגמרת אחרי שיוצאים מבית הספר. את יכולה להיות מוצפת רגשית מאיזו חוויה שקרתה בכיתה מול תלמיד ולחשוב למה אמרתי לו ככה ולמה הוא נעלב. הרפלקציות הן אינסופיות. זה כמובן הופך את המקצוע למאוד מעניין ומאוד חי, אבל גם מאוד מעייף. הכול הופך להיות מאוד אישי. אי אפשר להיות מחנך ושזה לא יהיה אישי".

גרינשטיין מודה שהזהות המקצועית והתדמית הלא זוהרת של המקצוע משפיעות על המורה המתחיל. "עברתי ועודני עוברת עם זה תהליכים. לקח לי המון זמן להגיד שאני מורה. היום אני אומרת את זה בגאווה, אבל בתקופת הלימודים אני זוכרת שנהגתי לומר 'כן, אני עושה תעודת הוראה אבל לא בטוח שאשתמש בה'. לאורך שנות ההוראה הייתי כן גאה במה שעשיתי אבל תמיד קיננו לי מאחורי הראש כל הפוטנציאלים שלא מימשתי. יכול להיות שזה משהו אישיותי, שקשה לי לשהות הרבה זמן במקום אחד, אבל איפשהו ישנה גם ההשפעה של החברה, והתפיסה שאולי זה לא הכי נוצץ ובטח לא הכי מפרנס ועוד דברים".

המורים החדשים, כך מסכימה נעמה, נאלצים גם להתמודד עם מציאות שבה הם חשופים לביקורת תמידית ברשתות החברתיות.

תלמיד שפגעת בו או הורה שלא מרוצה יכול לרוץ לפייסבוק ולעשות לך שיימינג, זו מציאות מלחיצה עבור מורה מתחיל?
"אני בטוחה שזה עובר במחשבות. כולנו היינו תלמידים. יש לנו מורָה או מורֶה שאנחנו מייחסים להם את הדברים הטובים שקרו לנו בחיים וישנם אלו שאנחנו מייחסים להם את חוסר הביטחון שלנו, וזה יוצר איזה פחד או תקווה להיות זה או זה. לא חוויתי שיימינג, אבל זה נורא ואיום כמעט בכל דבר. פתאום יצוץ מישהו ויכתוב עליך משהו. אבל כמו שאגי משעול כתבה על המורה שעלב בה ומצד שני טענה שבזכותו בסוף היא הפכה למשוררת, צריך לקחת את הדברים בפרופורציה. יש לנו המון אחריות, אבל אנחנו לא הדמות היחידה בחייו של הנער או הנערה.

"מורה שבמשך יום־יום שנה־שנה עושה משהו פוגעני כלפי ילד – יהיו לכך השלכות. אבל אם פעם אחת נפלט לי משהו לא במקום, ובגדול מערכת היחסים שלי עם הילד או הילדה תקינים – אז זה כמו כל מערכת יחסים בריאה. מה שקשה זה לא אם אמרת לו את המשפט האחד המוטעה, כי זה קורה באיקס שנות הוראה, אלא לייצר את מערכות היחסים האלו מלכתחילה. יש ילדים שמתמסרים לזה ויש ילדים שלא. מה קורה עם הילדים שלא, ומלכתחילה מגיעים עם חוסר אמון או נפגעו בעבר? או ילדים שפשוט לא מתחבר לך. לא מתחבר איתם".

זילברשטרום מסכימה: "ענייני משמעת והתמודדות עם ניהול כיתה עולים לא פעם בתכנים שמגיעים אלינו. שאלות כמו איך להתמודד עם דור הפלאפונים ומה לעשות עם בעיות מאתגרות של ילדים. יצרנו מרכזי סימולציה שבהם אנחנו מבנים תרחישים וסרטונים שעונים על הסוגיות שעולות מצד המתמחים. למשל כשילדים צועקים 'למה צריך ללמוד לוח הכפל? יש מחשבון!', עשינו מזה תרחיש. אנחנו רוצים להביא את המורה למצב שהוא יוצא מהתגובות של הכעס והעלבון לטובת מקום שזורם עם התהייה של הילדים ואומר 'באמת, למה צריך ללמוד את זה? הרי יש כבר מחשבונים, איזו שאלה יפה!', 'שאלה גדולה שאלת', כמו שאמר הלל הזקן, ולעשות מזה תיקון".

במקרה של גרינשטיין, כאמור, מה שבעיקר שבר אותה הוא העומס. "מלבד העבודה עצמה והיום שמתחיל מוקדם, מסגרת העבודה היא כזו שחוץ מזה שאת מורה ומחנכת את גם אחראית על איזו ועדה וטקס ויש פשוט תחושה של עומס".

ומנסים לדבר על הקלה בעומס הזה?
"שאלה טובה. אני יודעת שאצלי בבית הספר הנושא מדובר, אבל יש קצת תחושה שאין מה לעשות, כי יש משימות שצריכות להתבצע. אני לא חושבת שזה מטופל ברמת משרד החינוך, שיושבים ואומרים 'איך אנחנו הופכים את מקצוע ההוראה למתגמל יותר'. הרבה פעמים בסוף זה חוזר לכסף, ואם הייתי מרוויחה 12 אלף בחודש הייתי מרגישה פחות את תחושת הניצול בסוף. אנשים עובדים ואוהבים את מה שהם עושים בגדול, אבל בסוף הם נשארים עם איזה שש אלף בבנק וכן, זה מורכב".

זעפרני־שקד טוענת ששנת החינוך הראשונה קשה במיוחד עבור המורים המתחילים. "לדעתי צריך לקבל החלטה שסטאז'רים לא ייכנסו ישר לחינוך. או שיתחילו בשליש משרה, ושיהיה חוק שאסור לנו לעבוד במשרה מלאה. העובדה שהיו לי שלושה ימי חופש בשבוע הייתה ממש משמעותית עבורי. אי אפשר לעבוד משרה מלאה בשנה הראשונה כי זה שוחק".

ואם בשחיקה עסקינן, המציאות והפערים הבין־דוריים שנשקפים בין המורים הוותיקים לחדשים מעלים תהיות לגבי גיל הפרישה להוראה. האם לא נכון להקדים אותו בתחום החינוך? "יכול להיות", מסכימה שץ־אופנהיימר, "אבל זה לא קשור למציאות שמשתקפת ולסיפורים ולכרזות שאנחנו מקבלים. זה אולי משתקף באופן כללי, כי לא כולם צעירים שנכנסים למערכת. יש לנו קבוצה גדולה של אנשים שבאים מהיי־טק וזה גם מעניין מאוד. הם משווים בין המרחב שבאו ממנו, והיה עבורם עולם קר ומנוכר לעומת המערכת החינוכית שיש בה בסיס של מערכות יחסים בין־אישיים".

מצד שני, גם בקרב ההייטקיסטים שנכנסים להוראה נרשמות תלונות על שכר נמוך מדי ויום עבודה מייגע.
"זה לא פשוט", מודה שץ־אופנהיימר, "במיוחד בקרב אלה שמלמדים בחטיבות. רוב אנשי ההיי־טק באים ללמד את מקצועות המדעים והמפגש הזה הוא לפעמים מורכב, כי קשיים מתגלים הרבה יותר בקלות בתחומי המדעים מכיוון שאלו מקצועות מדויקים. מלבד זאת, בקרב חלק מהאנשים שבאים מהיי־טק, המיומנויות שהם מביאים איתם הן יותר טכנולוגיות וטכניות ויש להם פחות מיומנויות ביצירת קשר ובתהליכי הקשבה. הם לומדים את זה עם הזמן, אבל בשלבים הראשונים הם מתקשים יותר".

יותר כסף, יותר כלים

ואחרי ככלות הכול, זילברשטרום מודה שהקשיים הטכניים הם מזעריים לעומת ההתמודדות הבאמת משמעותית של המורים עם התדמית הלא זוהרת שיש למקצוע, שנתפס ציבורית כסוג של ברירת מחדל.

"זה נכון", מודה זילברשטרום, "אמנם בשנים האחרונות יש קצת שינוי, ויותר אקדמאים עושים הסבה להוראה אפילו אחרי היי־טק ומקצועות שנחשבים מוערכים, אבל כן, זה נכון. הפער הזה בין העבודה הכי אמיתית והכי מעצבת עבור הדור הבא, שאמורה להיות גם הכי ראויה להערכה, לעומת הזלזול שחלק מהחברה מפגינה כלפי עבודת המורים – זה דבר שהוא בלתי נסבל, וגם מצא את ביטויו בטקסטים. מעניין שהמון אנשים אוהבים לשנוא את המורים אבל מצד שני טורחים לציין ש'המורה של הבן שלי מדהימה'. אז כן, יש מורים טובים לילדים. במהלכים שאנחנו מובילים יש גם ניסיון לתת לגיטימציה ציבורית למגזר המדהים הזה ולבחירה האמיצה שלהם לגעת בתלמידים ולהדריך אותם".

ידוע שבמדינות אחרות בעולם מעמד המורה שונה לגמרי. אילו מרכיבים אפשר להשאיל משם לישראל?
"יש מדינות שבהן מעמד המורה יותר גבוה, וזה לא תלוי רק בשכר. בפינלנד למשל. זה תלוי גם בסטטוס. נעשים מאמצים לעשות שינוי גם בהסכמי שכר וגם בתפקיד המורה, ואני חושבת שאם נתמקד בזה אנחנו גם נצליח. כיום הולכים על מתווה תעודת הוראה חדש, שהמורים יהיו בעלי תואר שני, ואז גם המשכורת תהיה גבוהה יותר וגם הם יגיעו לכיתות עם יותר כלים, וזה עשוי לעזור. ויש עוד רעיונות. אבל בסוף אני מאמינה שלתחושת המסוגלות והערך העצמי שהמורה מביא איתו לכיתה יש כוח יותר מכל דבר חיצוני אחר, ועל זה אנחנו עובדים".