"אני שמח שאשחק השנה בליגת האלופות"

"כשסיפרו לי על ההצעה שהגיעה מאוקראינה מיד חשבתי על הקור ועל מלחמת האזרחים שם, אבל כשהעמקתי בדברים גיליתי שמדובר במועדון גדול ובהזדמנות מצוינת", מספר מנור סולומון, קשר התקפי זריז ומוכשר בן 19, שעבר בתחילת ינואר השנה לשחק בקבוצת הפאר "שחטאר דונייצק".

עבור ההעברה שילמה הקבוצה האוקראינית למכבי פתח־תקווה שישה מיליון אירו, הסכום השני בגובהו (אחרי ערן זהבי) ששולם אי פעם עבור שחקן שנרכש ישירות מהליגה הישראלית. "בשלב מסוים הדרישות של אבי לוזון בנוגע אליי נראו לי מוגזמות, והאמת שלא חשבתי שאף אחד יסכים לשלם סכום כזה, אבל לא הייתה לי ברירה, כי זה מה שהוא רצה. אני לא חושב שמיציתי את עצמי בכדורגל הישראלי ובפתח־תקווה, אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני חייב להתקדם למקום אחר, מאתגר יותר, שבו אוכל להשתפר ולשחק טוב יותר. לא רציתי לעבור למועדון אחר בארץ כי ידעתי שעדיף לעבור לאירופה בגיל צעיר, גם מבחינה מקצועית והאפשרות להשתפר, וגם כי זה מגדיל את הסיכוי להתקדם למועדונים גדולים יותר בעתיד".

קרדיט מהרגע הראשון

שחטאר דונייצק, שנוסד ב־1936, נחשב לאחד ממועדוני הכדורגל החשובים ביותר באוקראינה, ולפני כן גם בברית המועצות. הוא זכה עד היום ב־12 אליפויות וב־13 גביעים וב־2014, בעקבות המשבר מול רוסיה, עברה הקבוצה לארח את משחקיה בלבוב ולאחר מכן בחרקוב. מדובר במועדון עשיר מאוד וחממה לכישרונות צעירים, רובם מברזיל, דוגמת דוגלס קוסטה, לואיז אדריאנו, פרננדיניו ואלכס טשיירה, שנמכרו בשנים האחרונות לקבוצות ברחבי העולם בעשרות מיליוני אירו. בנוסף, זכה המועדון בליגה האירופית בעונת 2008/9 והוא משתתף דרך קבע בשלב הבתים של ליגת האלופות. "אני שמח שהגעתי למועדון כל כך גדול ושאשחק השנה בליגת האלופות, זו מקפצה נהדרת שממנה אפשר להגיע לרמות הכי גבוהות", אומר סולומון.

ההשתלבות בקבוצה החדשה הייתה מהירה למדי. "הרמה שמצאתי מבחינה טכנית ופיזית הייתה גבוהה במיוחד, אבל מהר מאוד נכנסתי לקצב, התרגלתי והשתלבתי ברוטציה. אני חושב שהעובדה שהגעתי בתזמון הכי טוב שיכול להיות, במהלך מחנה אימונים בפגרת החורף, אפשרה לי להציג את היכולות שלי ולהוכיח את עצמי באימונים ובמשחקי האימון. ועדיין, הופתעתי כשקיבלתי קרדיט כבר במשחק הרשמי הראשון – שהיה במסגרת 32 הגדולות של הליגה האירופית – ואני שמח שהוכחתי את עצמי".

היכולת הטובה שהציג סולומון העניקה לו אשראי גם במשחקי הליגה. בארבעת משחקיו הראשונים זכה שלוש פעמים בתואר איש המשחק. "הליגה נחלשה פה בשנים האחרונות ואנחנו רמה אחת מעל כולם, אבל עדיין מדובר בליגה פיזית וקשה, ולא פשוט להבקיע כאן. לקח לי קצת זמן להתרגל לשיטת המשחק אבל בסופו של דבר הדברים התחברו במהירות".

במקביל היה על סולומון להתרגל לראשונה בחייו לחיות במדינה חדשה, הרחק מהמשפחה והחברים. "התאקלמתי פה הרבה יותר מהר וטוב ממה שחשבתי. קייב זו עיר יפה ומודרנית, החורף כאן קשה מאוד ובגלל זה יש פגרה מכדורגל, אבל עכשיו מזג האוויר פה נהדר. אני וחלק גדול מהשחקנים גרים בשכונה מצוינת עם אבטחה מסביב לשעון, במתחם שיש בו גם חדר כושר וסופרמרקט.

"מהרגע שהגעתי לכאן הצטרף אליי אח של אמא שלי, שעזב עבודה בניגריה כדי לגור איתי ולעזור לי פה, וזה סידור טוב לשנינו. מדי פעם המשפחה והחברים באים לבקר אותי, וכבר יש לי חבר ישראלי, שכן בבניין, שהפך להיות כמו אח שלי. עם השחקנים בקבוצה, שרובם ברזילאים ואוקראינים, קשה לי לתקשר מחוץ למגרש כי חלק גדול מהם לא מדבר אנגלית. במהלך האימון המאמן מדבר בפורטוגזית, שהתחלתי ללמוד בחודשים האחרונים ואני כבר קצת מבין, מתורגמן מסביר את הדברים ברוסית, ולי מסבירים אותם באנגלית".

כדי לצאת להרפתקה האירופית שלו, היה צריך סולומון, ששירת כספורטאי מצטיין, להגיע להסדר עם הצבא. "שירתי במסגרת חיל הים. בהתחלה רצו שאהיה נהג אבל זה לא הסתדר בגלל לוח הזמנים שלי, ואז נתנו לי איזה תפקיד לא ברור שעשיתי במשך כמה שעות בשבוע. נכון לעכשיו קיבלתי דחיית שירות לשנה, בתקווה שבסיומה ישחררו אותי".

אתה מתגעגע לפעמים לארץ?
"לא היה לי משבר שאמרתי שאני רוצה לחזור הביתה, אבל אני מתגעגע מאוד למשפחה ולבת הזוג שלי, שעדיין בצבא, וכשבאים לבקר אותי אני מאושר. זה קשה בעיקר בחגים ובסופי שבוע, כשכולם שם ואני כאן, אבל אני בחרתי בזה ואני נמצא איפה שאני רוצה להיות ולא מתחרט לשנייה".

בסוף חודש אפריל זכה סולומון לחגוג עם שחטאר זכייה בתואר האליפות ושבועיים לאחר מכן בדאבל, לאחר שניצחה בגמר הגביע את פאולו פטרובה, 0:4, כשסולומון פותח בהרכב וכובש שער בכורה נהדר.

"הרגשתי שייך לזכייה בתארים כי שיחקתי כמעט בכל המשחקים מהרגע שהגעתי, למרות שאני בטוח שהם היו זוכים באליפות גם בלעדיי. בגביע פתחתי בהרכב בחצי הגמר, היה לנו משחק מאוד קשה ולקראת הסיום בישלתי שני שערים. בנוסף לשער שכבשתי בגמר, הרגשתי חלק בלתי נפרד מההישג".

ובזמן שסולומון פורח, הקבוצה שהותיר מאחור, מכבי פתח־תקווה, צללה מתחת לקו האדום וירדה ליגה. "הופתעתי מאוד מהירידה הזאת", הוא מודה, "זה משהו שאף אחד לא חשב שיקרה. גדלתי במועדון הזה, יש לי שם עדיין הרבה חברים וזה היה מאכזב מאוד, אבל מדובר במועדון חזק, שלא יישבר מהירידה הזו ואני מאמין שתוך שנה יחזור לליגת העל. אני עדיין בקשר עם שחקנים בקבוצה, אבי לוזון בירך אותי אחרי הזכייה באליפות וכמובן שדיברנו אחרי שהקבוצה ירדה".

במהלך הפגרה הנוכחית עזב הצוות המקצועי שהוביל את שחטאר ועבר לרומא. לקראת העונה החדשה, שתצא לדרך בתחילת השבוע הבא, מונה למאמן הקבוצה לואיס קסטרו הפורטוגלי. "עד עכשיו אני מרגיש טוב עם הצוות החדש, זכיתי להרבה קרדיט על המגרש במשחקי קדם העונה וברובם פתחתי בהרכב ושיחקתי טוב. שחטאר זה מועדון עם הרבה שחקנים מצוינים, שהגיעו תמורת הרבה כסף, וצפויה להיות מלחמה גדולה על המקום בהרכב. הרבה שחקנים גדולים שהגיעו למועדון הזה בעבר התקשו לשחק כאן בשנה־שנתיים הראשונות ואני מקווה שהמגמה שבה אני משחק באופן קבוע תימשך גם בעונה הקרובה".

בסגל של שחטאר נמצא גם – כנראה לא לזמן רב – החלוץ הניגרי לארי קאיודה, ששיחק בעבר במכבי נתניה, שמכרה אותו במיליוני שקלים לאוסטריה וינה, ומתגלגל מאז בין מועדונים. "לצערי לארי מתאמן כרגע לא במסגרת הקבוצה ומחפשים לו מועדון חדש. הוא החבר הכי טוב שלי בשחטאר, העובדה שהוא יודע אנגלית ושיחק בישראל עזרה לנו להתחבר, וחבל לי שהוא עומד לעזוב".

"הופתעתי מאוד מהירידה של מכבי פתח–תקווה, זה משהו שאף אחד לא חשב שיקרה. גדלתי במועדון הזה, יש לי שם עדיין הרבה חברים וזה היה מאוד מאכזב, אבל מדובר במועדון חזק, שלא יישבר מהירידה הזו ואני מאמין שתוך שנה יחזור לליגת העל"

להבקיע בכל משחק

סולומון נולד וגדל בכפר־סבא. הוריו, יוסי ואיילה, שניהם מורים לחינוך גופני, הכירו והתאהבו במהלך לימודי המקצוע. "במהלך הלימודים, אחד השיעורים שלהם התקיים בספינה. שם הם למדו להכיר את המנור, שזה מוט עץ עבה שאליו קשור שובל המפרש. הם התאהבו בשם הזה והחליטו לקרוא לי ככה".

האהבה לכדור התחילה אצלו בגיל צעיר מאוד. "ההורים שלי סיפרו לי שכשהייתי בן שנתיים ונסענו לחתונה של דודה שלי בניו־יורק, הם קנו לי כדור־בלון, שפשוט לא הפסקתי להקפיץ על הרגל, מה שמשך תשומת לב מכל האנשים מסביבי. מגיל חמש הייתי כל הזמן עם הכדור, בכיתה א' התחלתי לשחק בבית הספר ומהר מאוד עברתי לקבוצה והתחלתי לשחק בליגה לילדים. בניגוד למה שכולם חושבים, לא באמת דחפו אותי לכדורגל. ההורים אמנם רצו שאעסוק בספורט אבל אני זה שהתאהבתי במשחק וגם אם הם לא היו בעניין של ספורט אני בטוח שהייתי מתחיל לשחק".

יוסי, אביו של סולומון, אימן אותו אינטנסיבית מגיל צעיר. "הוא עבד איתי על קואורדינציה ושלח אותי לשחק טניס וכדורסל, כדי לשפר אלמנטים שיעזרו לי בכדורגל. הייתי טוב בכדורסל ואהבתי את זה, למרות שהייתי הכי נמוך מכולם ושיחקתי עם גדולים ממני, אבל בסוף של אחד המשחקים התרגזתי, בעטתי את הכדור לאוויר והחלטתי שזהו, מהיום אני רק בכדורגל".

כשהיה בן שמונה, החל סולומון לשחק בקבוצת הילדים של הפועל כפר־סבא. האב, שעבד במחלקה כמאמן כושר, עבר בשלב מסוים לעבוד במכבי פתח־תקווה, וכעבור זמן קצר התרחש אירוע ששינה ברגע את מסלול חייו של סולומון הצעיר. "באותה תקופה שיחקתי עם שתי קבוצות גיל בכפר סבא, ואחד המשחקים היה מול מכבי פתח־תקווה. היה לי משחק מצוין, כבשתי ובישלתי. אבי לוזון, שבא יחד עם אחיו עמוס, לראות את הבן שלו עומרי משחק, התלהב ממני מאוד ואחרי בירור קצר גילו שאבא שלי עובד אצלו במועדון. מאותו רגע החלה מערכת לחצים להעביר אותי אליהם, הייתי עדיין ילד ורק התחלתי לשחק, ולא חשבתי על לעבור קבוצה, אבל הם הציעו להביא אותי במוניות שלוש פעמים בשבוע מהבית בכפר־סבא ושמחתי לעבור למועדון גדול יותר, בטח כשאבא שלי עבד שם".

וכך, בגיל תשע, עבר סולומון לשחק עבור הלוזונים, והפך לעוד חוליה בשרשרת הכישרונות שהם מטפחים שם לאורך השנים. "במכבי פתח־תקווה יש מערכת מצוינת, שמצד אחד מאתרת כישרונות מכל הארץ בגילים צעירים ומצד שני, מעמידה להם מאמנים טובים שיודעים לפתח אותם בצורה הנכונה. אם תבדוק בכל שכבות הגיל, מכבי פתח־תקווה היא לפחות אחת מהשלוש הכי טובות בכל שנתון. הם עושים עבודה טובה מאוד ומשקיעים הרבה וזה משתלם להם, כמו במקרה שלי, שבטח הניב להם רווח גדול יותר מהעלות של המוניות שהביאו אותי לאימונים".

מהרגע שסולומון דרך על מגרש הכדורגל אי אפשר היה להתעלם מהכישרון שלו – המהירות, הטכניות ומהיכולת הגבוהה לבשל שערים ולהבקיע. "בגילים הצעירים ההוראה של המאמנים הייתה תמיד להעביר אליי את הכדורים, אמרו לי פשוט ללכת לבד, ובאמת בשנים האלה מסרתי פחות, מה שהשתנה עם הזמן כמובן. מנגד שחקנים מהקבוצה היריבה היו מרביצים לי, מפרקים לי את הרגליים, מקללים אותי כדי להוציא אותי מאיזון ושומרים עליי אישית.

"מבחינתי, כדורגל זה הדבר שתמיד הכי אהבתי, לא ייחסתי חשיבות גדולה מדי לדברים האלה ופשוט רציתי לשחק. לאורך השנים עשו איתי הרבה שיחות שאוביל את הקבוצה ואבי לוזון אמר לי שבכל משחק אני צריך לפחות להבקיע פעם אחת ולבשל. כנער, היו שנתיים שסבלתי מאיחור בגדילה, בדיוק בשנים שכולם גובהים ומתחזקים ופתאום הייתי אפילו עוד יותר נמוך מכולם והכול הפך לקשה יותר בשבילי. עדיין הייתי שחקן הרכב אבל זה היה מאוד לא פשוט. כשהתקופה הזו הסתיימה, התפתחתי גופנית, חזרתי לעצמי, שוב הייתי יותר מהיר והדברים חזרו להיות קלים יותר בשבילי".

בגיל 15, הגיעה הקריירה של סולומון לצומת נוסף, לאחר שקיבל פנייה ממכבי תל־אביב שחפצה בשירותיו. "גדלתי בבית של אוהדי מכבי תל־אביב וגם אני אהבתי אותם מגיל צעיר והייתה תקופה שרציתי לעבור", מודה סולומון, "בגיל 15 לפי החוק מותר לך לעבור לאיזו קבוצה שאתה רוצה בלי שאף אחד יכול להגיד לך כלום. אבל אחרי הרבה מחשבה בנושא ועצות שקיבלנו, שטענו בצדק שקשה מאוד להגיע לקבוצה הבוגרת שלהם מקבוצת הנוער, החלטתי להישאר עם חברים שלי, במקום שאוהב אותי, מאמין בי ומסמן אותי להיות חלק מהקבוצה הבוגרת. הם פנו אלינו שוב בגיל נוער והציעו גם הרבה כסף עבורי, אבל ההחלטה נשארה אותה החלטה, לא הפעלנו שום לחץ בנושא ושמחתי להישאר בפתח תקווה".

כמה ויתרת לאורך השנים למען הקריירה?
"מגיל צעיר ויתרתי על המון דברים. בחיים לא יצאתי לפני משחק או אימון, תמיד הלכתי לישון מוקדם ולא נפגשתי עם חברים אחר הצהריים. בכיתה י"ב, כשכבר שיחקתי בבוגרים, ניצחנו את קריית־שמונה ולמחרת היה לנו הטיול הגדול לאילת, שכל אחד חולם לצאת אליו, ואבי לוזון אמר לי לשכוח מזה ושאני לא יוצא לשום מקום. אני זוכר הרבה פעמים שבנות שאלו אותי איך לא נמאס לי לוותר על כל כך הרבה פעילויות חברתיות".

בין אגדות

הבחירה וההקרבה השתלמו לו בסופו של דבר, וכבר לפני גיל 17 החל להתאמן עם הסגל של הקבוצה הבוגרת. "מחנה האימון הראשון עם הבוגרים זכור לי כחוויה לא פשוטה עבורי. הייתי עדיין קטן יחסית לאחרים ועדיין לא לא היה לי ביטחון. קובי רפואה, שאימן אז את הקבוצה, הכניס אותי בתור מחליף לאחד ממשחקי האימון. אחרי כמה דקות כידררתי את הכדור כמו שהייתי רגיל ועברתי שחקן, מה שגרם לקובי לכעוס עליי מאוד, לצעוק עליי שאני חוצפן ולהוציא אותי החוצה. מאוד נבהלתי, בחיים שלי לא קרה לי דבר כזה לפני, התחלתי לבכות ולא הבנתי מה קרה. כשחזרנו לארץ חזרתי לקבוצת נוער, ואחרי חודש רפואה קבע שאני כבר לא מתאים לשם יותר והעבירו אותי רשמית להתאמן ולשחק עם הבוגרים".

ב־26.11.2016, בגיל 17 וחודשיים, ערך סולומון את משחק הבכורה שלו בליגת העל, בהפסד של מכבי פתח־תקווה, 2:1 להפועל חיפה. "השתלבתי בצורה מצוינת בקבוצה הבוגרת והתחלתי לקבל דקות בכל משחק, ואחרי שכבר הייתי שחקן לגיטימי בקבוצה בליגת העל כבר לא אמרו לי כלום אם בחרתי לכדרר ולעבור שחקנים".

"בגילים הצעירים ההוראה של המאמנים הייתה תמיד להעביר אליי את הכדורים, אמרו לי פשוט ללכת לבד. מנגד, שחקנים מהקבוצה היריבה היו מרביצים לי, מפרקים לי את הרגליים, מקללים אותי כדי להוציא אותי מאיזון"

בסופו של דבר רשם סולומון 68 הופעות במדי מכבי פתח־תקווה וכבש שמונה שערים, לפני שעבר לאוקראינה, שם חתם לחמש שנים בתמורה לחוזה בסך 300 אלף אירו לשנה. במקביל לקריירת הקבוצות, שיחק סולומון לאורך השנים בכל נבחרות ישראל הצעירות ובמהלך אוקטובר 2017, זומן לראשונה לסגל הנבחרת הבוגרת.

"הייתי בבית עם חברים ושיחקנו בפיפ"א אצלי בחדר והטלפון צלצל. מנהל הנבחרת, שהציג את עצמו בתור עובד בהתאחדות, שאל אותי כמה שאלות בנוגע להגשת הבקשה שלי להיות ספורטאי מצטיין בצבא. כמה דקות אחרי, אבא שלי נכנס בהתלהבות לחדר ואמר לי שמזמנים אותי לנבחרת הבוגרת. חשבתי שהוא צוחק עליי, אבל הוא הראה לי ידיעה שעלתה באחד האתרים באינטרנט. אחרי כמה שניות מנהל הנבחרת התקשר שוב, בישר לי את הבשורה ופשוט הייתי בעננים משמחה.

"עבורי אין דבר משמח ומרגש יותר מאשר לייצג את המדינה שלך, כשאתה בן 14, 16 או בנבחרת הבוגרת. השיא שלי היה שבחודש אחד שיחקתי בנבחרת הבוגרת, בצעירה ובנוער וזה היה מדהים. נתנו לי אז אפשרות לבחור בין הנוער לנבחרת הצעירה כדי לא להעמיס עליי יותר מדי, והחלטתי לשחק בשתיהן כי ההצלחה של הנבחרות מאוד חשובה לי".

איך הרגשת באימון הראשון של הנבחרת הבוגרת?
"היה מרגש במיוחד להתאמן עם שחקנים שהערצתי, כמו יוסי בניון וערן זהבי, שעד אז ראיתי בעיקר בטלוויזיה. הדבר שהיה הכי מדהים בעיניי הוא שאני משחק עם שחקנים שהם כבר אבות, בשעה שאני עדיין בבית הספר. לקח לי זמן לעכל את הדברים והיחס של כולם היה מפרגן במיוחד ועזר לי מאוד. בניון ניגש אליי כבר באימון הראשון ואמר לי לא להתבייש לשאול אותו או לפנות אליו בכל עניין שהוא. מאוד שמחתי ופשוט ניסיתי לשחק וליהנות, בהבנה שעל המגרש אתה לא צריך לתת יותר מדי כבוד לאף אחד, למרות שבגיל 17 אתה עושה את זה כי כנראה אי אפשר אחרת".

ב־7 בספטמבר 2018, כשהוא בן 19 בלבד, ערך סולומון את הופעת הבכורה שלו בנבחרת הבוגרת, כשנכנס כמחליף במשחק ההפסד 0:1 לנבחרת אלבניה במסגרת ליגת האומות. "מהרגע הראשון יש לי קשר מצוין עם המאמן, אנדריאס הרצוג. כשנפגשנו הוא לקח אותי לשיחה, אמר שהוא עוקב אחריי ומאוד אוהב אותי ומאמין בי. במקרים רבים יש ריחוק גדול בין השחקן לבין המאמן, וזו סיטואציה פחות נעימה, ואיתו זה אחרת. הוא מסמס לי אחרי משחקים שלי ואנחנו שומרים על קשר רציף".

בתחילת יוני השנה, עלה סולומון לראשונה בהרכב הנבחרת, במסגרת המשחק מול פולין בוורשה במוקדמות יורו 2020. הוא הציג יכולת טובה במהלך החלק הראשון של המשחק, אבל קרס יחד עם שאר חבריו במשחק שהסתיים בתבוסה 4:0. "זו הייתה חוויה לשחק באצטדיון כזה מול כל כך הרבה קהל ומול שחקנים נהדרים, וברגע שעליתי למגרש מאוד התרגשתי. במחצית הראשונה הרגשנו שאנחנו במשחק, וגם כשירדנו למחצית בפיגור שער הרגשנו שעדיין יש לנו סיכוי, אבל התבאסתי כמו כולם ממה שקרה בחצי השני ומההפסד. אני עדיין חושב שיש לנו סיכוי טוב לעלות ליורו, אבל קודם כול אנחנו צריכים לעשות עבודה טובה במשחקים הקריטיים בספטמבר, לנצח בבית ולא להפסיד בחוץ. שתי תוצאות טובות יציבו אותנו בעמדה טובה".

מה אתה שואף לשפר במשחק שלך?
"אני רוצה להיות מסוכן יותר בכיוון השער ולהבקיע ולבשל יותר. יחסית לממדי הגוף שלי אני מאוד חזק, למרות שתמיד יש על מה לעבוד ומה לשפר".

על מה אתה חולם?
"לעלות עם נבחרת ישראל לטורניר גדול ולשחק בקבוצה גדולה בליגה גדולה, בספרד או באנגליה, ולהצליח ברמה עולמית".

בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בארבע. אני שמח מאוד על המקום שאני נמצא בו בגיל שלי, אני בטוח שהרבה שחקנים היו שמחים להיות כאן וטוב לי כאן. ברור שהמצב האידיאלי היה לחיות בארץ עם המשפחה והחברים ולשחק כאן, אבל זה לא אפשרי ואני נהנה ממה שקורה".