לא מעט ראיונות העניקה גל גדות בחייה, אבל לאחרונה היא השתתפה באחד שריגש אותה במיוחד. "פגשתי את אורי באירוע השקה, וחשבתי שהריאיון איתו יהיה כמו כל ריאיון אחר", שיתפה את למעלה מ־30 מיליון עוקביה באינסטגרם. "אבל בסוף זה הפך להיות רגע עוצמתי ועמוק. הייתה לנו שיחה כנה ואמיתית, על חלומות ופחדים ועל הרגעים שכולנו חווים בחיים. תודה לך על זה".
אורי הוא אורי יצחקי, בן 25 המאובחן על הספקטרום האוטיסטי וסובל מתסמונת אספגר. הריאיון שלו עם גדות זכה לשלוש מיליון צפיות, מאות תגובות, וחרך את הרשת. יצחקי שאל את גדות בכנות ובגובה העיניים על הרגעים הפחות יפים בחייה ועל ההתמודדויות שהיא חווה.
גדות היא לא הסלבריטאית הראשונה שהוא מראיין: קדמו לה שורה של מפורסמים, ביניהם חן אמסלם, קורין גדעון, יעל גולדמן, אביב אלוש ואחרים. את הראיונות הוא מעלה לערוץ היוטיוב שלו ומשתף ברשתות החברתיות, ולמעשה הוא כבר הפך למפורסם בזכות עצמו. אנשים מזהים אותו ברחוב, מחבקים אותו, אומרים לו "כל הכבוד", ומבקשים סלפי. המטרה שלו היא לשבור את הסטיגמות הקיימות בחברה לגבי אוטיזם, ולהוכיח שגם אוטיסטים מסוגלים ליצור ולתרום. "יש היום יותר מודעות ממה שהייתה לפני עשר שנים, אנשים יודעים יותר מה זה אוטיזם, אבל עדיין נרתעים מבעלי מוגבלויות. בעבודה עדיין לא מקבלים אותנו כשווים, הדרך להיות שווה בין שווים עוד ארוכה, אבל חשוב לי להמשיך ולעלות את המודעות של הנושא לכותרות. אני רוצה לתת השראה לאנשים אחרים במצב שלי – אל תפחדו, לכו עם האמת שלכם, תאמינו בעצמכם ותגיעו רחוק".
גל גדול
אל רוב הסלבס אותם הוא מראיין, יצחקי מגיע דרך אימייל או ווטסאפ. חלקם נענים בחיוב, אחרים לא מתלהבים לשתף פעולה. ויש גם כאלו שמתעצבנים. "אני כותב להם שאני מתמודד עם אוטיזם ושאני רוצה לראיין אותם. היו כאלה שחסמו אותי, או התעצבנו שהתקשרתי אליהם. בכיתי שחסמו אותי. אני בנאדם מאוד רגיש".
הוא רודף אחריהם בווטסאפ ומנווט בין נדנוד עדין לאסרטיביות מוגזמת. מרביתם מקבלים אותו באהבה, חלקם מפנים אותו לסוכן שלהם, או מסרבים ומבקשים שיפנה אולי בעתיד.
"אני עושה את זה בנימוס. משתדל לא להעיק עליהם, ומצד שני משתדל שלא ישכחו אותי. לפעמים אומרים לי 'זה לא יעשה את זה יותר מהר אם תנדנד ותשלח הודעות'. הרבה פעמים הלב שלי רועד כשאני פונה לסוכנים. הם מקבלי החלטות חשובים".
חלק מהסלבריטאים מקציבים לו עשר דקות, אחרים רק שלוש. את השאלות הוא משתדל להכין מראש, אבל גם שולף במקום. "חן אמסלם הייתה בין הראשונות שהתראיינו אצלי. לוסי איוב עשתה עליי כתבה בתאגיד וגם ראיינתי אותה. הלכתי למגרשי כדורגל, למשחקים של מכבי תל־אביב. ראיינתי את שרן ייני, הקפטן של מכבי, על שילוב אנשים עם מוגבלויות בספורט". אחת השיטות שלו ללכוד מפורסמים היא להגיע להשקות אופנה או טלוויזיה. "רני רהב עוזר לי בזה ומזמין אותי לחלק מהאירועים. לא מזמן הייתי בהשקה של דיזל, שהגיע אליה דנוור מבית הנייר. היו עליו הרבה מאבטחים, אז לא הצלחתי לראיין אותו, כי כולם רצו להצטלם איתו. הצלחתי רק סלפי".
מי עוד?
"פגשתי הרבה סלבריטאים מקסימים ממש. למשל דוגמנית הנשק אורין ג'ולי שהייתה בהישרדות, שהגעתי אליה דרך הסוכן שלה אחרי משא ומתן ארוך. או שני אטיאס, שלקח לי הרבה זמן ומיילים להגיע אליה".
מי שמסייע לו לא פעם לגעת בכוכבים הוא גיא לרר מ"הצינור". השניים הכירו דרך חבר משותף, ונפגשו לא פעם ביציע של הפועל קטמון, ששניהם אוהדים שרופים שלה. עם הזמן הם הפכו לחברים. "אני מדבר עם גיא כל יום שישי ותמיד כשאני בתל־אביב אני קופץ לרחוב הברזל לאולפנים של רשת", אומר יצחקי. דרכו הכיר גם את המנחה שלצידו, שי־לי שינדלר, שקנתה לו במתנה מיקרופון מקצועי וחצובה כדי שיוכל לצלם את הראיונות באופן מקצועי יותר. השניים ראיינו אותו ב"הצינור", ובסיום הראיון שאלו אותו את מי הוא חולם לראיין. הוא חשב כמה שניות ושלף "גל גדות".
"שלוש שנים רדפתי אחרי גל. אפילו חיכיתי מתחת לבית שלה בנווה־צדק כשידעתי שהיא בארץ. בסוף, אחרי הראיון בצינור, שי־לי שלחה לה הודעה וגל הסכימה. בוקר אחד קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה מגיא. הוא שאל: 'מה דעתך לראיין את גל גדות מחר בבוקר?' כמעט קיבלתי התקף לב", יצחקי אומר בחיוך, ומתפייט: "בכיתי בדמעות של אושר, הייתי שיכור ולא מיין. ראיינתי אותה ורעדו לי הרגליים כשישבתי לידה. היא אמרה לי 'אתה היחיד שיכול לשאול אותי מה שאתה רוצה'. היא הקדישה לי עשר דקות מזמנה, והעלתה את הריאיון לאינסטגרם".
מיליונים צפו בריאיון וחיזקו את יצחקי בתגובות. "חימם את ליבי לראות תגובות מכל העולם לריאיון. זה ריגש אותי מאוד ובעיקר גרם לי להאמין שאין דבר העומד בפני הרצון".
"עקבתי אחריו מהרגע שהתחיל בצורה לגמרי עצמאית את הפרויקט שלו", מעיד לרר, "ראיתי שהוא מאוד רוצה ומאוד נחרץ בדרך שלו. בכל פעם שהוא רוצה לראיין סלב הוא יכול לשבת ולחכות לו מתחת לבית ו'להציק' בצורה חיובית עד שהוא משיג את מה שהוא רוצה. הייתי מת שלאנשים סביבי בעבודה היה אותו רצון וכושר התמדה שלו. כשהוא לוקח משהו ברצינות הוא הולך עם זה עד הסוף. אנשים אומרים לי ולשי־לי 'הגשמתם לו חלום', אבל זה בכלל לא העניין. הוא הגיע למטרה שהוא רצה לגמרי בזכות עצמו, אנחנו היינו רק צינור".
אתה חושב שיש סיכוי שנראה אנשים עם מוגבלויות כמו אורי עובדים בשוק הטלויזיה או במקומות אחרים בלי שזה ייחשב לגימיק?
"ברגע שנבין שלפעמים המוגבלות היא שלנו כחברה ולא שלו, הדברים ישתנו. כרגע המוגבלות היא שלנו וכך גם חוסר היכולת לראות מתחת למסך הזה שנקרא המוגבלות. כי בסופו של דבר אם אתה מנטרל את המסך הזה, אתה מבין שבנאדם יכול להגיע לאותן תוצאות, אם לא טובות יותר, והמגבלות היא רק הפרעה לא מהותית בדרך.
"אולי זה לא נכון לגבי כל מקצוע, אבל אנשים עם אספגר, או אוטיזם בתפקוד גבוה, יכולים להיות אנשי צוות מעולים. אני מגיע הרבה לארומה רמת־החייל, והם משלבים בצוות עובדים עם מוגבלות. ואני מרגיש, בלי התחסדות, שהשירות שם הוא יותר טוב בשורה התחתונה, אולי כי לעובדים חשוב יותר להוכיח את עצמם, אולי כי הם יודעים שאין להם הרבה אופציות, אולי משהו בהם נחמד יותר מאדם שנותן עשר שעות ורוצה ללכת משם. אם אנחנו כחברה נשכיל לראות מעבר למוגבלות, כולנו נרוויח".
לא מפחד מדרך ארוכה
יצחקי נולד בישראל, ובגיל שנה נדד עם הוריו לאתיופיה בעקבות שליחות דיפלומטית של אביו, שם התגורר עד גיל שלוש. כבר בתקופה הזאת אמו שמה לב שמשהו לא בסדר עם הילד. הוא נמנע מלתקשר, לא יצר קשר עין, ובגן הוא לא הבין את ההתנהלות החברתית. דפנה אמו משחזרת: "אורי הוא הבן הבכור שלי. ההתפתחות המוטרית שלו הייתה מעולה, בגיל שנה הוא כבר אמר מילים ראשונות, לא היה משהו חריג, ובכל זאת משהו בתקשורת מולו הרגיש לי לא בסדר. הוא לא ידע למשל לעשות 'ביי־ביי' כשביקשנו, הייתה לו רגישות תחושתית גדולה, הוא התעורר מכל פיפס. אם רציתי שיצחק הייתי חייבת לדגדג אותו בשיא הכוח. הבנתי שיש כאן משהו לא רגיל, אבל לא ידעתי לתת לזה את השם".
בגיל שנתיים, כשהיו בביקור בארץ, רצתה דפנה ללכת איתו לאבחון. אבל כולם מסביב ניסו להרגיע אותה ואמרו שהילד בסדר גמור. "אמרו לי 'את סתם חושבת. הכול בסדר'. אבל אני בתוך־תוכי חששתי מאוטיזם".
בגיל שלוש, אחרי התרוצצות ארוכה בין רופאים ומאבחנים, הגיע האבחון: "נאמר לנו שלאורי יש pdd. לרגע שמחתי, כי לא נאמרה המילה אוטיזם, אבל מייד אחר כך הבהירו לנו שבזה מדובר. הרגשתי שהשמיים נופלים. היה לי קשה מאוד להתמודד עם זה. ניסיתי להסתיר, לא דיברתי על העניין עם אנשים מחוץ למשפחה. הרגשתי שאם אני אגיד את זה בקול אז זה באמת יהיה קיים, ואם אני לא, אז אולי זה יעבור".
אחרי שהשלימו עם האבחנה דאגו הוריו לרפד את המסלול שלו במגוון טיפולים – ריפוי בעיסוק, פסיכולוגית, קלינאית תקשורת. הוא למד בגן תקשורת ובכיתה מיוחדת בבית הספר, ואובחן כסובל גם מלקויות למידה. "היה לי מאוד קשה בחשבון והבנת הנקרא", יצחקי מעיד על עצמו.
כשהיה בן שש התגרשו הוריו, והוא עבר לגור עם אמו בכפר־אדומים. בבית הספר ניסו לסייע לו ולהעניק לו מעטפת תומכת – סייעת אישית ומורת שילוב. מבחינה חברתית הוא סבל מאוד. "הילדים לא ידעו בהתחלה מה יש לי. היה לי מאוד קשה. בהפסקות היו לי כמה חברים, היו כאלה שעזרו לי, אבל עדיין התקשיתי מאוד למצוא חברה".
רק בגיל 12 הסבירו לו הוריו על הלקות שהוא סובל ממנה. "אז בעצם שמעתי בפעם הראשונה את המילה אוטיסט ומה זה אומר לגביי". הוא החליט לשתף את הכיתה שלו והכין מצגת המסבירה מהו אוטיזם, איך עובד תהליך האבחון ובעיקר מה הוא מצפה מהסביבה כדי לסייע לו.
"הם קיבלו את המצגת טוב מאוד, שאלו שאלות, אבל אחר כך החלו ההצקות". גם בתור ילד בחטיבת הביניים הוא סבל. "גיל ההתבגרות היה לא פשוט, היו ילדים שצעקו לי 'אוטיסט', 'אתה ילד עם בעיות', 'אם הייתי במקומך הייתי בוכה', ועוד קללות. וגם התעללו בי פיזית. היו זורקים לי את האוכל לפח, גנבו לי כסף". השיא היה כאשר אחד הילדים בכיתתו הרביץ לו ופרק את כתפו. "בהתחלה שיקרתי לאמא שלי ואמרתי לה שהחלקתי. ורק אחרי כמה שנים הסברתי לאמא שלי שבעצם הוא פרק לי את הכתף בכוונה".
למה שיקרת?
"פחדתי ממנו, הבחור שעשה את זה. הוא היה בטופ של הכיתה מבחינה חברתית".
רק כשהגיע לתיכון הרטמן בירושלים השתפר מצבו החברתי והוא גם שובץ לכיתת תקשורת. "שם היה יותר טוב. יש שם חבר'ה איכותיים, קיבלו אותי מאוד יפה. בהתחלה לא רציתי להיות בכיתת תקשורת, רציתי להיות כמה שיותר בכיתה הרגילה, אבל הרגשתי בסוף שאני לא יכול בלי הכיתה הזאת". בסופו של דבר הוא הצליח לסיים 12 שנות לימוד עם בגרות חלקית.
אחרי שסיים את בית הספר המשיך למכינה קדם־צבאית. תחילה ניסה את מזלו במכינה מסוימת, אבל עזב אותה אחרי חמישה ימים. "זה היה מאוד אינטנסיבי, זו הייתה ממש הצפת חושים". משם עבר למכינת עין־פרת הסמוכה לביתו. "קיבלו אותי מאוד יפה, התאימו לי תוכנית אישית ועזרו לי". הוא גאה במיוחד בכך שגם הוא הצליח לתרום במשך הזמן ששהה במכינה. "האתגר הכי גדול שעשיתי היה לשפץ בתים בצפת לפני פסח. סיידנו אותם וצבענו, אני מאוד גאה בעצמי על מה שעשיתי. גם עשיתי טיול חובק ישראל מצפון לדרום במשך שלושה שבועות".
הוא חלם לשרת בצבא, לתרום בגלי צה"ל או בחיל חינוך, אבל הבין שבצבא ייתקל בהרבה בירוקרטיה עד שיצליח לשרת, אם בכלל, לכן פנה לשירות לאומי בעמותת "מקום לכולם". "מאוד היה חשוב לי עצם השירות ובמיוחד נושא הנגישות, הרגשתי שאני עושה שליחות. העמותה מקדמת חברה נגישה לילדים עם מוגבלויות בקרב בית ספר. מדברים על נגישות, ואיך אפשר להיות חברה נגישה, עושים עם בית ספר תהליך של נגישות. נגישות פיזית וחברתית". יצחקי התנדב בעמותה שנתיים.
הוא מתנהל עצמאית וכבר חולם על עבודה ועל מגורים לבד. על הזרוע שלו שלל צמידים צבעוניים: "אוטיסט זו לא קללה" "כן, אני מיוחד", "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". "הכול נכון", הוא אומר בחיוך. "אני לא מפחד גם אם הדרך שלי תהיה ארוכה. אני רואה את עצמי טס לארה"ב לראיין אנשים מהוליווד. זה שראיינתי את גל גדות זה יפה, אנשים אומרים לי 'אתה בשיא שלך', הם לא מבינים שזו רק ההתחלה".
בימים אלו יצחקי נפרד ממכינת "דרור" לצעירים בעלי לקויות שונות של עמותת "גוונים" בשדרות, שם שהה מגיל 23 עד גיל 25. במכינה הכינו אותו ואת חבריו לחיים האמיתיים: הם למדו איך לנהל משק בית, איך להתמיד בעבודה, איך לבחור מוסדות השכלה מתאימים ועוד. שם הוא גם עשה את הפריצה שלו בזכות רכזת ההשכלה וההשמה במכינה, גיתית זמיר. היא ידעה על תחביב הצילום שלו, והציעה לו לפתוח ערוץ יוטיוב ולראיין סלבריטאים מתוך מחשבה שלסלבס יש כוח ופרסום, ושדרכם אפשר לשנות את החשיבה בנוגע לבעלי מוגבלויות בכלל, ולאוטיזם בפרט.
אחרי גל, את מי תרצה לראיין?
"יש שניים שאני חולם לראיין – את מריה קארי ואת רונאלדיניו מהכדורגל, הוא גדל בברזיל בשכונת מצוקה והפך לכוכב עולמי. יש הרבה מה ללמוד מהדרך שהוא עשה". מעבר לחלומות על ראיונות עם סלבריטאים מהעולם, החלום הכי גדול שלו הוא למצוא זוגיות.
"אני צמא לזוגיות, כל כך צמא לזוגיות. יצאתי לכמה דייטים, וזה לא הלך. זה מאוד מדאיג אותי, אני עוד רגע בוכה כשאני רק אומר את זה. יצאתי פעם אחת עם מישהי בלי מגבלה וזה היה מאוד נחמד. זה עשה לי טוב על הלב לצאת איתה, אני רואה את עצמי מתחתן ומקים משפחה, ואני מאוד מקווה שזה יקרה בקרוב. זה החלום הכי גדול שלי. אני לא אוהב שאומרים לי שאני צריך להתחתן רק עם אוטיסטית, אני מאמין שאני יכול להתחתן עם בחורה שתראה מעבר להגדרה הזאת שלי. עוד תהיה לי זוגיות, חתונה, ירח דבש, אני אהפוך לאבא. זה עניין של זמן וסבלנות, וזה יגיע".
