שאלת תמה

יש רגע אחד בסרט על שירה תמה, שבו המאבק ההתיישבותי מתנפץ לכדי בכי קורע לב של ילדה אחת שהוצאה כנגד רצונה, לתמיד, מהחדר שגדלה בו כל ימיה. בתוך השבוע החולף, שכולו חורבן בית, שודר ביום רביעי ב"יס דוקו", "שירה תמה" – הסרט שיצרה הבמאית שיר חורי־אבו על הנערה הצעירה שזהו שמה.

"אני והסרט הזה לא אוהבים אחד את השני. אני לא כל כך קשורה לילדה הזו שהייתה פעם. אני מסתכלת עליה ואומרת – ילדה חמודה, אבל זה כבר עבר", אומרת השבוע שירה תמה ניזרי מסלון הקרווילה בעמיחי, היישוב החדש שהוקם עבור המפונים. תלתלי הזהב שלה שנצפים על המסך מתבדרים ברוח של עמונה כשהייתה בת 11, מהודקים עכשיו לתסרוקת בוגרת של מי שעולה לכיתה ט'. את הנוף הבלתי נגמר שראו שם מראש ההר, מחליפה בחלון כאן הגדר שתוחמת את החצר.

מה היית אומרת לילדה הזו?
"שתהיה קצת יותר רצינית".

האמת, שהיא די רצינית, הילדונת שם בסרט. כועסת על מי שמפחד מכוחות הפינוי. מגדירה את החדר שלה ככזה שמתאים לאמיצות. "זה החדר האלים בהנהגת שירה. בנות אלימות לפה, בנות עדינות לשם", אומרת שירה שבסרט, "היום בטח הייתי יותר מסתבכת. הייתי ילדה קטנה. אני עדיין קטנה", מעירה שירה של עכשיו.

היא החמישית מבין שמונה אחים. צעירת ילדי משפחת ניזרי ששהתה בעת הפינוי בבית. ברגעים מכווצי הבטן ביותר של הסרט על אודותיה, פורצים כמה שוטרים את דלת החדר הפרטי שלה שבו היא מסתגרת עם חברות. הם מתחילים מיד בניפוץ הקיר המפריד בינו ובין שאר הבית. והיא, פניה עטופות צעיף שאותו היא לא עוזבת עד היום, שותקת. אחר כך, בסרט, היא כבר בחוץ. את הרגעים שבפנים לא התירו לצלמת לתעד. היא מפונה מהבית בידי כמה שוטרות שמושכות אותה בכוח אבל גם מרחמות. "לא אכפת לי למות, אני לא עוזבת את הבית הזה", בוכה שירה שעל המסך. והשוטרת שעד לפני רגע גררה אותה החוצה, מערסלת אותה עכשיו בידיים, מנסה לנחם.

"היום ברור שלא הייתי נותנת לשוטרים לחבק אותי. אתם מוציאים אותי מהבית שלי, נראה לכם שאבכה לכם בידיים? אבל אז כבר הייתי גמורה. נגמר לי הכוח. כבר לא ממש הייתי שם. זה כבר היה בקטע שהכול היה מטושטש בשבילי. בת־דודה שלי נתנה לי אחרי הפינוי יומן, וכחודשיים אחרי כן, ישבתי וכתבתי את מה שהיה. מחזיקים אותך במתח במשך כל היום הזה. בחמש וחצי כבר מעירים ואומרים שהכוחות בחוץ, במשטרה כורזים שתוך חצי שעה פינוי, ואת ככה כל היום, לא יודע מה עומד לקרות, העצבים שלך מתוחים לגמרי. עושים את זה עם שכל, מביאים אותך לנקודה שכבר אין לך כוח. הפינוי לא היה מפחיד. הוא היה עצוב. וגם מעצבן, כי את חסרת אונים. מה את כבר יכולה לעשות. להתנגד? בסוף יוציאו אותך.

"אני באופן כללי בן אדם שלא מדבר הרבה", מעידה שירה תמה על עצמה. "אל תראי אותי שאני ככה מדברת איתך. אני שותקת. אני גם חושבת הרבה לפני שאני מדברת. זה לא בא לי בקלות. ושם בפינוי, כשהם נכנסו לחדר, לא היה לי מה להגיד. כולם מסביבי צרחו, ולא היה לי מה להגיד. הייתי המומה, אבל זה לא העניין. העניין הוא שלא היו מילים לסיטואציה. אנשים נכנסים אליי לחדר שלי, מוציאים אותי ממנו בכוח, שוברים את הקירות של הבית שלי, שגדלתי בו. מה אני אגיד. אין מה. אז מסביב צעקו עליהם 'רשעים'. הרגשתי שאין לי מה להגיד. עשיתי דברים אחרים".

"הילדות נגמרה בבום"

עבור חורי־אבו, זהו סרט הגמר שלה בלימודי הקולנוע במכללת ספיר. "יום לפני תאריך הפינוי, שבסופו של דבר נדחה בשלושה חודשים, ישבתי מול הטלוויזיה ומשהו בי אמר לי לקום ולנסוע. הייתי בתחושה חזקה שאני אמורה להיות שם. הגעתי ונכנסתי בספונטניות לבית של ניזרי, שלא הכרתי, ופתאום כל הילדות שלי צפה. ההורים שלי התגרשו, וכל הילדות חיפשתי בית. איך שנכנסתי אליהם הרגשתי שייכת. עד היום אנחנו שומרים על קשר. בהתחלה שירה תמה לא הייתה מוכנה בשום פנים ואופן להצטלם, זה היה תהליך. ראיתי אותה בסיטואציות לא פשוטות. כשהוציאו אותה מהבית נגמרה לנו הסוללה וצילמתי בטלפון. שומעים אותי בוכה שם ברקע. חזרתי מהפינוי חולה. חודש אחרי הצילומים לא נגעתי בחומרים. אני אמנם מבית דתי, אבל היום אני בחורה חילונית וזה כאילו הכי לא היה קשור אליי.

"הקרנת טרום הבכורה הייתה בפסטיבל דרום, אחר כך הגענו לפסטיבל חיפה ועכשיו זכינו בפרס ראשון לסרטי סטודנטים בדוקאביב. רק כשיצאתי עם הסרט החוצה הבנתי עד כמה יש לו כוח. הוא מעורר תגובה אצל כל אדם. שמאלנים רואים אותו כימני, ויש ימנים שרואים אותו כסרט שמאלני, יש אנשים שהוא הכעיס אותם, אבל אצל כולם הוא עורר רגש. דרכו מצליחים להבין מה עובר על שירה תמה ומצליחים לראות את האנשים שמאחורי הסיפור. את פוגשת את תושבי עמונה וחושבת לעצמך, הם כאלה אנשים טובים. המטרה שלי בסרט הייתה ליצור חיבור כדי שנוכל לפתח שיח".

בשנת הלימודים הקרובה, שירה תמה – שכולם בבית קוראים לה שירונת – תתחיל ללמוד באולפנה במעלה־לבונה. היא הרצינה מאז צולם הסרט. "התחזקתי", מעידה על עצמה. "קצת אחרי הפינוי, הייתה לי תחושה שאני כבר לא קשורה לאף אחד, ושאין לי כבר נושאי שיחה עם בנות בכיתה. בתקופה הזו מתבגרים מהר. הרבה יותר מהר. לפני זה הייתי ילדה שמדברת על מה שכולם מדברים, ואחרי זה פשוט וואלה, לא מעניין אותי. הייתי יושבת בכיתה בצד, לומדת ספרונים של הרב ארוש. ככל שעובר זמן מהפינוי, כבר פחות קריטי לך אם מישהו מבין את מה שעברת. כי זה עבר כבר. אבל עד היום, אני לא כל כך מתחברת לשיחות סתם של בנות.

"אני חושבת שאנחנו צריכים להתעורר בעניין הזה כדי שלא יחזרו הפינויים האלו שוב. עם ישראל חייב להתעורר. אנחנו בבלבולים. כל הערכים מתערבבים. עם ישראל במצב קשה. אני מרגישה שאנחנו אבודים כאלה. לא יודעת אם הסרט יכול לעזור, אבל אנחנו חייבים ללמוד מהטעויות שלנו".

רואים בסרט שהנוער כעס על המבוגרים של עמונה אחרי שהם הסכימו להיענות למתווה הפינוי שהוצע בידי המדינה.
"אנחנו עדיין בטינה. זו הייתה פגיעה באמון של כל האנשים שהגיעו לעזור. פגיעה באמון של הנוער. זה היה פשוט ויתור, ולאף אחד בדורנו אין שום סמכות לוותר על ארץ ישראל".

לא סמכתם עליהם, שאולי הם עושים את הדבר הנכון?
"מה זה הדבר הנכון? ברגע שמוותרים על אידיאולוגיה, אין נכון. הטינה הזו קצת יורדת עם הזמן, אבל אם נגיד נושא ההסכמים עולה בשיחה, כל הנוער עדיין כועס. בפורים האחרון, היה אחד שהשתכר והדברים שהוא אמר מתוך שיכרות היו מופנים למבוגרים. הוא צעק עליהם, איך הם הפרו את האמון. זה נושא שעדיין מסעיר. כשאמרו לי שחתמו על ההסכם עשיתי קריעה. בפינוי עצמו לא עשיתי קריעה. כי מבחינתי החורבן היה זה שהסכימו לוותר".

ואחרי שאתם חלק ממאבק עקרוני וגדול כזה, פתאום אתם מוצאים את עצמכם בלי בית, בחדר במדרשה בעפרה.
"האמת שדווקא שם הייתה תקופה לא רעה. בהתחלה היינו כל המשפחה בשני חדרים כאלה של אכסניה עם מיטות קומתיים. אבל אחרי כמה זמן התפנה חדר לידנו ואחותי ואני עברנו אליו. המשפחה שם לא הייתה ממש חזקה ביחד. זה היה אפילו פחות מקיבוץ. היינו יכולות להעביר ימים שלמים בלי לראות אותם. אכלנו בחדר אוכל, היינו כל היום עם חברות. התגבשנו מאוד עם החברות מעמונה כשהיינו במדרשה ובשלב מסוים היו גם פיצוצים, בגלל שכל הזמן היינו יחד. אבל היה כיף במדרשה".

בעמיחי זו כבר הרגשה של בית?
"לא. יש כאן יותר מדי כביש, עם חומות וגדרות שנראות כולן אותו דבר. והקרווילות האלה. אני שונאת את זה. בעמונה זה היה פשוט יותר. כל אחד עם הבית שלו. כאן ההרגשה היא כאילו מנסים לדחוס כמה שיותר אנשים לאותו מקום. וואלה, מה חסר לנו שטח להשתלט עליו?"

למה את הכי מתגעגעת בעמונה?
"אני יכולה לומר שלפשטות שם, אבל כנראה שזה פשוט לילדוּת. כי הילדות נגמרה בבום. אני מסתכלת אחורה, ואומרת – החיים היו שם פשוטים. זה לא קרה בבוקר שאחרי הפינוי. קצת לפניו. עד אז היו חיים רגילים. בית ספר, חברות. ופתאום נכנס לך לחיים המון רעש. לא גדלנו עם מחשבה שאולי יפנו אותנו. ההחלטה התרחשה בבית המשפט שנתיים לפני הפינוי, ונסענו לשם באותו יום כל עמונה באוטובוס. אני זוכרת שחברה שהיה לה יום הולדת באותו יום חילקה סוכריות. ופתאום הגיעה ההחלטה נגדנו. ואת אומרת לעצמך שלא יכול להיות. לא באמת יפנו אותנו. היה לנו בית מהמם. שרטטתי אחרי הפינוי על דף את הבית שלנו, ככה במבט מלמעלה. היום הסתכלתי לפני שבאת על השרטוט כדי להיזכר במה שהיה, ואמרתי לעצמי – איזה חמודה אני, איזה דברים כתבתי. וחשבתי שכמעט שכחתי איך נראָה הבית. שרטטתי איפה עמדה המיטה של כל אחד, וכבר קצת שכחתי את הפרטים האלו".

אתם עולים לשם הרבה?
"הייתי שם לפני חודש בערך. הלכתי עם חברות. זה היה אחרי המון זמן שכבר לא הייתי שם. וזה היה מעיק. את עולה לשם, וואלה, את כבר לא מרגישה שזה המקום. אין בתים. הכול צומח פרא. את מרגישה זרה. כתבתי שם בפינוי – עמונה תמיד תישארי לי בית, ועכשיו אני חושבת, איזה 'חיה בסרט' הייתי. בעזרת השם נחזור".

המושג של חורבן בית נהיה מוחשי יותר?
"להשם אין בית, אנחנו רוצים שישכון בתוכנו. אני לא יודעת אם הפינוי עשה את ההבנה יותר חזקה. זה עניין של התבגרות. אבל הפינוי מאוד חיזק את האמונה שלי. כי אחרי שקורה לך משהו כזה את חייבת לדעת, להאמין, שהכול לטובה. אחרת את מתחילה עם השאלות האלו של למה דווקא לנו. זה שינה את דרך החיים שלי מבחינה דתית בעיקר. יש לי דעות מוצקות יותר בנוגע לדברים. אז נלחמתי כי זה היה הבית שלי וארץ ישראל, אבל לא הבנתי את המשמעות העמוקה. היום אני חושבת שיש יסוד מקולקל במדינה. בנו אותה על יסוד חילוני".

את היום שונה קצת בהשקפות שלך מאבא ואמא.
"כן. מאוד. אני חושבת שהרבה מהנוער בעמונה במקום כזה. כי את מקבלת סטירה מהמדינה. הערבים שהם אויבים שלנו טוענים שזו מדינה שלהם, ובגלל זה אנחנו צריכים לזוז מהבית שלנו? מה זה קשור בכלל? כאילו מנסים להיות יפים בעיני העולם. כשאת מוותרת לאויבים שלך כדי לרצות את כולם, לא מעריכים אותך. זו לא המדינה שלי. זו מדינה שקיימת פה. כבר מזמן הפסקתי לסמוך על הממסד. אנשים מחפשים רק כבוד וכוח".

את רואה את עצמך הולכת לגור בגבעה?
"אני לא יודעת. הייתי עד לאחרונה הרבה במעוז־אסתר (מאחז ליד כוכב־השחר, הכ"ח). אבל חשבתי שאני צריכה להתחזק יותר בדרך שלי. להיות בגבעה זה לא פשוט. זה קשה ומאתגר. למשל, לקום בלילה לשמירה. שעה וחצי שאת צריכה להיות דרוכה לכל רעש. את צריכה להיות מאוד סגורה על עצמך כדי להיות שם. לדעת על עצמך שזה מה שאת רוצה".

עיניים אחרות

בינתיים, בחופש, היא מלמדת משנה לילדות שלוש פעמים בשבוע. השבוע השתתפה יומיים בסמינריון על בית המקדש לקראת תשעה באב, והיא הולכת ל"סיבובי שערים" סביב הר הבית. "נעצרתי פעם אחת במעוז־אסתר, בסיבובי שערים אני משתדלת להימנע מהסתבכויות. אני לא אוהבת לריב עם שוטרים, אבל יש שם ערבים שאומרים 'לכו מכאן'. זה מביא את הסעיף".

לקראת סוף השיחה, נכנס אבא שלה, יהוידע, שמוּכר ציבורית בעיקר בשל העובדה שהעפיל לגמר התוכנית "מאסטר שף" זמן קצר לאחר הפינוי. הוא אומר שלא היה מסוגל לצפות עד הסוף בסרט על בתו. להתפלש בתוך הרגעים המכאיבים, החלשים, שעולים בו מול העיניים.

מישהו אמר לי שזה מהדהד לו את הסטורי של אווה.
יהוידע: "אני ממש לא אוהב את ההשוואות האלו. כשמדובר בשואה, במעשה של רצח עם, זה לא קרוב בכלל למה שקרה פה".

חודשים ספורים אחרי הפינוי, נסעו בנות ניזרי ביום שישי לים עם אמא. בדרך ליום שהיה אמור להיות כיף משפחתי מרגיע, הן נקלעו למארב אלים של פורעים מיידי אבנים. "עברנו ליד סינג'יל. משאית ערבית שנסעה מולנו הבהבה לנו ולא הבנו מה היא רוצה. ואז אנחנו רואים עשרות ערבים ליד הכביש. אחד עמד שם באמצע הכביש עם פנים מכוסות בכאפייה אדומה. ראיתי את השנאה שלו בעיניים. והם זרקו עלינו אבן שפגעה בשמשה והתנפצה. עוד אבן עברה לאחותי מעל הראש. אני יצאתי משם רק עם שריטות, האחיות שלי נפצעו יותר. שמתי את האבן שפגעה באוטו על השולחן שלי. זו חוויה שגורמת לך יותר להבין שאין מצב לשלום איתם. הם רצחו אותנו עוד לפני שקמה המדינה, עוד לפני שהיו לנו יהודה ושומרון.

"והחיילים שהיו שם, זה כאילו יש צבא לשמירה על השקט, לא צבא הגנה. אמא שלי הייתה צריכה לצעוק להם שיזדרזו לרוץ לעבר המקום שבו זרקו אבנים, כי יש שם אחרינו מכוניות עם תינוקות בפנים. האבנים שחטפנו הגבירו לי את השנאה לערבים".

יהוידע: "את לא שונאת ערבים . כשהיינו בסיני, שנאת את הערבים שם?"

"לא, אבל את אלו שכאן, שאויבים שלנו. אין לי בעיה עם ערבים. רק עם אלו שעושים פיגועים, ועם כל מי שתומך בהם".

לפני מספר חודשים, כשהסרט היה מוכן, באה הבמאית להקרין להם אותו בבית. "שיר הביאה לפה פלזמה כזו, ישבנו וראינו אותו על מסך גדול. והיה לא קל. קשה לי לראות את מה שהיה שם בעיניים אחרות. עיניים של מי שלא היה שם".