לפני קצת יותר מעשור הלך לעולמו אדוויטה, והוא בן כ־250 שנה. הוא נולד באיי סיישל, וחייו הסוערים באיים שטופי השמש – עד כמה שחיים בתור צב יבשה ענק יכולים להיות סוערים – קיבלו תפנית כאשר הועבר ב־1875 לגן חיות בהודו, שם התגורר במשך 131 שנה עד יום מותו. בזמן שאדוויטה לעס להנאתו חסה, התחוללה המהפכה הצרפתית, ארצות־הברית הכריזה על עצמאות, התרחשו שתי מלחמות עולם ואפילו הומצא האינטרנט.
גם גיבור הספר "איך לעצור את הזמן", טום האזרד, מאריך ימים, אלא שהוא אדם הלוקה בתסמונת נדירה. אך בניגוד למיודענו מאיי סיישל, שהיה אדיש למתרחש במציאות, טום חווה במהלך חייו תהפוכות רבות ולוקח בהן חלק פעיל. הוא הופיע עם שייקספיר, גילה את טהיטי עם קפטן קוק ואפילו עישן בבר פריזאי עם פיצג'רלד ("גטסבי הגדול").
לכאורה זה עוד "פורסט גאמפ", אלא שטום לא זוכה לחיי אלמוות שאנו רגילים לראות בסרטים או בספרות, בדמות נעורי נצח יפים (אהמ ערפדים) – הוא מזדקן, רק בקצב איטי יותר. הרבה יותר. בערך 15 שנים על כל שנה שלנו. וגם כשהוא זקן, הוא ממשיך להזדקן באיטיות: תארו לעצמכם, לחיות כקשישים – על כל תופעות הלוואי הכרוכות בכך – במשך מאתיים שנה.
הסופר מאט הייג לא המציא את הרעיון: טיתונוס, אהובה של אאוס מהמיתולוגיה היוונית, בורך גם הוא בחיי נצח, אך כאלו שכוללים בתוכם הזדקנות. למעשה, זו הייתה יותר קללה מאשר ברכה, וגם טום חושב כך: מדי כמה שנים הוא בורח מהמקום שבו הוא גר כדי לא לעורר את חשד השכנים, והוא נמנע מלפתח קשרים ומערכות יחסים עם אנשים אחרים, כדי לא לפגוע ולהיפגע.
זהו גם הכלל הכי חשוב של האגודה הסודית "אלבטרוס", שמגינה על האנשים שלוקים בתסמונת הזו: לא להתאהב. כל אהבה משמעותה סבל, כי היא תבוא לקיצה יום אחד – ובעל התסמונת הוא תמיד זה שיחוש את האובדן. ועם כלל כזה, הקיטש מובטח.
אחרי אקספוזיציה מעט עמומה ומסורבלת, העלילה מתחילה לנוע: טום חוזר ללונדון – שם התגורר עם אהובתו היחידה לפני ארבע מאות שנה. אחרי שהתמודד במשך שנים רבות עם הבדידות והגעגוע כגזירת גורל, ועם ראש כואב מכל הרי הזיכרונות שנאגרים בו, פתאום הוא פוגש מורה מקסימה לצרפתית שמערערת את חייו ואת נאמנותו לאגודה. עכשיו הוא נאלץ להכריע: האם להמשיך לברוח מהעבר, או להישאר ולהתמודד עם ההווה.
רומן היסטורי שנמשך עד למאה ה־21 הוא אתגר לא קטן, והמחבר לא תמיד עומד בו: סביר להניח ששייקספיר לא ציטט מתוך מחזותיו שלו כשהתווכח עם שיכורים ברחוב, ויחסו של טום לנשים במהלך המאה ה־16 בהחלט שוכתב לטעמו של הקורא המודרני. אך ברגע שמפסיקים להיות נוקשים כל כך עם כל משפט שנכתב, הספר שואב את הקורא פנימה: הוא קולח, מעניין, מותח לפרקים ובעיקר מתוק. מאוד. לפעמים מדי.
לדייקנים והמדקדקים מומלץ להימנע, אבל אם אתם מחפשים ספר שיעביר לכם בקלילות את השבתות הארוכות, במאזן כמעט מושלם בין קיטשיות למקוריות, יש סיכוי טוב שתמצאו את עצמכם חצי שעה לפני צאת הכוכבים מחפשים דרך איך לעצור את הזמן כדי שתוכלו לסיים אותו לפני ההבדלה.
איך לעצור את הזמן, מאט הייג. מאנגלית: אביגיל בורשטיין, הוצאת כנרת–זמורה, 336 עמ'
