ההצגה "ברוח המקום" נפתחת למטה, בבור. הבור הזה, שאין לו בהתחלה מיקום ופשר, פותח מניפה אסוציאטיבית: הבור של יוסף, שהתיאור שלו – "הבור ריק, אין בו מים" – אף מוזכר בהמשך ההצגה; הבור התלמודי – העלילה מתרחשת לא רחוק מצומת נזיקין; ואפילו מחילת הארנב של אליס – שכן הנפילה מובילה את תמר, גיבורת המחזה, לעולם הפוך עם חוקים משונים. אבל עם התקדמות העלילה נגלה שהבור המיתי הזה הוא פשוט בולען לא רחוק מים המלח, והסיפור המגולל במחזה קרוב מאוד לכאן ולעכשיו.
"עכשיו" זה עניין יחסי. נילי רוגל, עד לא מזמן שחקנית בלהקת החאן, כתבה את המחזה במשך 15 שנים. כעת היא ביימה אותו בתיאטרון הבית, לאחר שזכתה במענק בפרויקט "חממה 2018" של התיאטרון ובסיוע מימון המונים בהדסטארט.
אל הבור הגיעה תמר (מעיין אור במשחק רגיש), תוך מסע אל אהובה־לכאורה מושון (יואב דונט המוצלח). זאת בהשראת הפסיכולוג המעט תמהוני שלה, בגילומו המבריק של יואב בר־לב. הוא היחיד ששם לב שנעלמה מעל פני האדמה. מתחתיה מגלה תמר קהילה שמתנהלת על התפר בין קיבוץ לכת, שממהרת לאמץ את תמר אליה, אך לא בלי תנאים.
מנהגי הכת המשונים מזמנים כמה תמונות מהנות של מחול ומוזיקה (תנועה: אריאל וולף, מוזיקה: גרשון וייסרפירר). מנהגים אלה, יחד עם השמות הזרים והמוזרים של חבריה – מעליתה, נורמן – כמו מתכתבים עם תיאטרון האבסורד, אך למעשה הם קרובים יותר להתגלמות הנושאים היומיומיים המעסיקים את הגיבורה, ומן הסתם גם את המחזאית והקהל: מימוש עצמי מול מציאת זוגיות, תקווה מול שחרור השאיפות. משפחה מול אל־הורות. כמו מעין חלום הבנוי מחומרי המציאות של תמר שהתחפשו.
המעברים בין מה שמעל הקרקע אל מה שמתחתיה ובין הזמנים השונים שבהם מתרחשים האירועים, בנויים בצורה נהדרת. עם זאת, בשלב מסוים ההתרחשויות בתוך הבולען הופכות אווריריות ואווירתיות לעומת הפעלתנות של הפסיכולוג ושל מושון, וגם ההחלטות של תמר לא היו נהירות לי: התשובות לשאלות מדוע היא מתאהבת ברעיון להישאר בכת ומתי היא מואסת בה לא היו מנומקות מספיק לטעמי.
עיצוב הבמה הדינמי (של זוהר שואף) מוצלח ומשרת היטב את ההצגה, אם כי לא הוקדשה תשומת לב מספקת לכך שהקהל יושב בחי"ת, כך שצופי האגפים מקופחים לפעמים.
רוגל בראה דמויות נהדרות והיא מצליחה לגרום לקהל מעורבות רגשית בגורלן. עוזרים לה בכך השחקנים המצוינים שליהקה להצגה בנוסף לתפקידים הראשיים: נעמה אמית ויעל טוקר המצוינות, יעל בן־עמי המרשימה, אורית גל־ליכטנשטט המבדרת ויואב הימן המיומן. כך שלמרות שלא הכול עבד לי מבחינת המוטיבציה הרגשית של הדמויות, מדובר בהצגה מעניינת ומהנה שמביאה גיוון מרענן לנוף המחזאות המקורית בארץ, ומעלה ציפיות למה שעוד יכול לנבוע מהבור היצירתי של רוגל.
ברוח המקום, תיאטרון הבית
