הנה מגיע "החדש של אלמודובר". זהו כבר טקס קבוע: אחת לשנתיים־שלוש משחרר פדרו אלמודובר, בכיר במאי ספרד בדורנו, יצירה חדשה – וקהל מעריציו הגדול, בעולם ובארץ, מתייצב, ולעולם אינו מתאכזב. סרטיו של אלמודובר מלודרמטיים, צבעוניים ובועטים, עוסקים רבות במגדר ומלאים ביצריות, והשילוב הזה עלול להרתיע את הקהל שומר המסורת.
אלא שבשנים האחרונות, אולי בהשפעת הגיל (השנה ימלאו לו שבעים), ניתן לזהות התמתנות בסרטיו. הצבעים, הרגש והתשוקה עודם שם, אך המעבר מעיסוק בביקורת חברתית וניפוץ מוסכמות לפן אישי יותר, הוליד יצירות מאופקות ומעודנות. כך הוא גם "כאב ותהילה", סרטו החדש, ואחד האישיים ואינטימיים ביותר שלו.
אנטוניו בנדרס זכה בפרס השחקן בפסטיבל קאן האחרון על גילום התפקיד הראשי – סלבדור מאיו, במאי מזדקן ובן דמותו של פדרו אלמודובר עצמו. מאיו סובל מתחלואים שונים ובשל כך פרש מהעשייה הקולנועית. דרך סדרה של מפגשים עם דמויות מעברו וזיכרונות מילדותו ומאמו המנוחה, משרטט אלמודובר קווים מחברים בין גוף, נפש ויצירה.
התקציר הזה כמובן מזכיר במשהו את יצירת המופת המונומנטלית של פליני, "שמונה וחצי". גם היא עסקה בבמאי המתמודד עם מחסום היצירה ונעה בין זיכרונות, דמיונות, הווה ועבר. אלא שבעוד פליני עסק בהתמודדות עם חוסר יכולתו של האמן להוציא לפועל את היצירה שבו ולהתקדם עם סרטו החדש, אצל אלמודובר הבעיה היא אולי חמורה יותר – אובדן התשוקה ליצור. אלמודובר יוצר מארג מתעתע של יחסי גומלין בין גוף־נפש, תשוקה ויצירה, ובעצם תוהה: מה קדם למה? מה משפיע על מה? האם סלבדור חדל מיצירה בשל מכאובי גופו? האם זה בשל מצבו הנפשי לאחר מותה של אמו, או שמא בריאותו החלה להתרופף בגלל שפסק מיצירה?
הסיפור מתחיל בפנייה ממועדון מעריצים בקולנוע מקומי המקרין קלאסיקה ישנה של מאיו בשם "טעם". הוא מוזמן לבוא להקרנה ולענות לשאלות המעריצים, ומחליט להזמין להקרנה גם את כוכב הסרט, שעמו לא דיבר בשל סכסוך במשך שלושים שנה. בעקבות המפגש הזה נחשף מאיו להרואין ומתחיל להשתמש בו כמזור לכאביו. בהשפעת הסם הוא גם מתחיל להרהר בזיכרונות ילדותו החושפים את הקשר עם אמו ואת המקום שבו אמנות, תשוקה ותחלואי הגוף נפגשו לראשונה בחייו. גם הנגיעה בצדדים המיניים בסרט נעשית בקצרה, בעדינות ובאיפוק.
אלמודובר מערבב ומתעתע כשהוא נע בין שני הצירים המרכזיים – ההווה וזיכרונות העבר, ובשניהם שולטת אותה מעגליות חמקמקה בין מסובב ומסוּבב. ככל שהסרט מתקדם, ובמיוחד בשוט הסיום המהמם שלו, עולה התחושה שלא רק שאלמודובר אינו מעוניין לענות (ואולי הוא אינו יודע?) על התהייה הקיומית שבמרכז סרטו, אלא שהוא אף משתדל לטשטש עוד יותר את הדרך לפתרון. אך טשטוש זה אינו מפריע לסרט להתנהל בצלילות שהופכת אותו לנגיש מאוד, גם עבור קהל שאינו שוחר קולנוע איכותי ויוכל ליהנות אף הוא מחוויה אמנותית יפהפייה, מרגשת ומעוררת מחשבה.
כאב ותהילה, ספרד 2019, במאי: פדרו אלמודובר, 113 ד'
