שלום אינדירה, את נקראת לנהל את כפר הנוער הראשון של החברה הערבית. תכף נדבר עליו, אבל תחילה ספרי לי קצת על עצמך, למה פנו דווקא אליך?
"זכיתי להיות בין הנשים הערביות הראשונות שניהלו בתי ספר. ואם אני לא טועה, אני גם האישה הראשונה שניהלה בית ספר תיכון. עד היום אין כמעט נשים שמנהלות תיכונים בחברה הערבית. במשך 11 השנים שניהלתי את התיכון בבאקה אל גרביה, הצלחתי למתג את בית הספר, את האקלים שלו ואת הרמה הלימודית. מספר התלמידים שזכאים לבגרות לא ירד מ־94 אחוז, למרות שזה בית ספר ציבורי, שלא ממיין".
איך הצלחת לפרוץ את תקרת הזכוכית שלך כאישה־מנהלת בחברה הערבית?
"גדלתי בבית מאוד חזק ותומך בזכות ההורים שלי. אמא שלי הייתה מהנשים הראשונות שהיו מעורבות בפוליטיקה, היא התחילה לטפל בנושא גני החובה במגזר הערבי ובהמשך הייתה אחראית על נושא מעמד האישה בחברה הערבית. מעבר לזה, חלון ההזדמנויות שלי להתמנות למנהלת תיכון נפתח דווקא בזכות יהודי. באותה תקופה הייתה ועדה קרואה שבראשה עמד יצחק ולד – ראש עיריית כפר־סבא לשעבר, וכאשר התפנה התפקיד של ניהול ונפתח מכרז, הוא היה שם, נטול אינטרסים ושיקולים חמולתיים והכניס אותי. החברה הערבית לאט־לאט משתחררת מההתנהלות הזו, זה עדיין קיים, אבל לפני 14 שנה זה היה עוד מאוד חזק".
וכשנכנסת לתפקיד הניהול, דבר לא כל כך שגרתי עבור אישה כפי שציינת, הרגשת שבוחנים אותך באלף עיניים?
"הכירו והעריכו אותי בקהילה כי עבדתי בבית הספר 18 שנה כיועצת, אבל זה עדיין לא אומר שאצליח כמנהלת. בהחלט הייתי מודעת לכל העיניים הפקוחות. אישה בתיכון? איך ומה? אני לא אשכח את הרגע הזה שבו נכנסתי לבית הספר בפעם ראשונה כמנהלת. זה היה רגע מכונן. פתאום ראיתי דברים שלא הבחנתי בהם קודם. הדבר הראשון שקפץ לי לעיניים היה ההזנחה. התנאים הפיזיים הירודים. איך אפשר שבמערכת חינוך ציבורית למורה לא תהיה אפשרות להשתמש במחשב ולתלמיד לא תהיה כיתה ראויה? התנאים הפיזיים היו מאוד קשים. מחשבים ישנים, חדרי כיתות עם קירות מתקלפים, לכלוך ועזובה, אין חצר, אין קיוסק".
לא עושה חשק ללמוד.
"ממש לא. למרות שהמשאב הכי חשוב זה צוות המורים, והוא היה טוב מאוד. האג'נדה שלי הייתה שגם תלמיד שאין לו כסף ללמוד בבית ספר פרטי ראוי לקבל חינוך טוב. זו זכותו. והכבוד הבסיסי ביותר לתלמיד זה לאפשר לו ללמוד בתנאים ראויים עם משאבים ראויים. פתחתי מבצע התרמות והצלחתי לגייס מיליון שקל מהקהילה".
וואו, לא ייאמן!
"לא הכול היה בכסף, היו כאלו שתרמו שכר עבודה או חומרים – מישהו תרם תאורה, אחר פחים, מישהו שיודע לרצף ריצף, מישהו אחר תרם חיפוי קרמיקה – 500 מטר, 600 מטר, מדשאות, עצים, כל מה שהיינו צריכים, כל אחד כפי כוחו. מהעירייה השגתי את השולחנות והכיסאות וביקשתי מהם שיתקנו את הגג כדי שלא יהיו דליפות. מה שהיה מדהים לגלות זה כמה חינוך חשוב לאנשים. ראיתי את זה בעיניים שלי. ברגע שאנשים משוכנעים שמגיע אדם שבא לעבוד ולעזור, כולם מתגייסים. האנשים איתך.
"בצורה הכי פשוטה אני מאמינה שלכל בן אדם יש יכולת להצליח, ושאנחנו כאנשי חינוך צריכים לעזור לו להגיע לשם. בית הספר זכה בפרס החינוך, ובשלב הזה פנו אלי שאקים את כפר הנוער הראשון למנהיגות ולמצוינות חברתית ולימודית".
צריך אומץ לעזוב את המקום שבנית וטיפחת בעשר אצבעות לעבר הלא נודע.
"ממש. הייתי בדילמה אישית קשה. הייתי יכולה להישאר באזור הנוחות שלי, בעלת הכרה ואהודה באזור, אבל הפרויקט של הקמת כפר הנוער, שזה פרויקט ראשון מסוגו במגזר הערבי, קסם לי. לראשונה יש כפר נוער ערבי שיש בו שלושה אלמנטים: פנימייה, בית ספר ומשק חקלאי. עוד לא יצאתי לחופשה, אני עדיין בהכנות לפתיחת שנת הלימודים השלישית של הכפר, וקורה פה משהו מדהים. יש כ־450 תלמידים שרשומים לשנה הבאה, תוך שלוש שנים, וזה אחרי שנלחמו בנו שלא ניפתח".
מי נלחם בכם ולמה?
"הרבה ראשי ערים באזור ואדי ערה חששו שתהיה בריחת מוחות מהערים שלהם, כי הם רוצים לשמור אצלם את החזקים. אני מבינה את זה. זה עניין כשיש באזור הרבה בתי ספר פרטיים סלקטיביים שלא משאירים תלמידים טובים בציבוריים. אני כמנהלת גם נלחמתי על התלמידים הטובים. במגזר הערבי עד כה מעולם לא היו בתי ספר סלקטיביים מכיתה ז', וכדי להתמודד עם זה הגבלנו את מכסת התלמידים שיכולים ללמוד אצלנו ממחוז חיפה, וגם הם נבחרים בהגרלה. יש לנו תלמידים מכל הארץ. מגיעים אלינו בדואים מרהט ומהנגב, כפר קאסם, טייבה, ג'לג'וליה, אזור ואדי ערה ועוד. יש מגוון רחב של הורים שרואים בנו מקום שיכול להצמיח את הילדים שלהם, לא רק בלימודים, אלא גם בחיים. בית הספר הוא מאוד הטרוגני גם מבחינה סוציו־אקונומית".
ועכשיו אני רוצה שניגע בליבה של כפר הנוער סינדיאנה, מה החידוש הגדול של המקום?
"כשהאגודה לקידום החינוך החלה לקדם את הפרויקט, זה התלווה במחקר שבדק כמה הציבור הערבי באמת רוצה בית ספר ייחודי כזה שיעסוק בערכים של מנהיגות, זהות, תרבות ומצוינות חברתית ולימודית. אלו האבנים המרכזיות שעליהן קם כפר הנוער, שמתוכן צומחת שפה של לקיחת אחריות וחשיבה ביקורתית. גילינו שיש צורך בבית ספר כזה ושיש היענות. אנחנו עסוקים מאוד בהכרת הזהויות השונות של התלמידים – הזהות האישית, הכרת התרבות המקומית־ישראלית, הערבית־פלסטינית והגלובלית. יש לנו שיעור במערכת שנקרא זהות ותרבות, שבו התלמידים נחשפים למגוון דמויות משלושת מעגלי הזהות על החזון שלהם ודרכי הפעולה והערכים שלאורם פעלו. אני לא מכירה עוד בית ספר שנותן מקום לשיח כזה. לא רק על לימודים ומבחנים, אלא מקום שמרחיב אופקים ומנסה לייצר אצל התלמידים אחריות ומעורבות חברתית".
אם נצא רגע מתחום החינוך ונסתכל על המנהיגים הפוליטיים של החברה הערבית, אני אומר בזהירות, שהמצב שם לא מזהיר. במילים מפוצצות אפשר להגיד שאתם שואפים לגדל את דור העתיד של המנהיגות של החברה הערבית?
"אספר לך מה הביא אותי, כאינדירה, להשקיע במקום הזה. אני עובדת מאוד קשה, ובכנות אומר לך שהיו הרבה משברים. יש קשיים אדירים. זה לא פשוט להניע דברים במערכת החינוך, צריך להזיע.
"אני שואפת לפתח מנהיגות צעירה אחרת ממה שאנחנו מכירים. שיהיה אכפת להם מי יתמודד בכנסת, שהם ירצו להשתתף בבחירות, שיהיו מעורבים, שיהיו שותפים מלאים בחברה, במדינה, שישפיעו לטובה על כלל החברה"
"אבל משהו קורה אצלנו בחברה הערבית. אפשר לראות התפתחות והצלחות אצל האנשים הבודדים וברמת המשפחה הגרעינית. את רואה שאנחנו כאזרחים בודדים עברנו כברת דרך מדהימה. כל אחד יכול לשבת ולדבר איתך על הצלחות אדירות בחיים הפרטיים שלו. אחוז האקדמאים מאוד גבוה אם נשווה למה שהיה לפני שלושים שנה, מעמד האישה עלה, כמות האנשים שעוסקים במקצועות החופשיים עלתה, אנשים מצליחים ובונים קריירות יפות, יש להם בתים מפוארים, מכוניות יקרות. אבל אם תסתכלי על החברה כחברה – היא מידרדרת. כי בד בבד עם כל מה שתיארתי את רואה חברה אלימה יותר, מוזנחת, עם תשתיות של עולם שלישי. יש אנשים משכילים, עם מכוניות יפות, שליד הבית שלהם תמצאי מפגעים תברואתיים, הזנחה נוראית, כבישים לא בטיחותיים.
"אנחנו רוצים לפתח כבר מגיל צעיר אכפתיות ומעורבות חברתית. חייבים לשנות את החשיבה. כי מה שקורה עכשיו זה שלאדם ממוצע בחברה הערבית אכפת רק מהבית והילדים שלו, וזה חוזר כבומרנג לחברה. אם השכן שלך אלים, בסוף זו בעיה גם שלך. אני שואפת לפתח מנהיגות צעירה, אחרת ממה שאנחנו מכירים. שיהיה אכפת להם מי יתמודד בכנסת, אני רוצה שהם ירצו להשתתף בבחירות, שיהיו מעורבים, שיהיו שותפים מלאים בחברה, במדינה, שישפיעו לטובה על כלל החברה".
אנחנו נמצאים בימי בחירות כבר די הרבה זמן, וכיאה להם, במוקדם או במאוחר מגיעות אמירות על אחוזי ההצבעה בחברה הערבית.
"אני לא אומר לתלמידים 'לכו להצביע', אבל אני אעלה את הסוגיה לסדר היום בבית הספר ואפתח שיח בנושא. זה כל כך חשוב. למה לא? למה כן? מה זה אומר? מה המחיר? איך זה ישפיע? לדון, לחשוב על זה. שיפתחו גישה ביקורתית, שיטילו ספק, שיגבשו דעה. אני מתקוממת מהאדישות, מחוסר המודעות לבחירות שהם עושים. בבתי ספר ערבים אחרים לא יהיה דיון כזה. הגישה השלטת היא 'למה לסבך את עצמנו? שיצליחו בבגרות, ניתן מגינים גבוהים כדי שההורים לא יציקו לנו, ושיוציאו ציונים גבוהים ודי'".
למה שלא תרוצי לכנסת בעצם?
"עכשיו בבאקה הולכים לבחירות לעירייה, ופנו אליי כמה אנשים שאמרו לי 'אינדירה, אנחנו רוצים שתרוצי'. בשלטון המקומי בחברה הערבית את בכלל לא תראי נשים, אבל אני כרגע בתוך סינדיאנה, לקחתי אחריות, אני לא אעזוב עד שאראה שהמקום עומד חזק ושיש לו את האישיות הייחודית שלו. אחר כך אחשוב מה הלאה. אם היית אומרת לי לפני חמש שנים שאעזוב את התיכון שניהלתי, הייתי חושבת שאת משוגעת. למדתי שאי אפשר לדעת מה יקרה".
אני חוזרת רגע לעניין הפנימייה בבית ספר מעורב בנים־בנות. זה לא גרר התנגדויות?
"אמנם בית הספר הוא מעורב, אבל בפנימייה יש רק בנים. אנחנו מקבלים פניות מהורים בבקשה לפתוח את הפנימייה גם לבנות, אבל ידענו שאנחנו עושים פה משהו חדש ולא רצינו בשלב ראשון לקחת על עצמנו כזה אתגר שיש בו רגישות תרבותית. חייבים לעבוד לאט־לאט, בזהירות, ולקחת בחשבון את אורחות החיים והתרבות של המגזר הערבי".
חששתם מאנשי דת?
"אנחנו לא עושים משהו חריג שאנשי דת יילחמו בנו. אין על מה. אחד הדברים שתרמו שכפר הנוער יקום ויצליח זה המקום. אנחנו ממוקמים לא בתוך יישוב ערבי, אלא בגבעת חביבה – זה מקום ניטרלי, שבו אנשי דת של באקה לא יאמרו לנו 'זה לא שייך'. יש פה גם עניין של בחירה, אנחנו לא מביאים מישהו בכוח למקום הזה. אני כמנהלת לוקחת בחשבון את כל הרגישויות התרבותיות וחשוב לי שנעשה את הדברים מתוך כבוד מאוד גדול לדת, לערכים ולתרבות. אני מאמינה שכפר הנוער סינדיאנה יהיה מגדלור. שיקומו בעקבותיו עוד מקומות שיקדמו אחריות חברתית.
"היום לצערנו במדינה יש מתיחות בין ערבים ליהודים וגם בתוך החברה היהודית – שמאלני זו מילת גנאי, ערבי זו מילת גנאי. בתוך כל זה, האגודה לקידום החינוך, שבית הספר בבעלותה, היא פניה היפות של החברה הישראלית. אם תיכנסי למשרדים תראי אישה חילונית לצד חרדית לצד מוסלמית – יושבות, מפטפטות, אוכלות ומתכננות תקציבים לשנה הבאה. האגודה היא מקור לגאווה, ולא פחות חשוב, מקור לתקווה".
