מרסלה מראנו (30+) מאיפה: דאלאס, טקסס. מתי הגיעה: לפני שבועיים
על מה נדבר, מרסלה?
על מה? על איזו עיר מדהימה יש לכם. הייתי אמורה להיות פה רק עשרה ימים אבל התאהבתי בעיר הזאת והחלטתי להישאר עוד קצת. למעשה הייתי אמורה לעלות על טיסה לטורקיה ויש לי תחושה שאיחרתי אותה כי פסיכולוגית פשוט לא רציתי לעזוב.
כיף שנשארת. יכול להיות שזה גם בגלל הבדיקות בנתב"ג, הן יכולות להיות די קשוחות.
הבדיקות פה קשוחות ואני יכולה להגיד שהן עוד יותר קשוחות לאנשים עם כיסאות גלגלים. בפעם הראשונה שבאתי לפה לקחו אותי הצידה ושאלו אותי שאלות כמו איך יכול להיות שמישהי כמוני מטיילת לבד, ואמרו שזה נראה להם לא הגיוני.
די, לא מאמין לך.
כן! בודק שאל אותי "למה את בכיסא גלגלים?" עניתי שהייתי שמחה לקום אבל אני לא יכולה. הסתכלתי עליו עם פרצוף מוזר שאומר "בוא'נה, בן אדם, אתה מה זה מגזים". והראתי לו את האינסטגרם שלי עם תמונות מכל העולם ומהדוגמנות.
רגע, אני עכשיו פותח את האינסטגרם ואת בטירוף שם. יש לך כמעט 50 אלף עוקבים!
כן, אני בלוגרית באינסטגרם. יש לי בלוג שקוראים לו the journey of a brave woman ואני אוהבת להצטלם ולהעלות לשם הרבה דברים שאני עושה ולהראות את הצד השמח של החיים עם כיסא. כנס, כנס, תראה תמונות עכשיו.
אני עובר על התמונות. אה, יופי, העלית הרבה מישראל. תשמעי, באמת נראה שהחיים שלך זו הפקה אחת גדולה.
אני פרזנטורית של חברת היי־טק ישראלית שמפתחת מוצרים לנכים, אז יש לי בכלל חיבור לפה. יש לי כל מיני שיתופי פעולה בנושא הזה. בעולם האופנה היום עושים הרבה מאמצים להראות כמה שיותר שוויון.
כששאלתי בהתחלה על מה נדבר, רציתי כמובן לשאול על זה אבל התלבטתי אם זה משהו שבא לך לפתוח.
בטח לדבר. לצערי לרוב האנשים אין תמיד היכרות אישית עם בעל מוגבלות וזה בעייתי, כי רק ככה אתה מצליח להבין ולהכיר את הבעיות האמיתיות ואת הפתרונות.
ברור. אני יכול לשאול כמה זמן את עם הכיסא?
הייתה לי תאונת דרכים כשהייתי בת עשרים. הנהג היה שיכור ואיבד שליטה על הרכב, כתוצאה מכך איבדתי רגל וגם הפכתי משותקת. זה קשה, אבל זה גם נתן לי פרופורציות ופתח לי הרבה אופציות לחיים שלא הכרתי.
אני לא יודע אם זה קשור או שזה משהו ספציפי שקרה עכשיו, אבל נראה שאת הבן אדם הכי שמח פה בכל הפאב.
אני תמיד הבן אדם שהכי כיף איתו. אני מבקרת בהמון מקומות, אני משמשת השראה להרבה אנשים, אבל זאת עבודה קשה. כל שנות העשרים שלי עבדתי קשה מאוד כדי להגיע לעמדה הזו שבה אני יכולה לעזוב הכול ל־45 ימים כמו עכשיו, לטייל בכל העולם ולכתוב על מצב הנגישות. הייתי בהונג־קונג, בהודו, אבל תל־אביב כל כך מעולה שזה המקום היחיד שחזרתי אליו בפעם השנייה.
חתיכת מסע הבאת פה.
לא בא לי לחזור הביתה. אני אומרת לך ברצינות, אפילו שמתי שרשרת חמסה, רק אל תספר לשלטונות ההגירה.
וכאורחת, מה דעתך על המצב פה עבור בעלי מוגבלויות? יש במה להתגאות? לי תמיד נראה שיש עוד עבודה.
יש לכם מה לשפר, אבל אם אתה משווה את ישראל להודו אז אתם מעצמה אדירה בתחום. הייתי בדיסלדורף, הייתי בברלין, ראיתי הרבה ערים, ולא תמיד טוב שם. יש מקומות שהם סיוט לאנשים עם מוגבלות. גם באירופה, נניח במדריד או בבלגיה – שם זה זוועה. אבל אתן לך סיפור על ההוסטל. הכול פה נגיש לגמרי, אבל בפעם הקודמת שהייתי כאן ראיתי שיש פינה שקשה להגיע אליה בגג. כשחזרתי עכשיו, ראיתי שבנו שם רמפה. זה ממש ממש יפה ומלמד אותך על הדרך שבה מסתכלים על זה.
מה אני אגיד לך מרסלה? עשיתי פה כבר כמה שיחות ותכל'ס – הרשמת. חייב להזמין אותך לבירה.
מעולה, לך תביא. תראה, יש הרבה חוסר ידע כשמדברים על קהילת בעלי המוגבלויות. אנשים הרבה פעמים בטוחים שיש דברים ספציפיים שאנחנו לא יכולים לעשות ובפועל זו שטות. יש דברים שאנחנו עושים אפילו טוב יותר מאחרים.
