אהלן רעי. רשת "מעיינות רבי חייא", שניהלת את אחד מבתי הספר שלהם בעבר, היו לפי דעתי החלוצים בתחום החינוך האנתרופוסופי הדתי. תמיד תהיתי מה פירוש השם הזה.
"רבי חייא היה מלמד תינוקות. מספרים עליו שבשביל ללמד את הילדים הוא צד צבאים, שחט אותם, עיבד את העורות, ועליהם כתב ספרי תורה שבעזרתם לימד את הילדים. היו לו חמישה תלמידים שכל אחד מהם קיבל את אחד מחומשי התורה, וכל אחד מהם לימד את הילדים האחרים. נאמר עליו שבזכותו התורה לא השתכחה.
"'מעיינות רבי חייא' לקחו את הרעיון הבסיסי שכדי לייצר למידה אמיתית צריך להתחיל את התהליך מבראשית, והפכו את זה למתודה לימודית. קיבלתי מהם תשתית רעיונית והמון כלים, ויש לי הכרת הטוב גדולה כלפיהם, אבל 'מים חיים' פועל כבית ספר עצמאי ואינו חלק מהרשת".
סיפור יפה. איך מפתחים את המתודה הזאת לשיטה חינוכית?
"המתודה הבסיסית היא ללמוד משהו חדש ממש מההתחלה. זאת אומרת שאם נלמד על האות א', אנחנו נגלף אותה בעץ. עד שהיא תצא נעבור תהליך ארוך. אם נרצה ללמד על ל"ט אבות מלאכה לא נראה ציור של איך נראית טוויית צמר אלא אנחנו בעצמנו ממש נטווה את הצמר – נשהה הרבה במלאכה. רבי חייא היה יכול לקחת ספר תורה מוכן וללמוד ממנו, ובכל זאת בחר לייצר את ספר התורה מאל"ף, כי זו הדרך שבה הלימוד נטמע עמוק יותר בליבם של הילדים. ככה עושים גם במעיינות רבי חייא. כשרוצים ללמוד עוברים תהליך ארוך ולא לוקחים תוצר מוגמר. נותנים מקום לשהייה, לחוויה. זו המתודה העקרונית. אנחנו לא ממהרים לשום מקום".
זה עיקרון שלקוח מהזרם האנתרופוסופי.
"ב'מים חיים' אנחנו מתבססים על שלושה עקרונות שקיימים גם באנתרופוסופיה. הראשון: הלמידה נעשית בעזרת כמה שיותר חושים ומתורגמת לכמה שיותר רבדים – תנועה, מוזיקה, מלאכה, אמנות, ציור. לקחנו מהם גם כלים, לא רק את הרעיון.
"העיקרון השני הוא שאנחנו לוקחים בחשבון את השלב ההתפתחותי של הילד. איך מערכת החינוך רואה את היעדים של בית הספר ואיך אנחנו? בגישה הרגילה מסתכלים על הילד מא' עד י"ב, והוא צריך לקבל כמה שיותר כלים שיכינו אותו לחיים כדי שהוא יוכל לעבוד ולהרוויח כסף ולגדל ילדים. אנחנו לא שם. אנחנו חיים בהווה של הילד.
"ילד בן שמונה, עשר או 13 הוא לא רק מבוגר קטן, אלא ילד שיש לו איכויות משלו בתקופת הזמן הזו, והוא זקוק להן עכשיו, לא רק יום אחד בעתיד. הכנה לחיים היא תפקיד של בית הספר, אבל חלק מההכנה זה שילד יחיה את ההווה שלו וככה יגיע לעתיד. אי אפשר שבית הספר ומשרד החינוך יחשבו רק איך להגיע למבחני פיאז'ה. זה פוגע בילדים. יש פה נשמות.
"הרבה לפני פיאז'ה יש את הרב אליהו כי טוב, שכתב את ספר התודעה. הוא כותב על עצמו שיותר מאשר הוא רב, הוא מלמד, איש חינוך. הוא אומר 'בזה תאמינו לי, בעניין של הרבנות אתם יכולים להתווכח, אבל בעניין החינוך תקשיבו לי'. בט"ו באב תשכ"ה הוא נותן הרצאה לכל מורי אגודת ישראל והוא פותח במשפט חריף מאוד. אנחנו כולנו חוטאים, קטנים וגדולים, הורים ומורים. מה החטא שלנו? מה שהילד זקוק לו – אנחנו לא נותנים לו, ומה שהוא לא זקוק לו – אנחנו נותנים לו הרבה. לפעמים זה מזיק לא פחות. הוא משתמש במטאפורה של שוקת שלמה ושבורה. הוא מדבר על בן חמש למקרא – מקרא זה גיל שהילד פוגש את החומש – מילים עם המנגינה שלהם, ואז הוא יכול להתרפק על טעם שיש לו מנגינה ארוכה, על זרקא. הוא לא מנסה להבין את המילה, יש לו שיר של תורה. אחר כך הוא ילמד את המשמעות. כרגע הוא מתרפק על המנגינה.
"העיקרון השלישי זה ההוליסטיות, השלמות. אנחנו לא מסתכלים על הילד מהרגע שהוא נכנס לבית הספר עד שהוא יוצא, אלא מה החוויה שלו ביומיום. אני אראה איך ילד עולה מדרגות. איך הוא דופק פטיש, איך הוא פונה לילד כשהוא מדבר איתו. לא נבדוק ילד רק לפי המבחן שהגיש, אלא נסתכל גם על הדרך שבה הוא התמודד עם המבחן, או מה שקדם למבחן. כיוון שהמטרה היא לא רק להשיג חומרי למידה מסוימים אלא לפגוש ולפתח אישיות שלמה, אז ממילא ניקח בחשבון הרבה אלמנטים מהחיים שלו. הנקודה השלמותית מוסיפה עוד רובד. אנחנו פוגשים נפש שלמה. מתערבים בתזונה, מבקשים שילדים לא יהיו חשופים למדיה יותר מחצי שעה בשבוע. שלא יהיו ממתקים בבית".
"מה שהילד זקוק לו – אנחנו לא נותנים לו, ומה שהוא לא זקוק לו – אנחנו נותנים לו הרבה. לפעמים זה מזיק לא פחות"
איך בעצם היית מגדיר את בית הספר?
"קשה לי לקטלג. לקטלג זה משהו שבדיוק הפוך לשיח שלנו. ניסחתי את העקרונות שבית הספר עובד על פיהם. בית הספר רוצה לייצר מפגש וחיבור עם הילד, ולמידה. אפשר לדבר על מה אנחנו רואים כלמידה. אנחנו לא מעבירים יחידת לימוד רק כמידע שאמור לעבור ממורה לילד, אלא פוגשים את היחידה. יש פה נקודת חידוש מהותית שצריך להתעכב עליה – האיכות שנוצרת מהדבר הזה היא שמה שיוצר את ההקשר החיובי של הילד ללמידה זה הלימוד עצמו, ולא עזרים חיצוניים. במוסד קונבנציונלי, בשביל ליצור למידה צריך להשתמש בעזרים חיצוניים. שיטת המקל והגזר. היעד ששמנו לעצמנו, ואנחנו רואים הצלחה בהרבה מקרים, הוא שהלמידה עצמה היא שיוצרת את המוטיבציה. הפרס הכי גדול זה לשתף את הלמידה. הפרס הוא רק מזיק. בן אדם עושה את מה שהוא אוהב. אצלנו אין פרסים ואין עונשים".
חלומו של כל איש חינוך. איך יוצרים את זה?
"אם אני רוצה ללמד יחידת לימוד מסוימת אני לא דורש מהילד רק להבין, אלא מפגיש את יחידת הלימוד עם העולם של הילד דרך דברים שיכולים להתאים לשלב ההתפתחותי שלו, לגיל שהוא נמצא בו. כך אני מפגיש אותו עם הלימוד. לימוד בצורה עשירה, רב־חושית, פעילה. ילד אוהב לשחק, והלימוד יכול להיות דרך המשחק. אנחנו נשיר את מה שלומדים, כפל או שברים – ניקח משהו ונכפיל אותו. הם אפילו לא צריכים לדעת שהם לומדים על תופעה חשבונית. אני מוצא ביחידת הלימוד נקודה מרכזית, שואל מה הכותרת שלה ומנסה לתרגם אותה לחושים רבים. למשל, מצאתי שביחידה מסוימת יש מחזוריות. אפשר להעביר את זה דרך מוזיקה – הילדים ינגנו משהו שמגלה מחזוריות. אפשר גם לצייר את זה בצבעי מים, ועוד ועוד.
"זה דבר שרואים בתורה. ניסיתי לחפש איפה בתורה יש הנחיה איך לקחת יחידת לימוד ברמת המיקרו וללמד אותה. המקום היחיד שמצאתי זה ליל הסדר. הלילה מתמקד בסיפור יציאת מצרים. ואיך מלמדים שם? לא יושבים עם דף ועט ומבחן ומקנים לילדים א', ב', ג'. במקום זה אנחנו מוצאים לילה שלם של חוויות, שבו ממחישים וממחיזים – אוכלים דברים שדרכם לומדים, והנה זרוע והנה ביצה. וזה ממש המפתח לשאלה הזו, איך להעביר יחידת לימוד כך שהיא תתחבר עם הנפש של הילד. ואז באמת הדבר שילד הכי אוהב זה ללמוד, ונוצרת התניה חיובית. ואם משהו לא מסתדר – הדבר שיילקח ממנו יהיה חוויית הלמידה".
כל מה שאמרת יפה מאוד, אבל קצת מתחמק. מה הבעיה להגדיר במילים פשוטות את בית הספר?
"בית הספר שלנו ספציפית רואה את עצמו כמקום לציבור הדתי־תורני, ששואב את רוב המתודות הלימודיות שלו מתוך תורה, בהתייעצות עם רבנים. מי שמלווה אותנו זה הרב גדעון הולנד, רב לא כל כך קונבנציונלי שהוא גם אמן, וקיבלנו ברכות ממלווים כמו הרב שמואל אליהו".
איך בית ספר ששואב השראה מהאנתרופוסופיה מצליח לקבל "הסכמה" מהמיינסטרים של המיינסטרים?
"יש פה באמת אתגר גדול מאוד, כי אנחנו מנסים לייצר אלטרנטיבה חדשנית בתוך העולם השמרני־דתי".
היו רינונים שאתם לא מספיק דתיים בתחילת הדרך, או חששות מחדירת תורות זרות אל תוך קודשי ישראל?
"היו חששות, היו רבנים שרצו לעמוד על טיבו של בית הספר. הזמנו את כולם לראות, היינו מאוד שקופים, וכשהם בדקו מה קורה פה, הם ראו שהכול לגמרי בתוך המסגרת. כמעט כל הדברים מבוססים על מקורות מהתורה ולא בצורה מאולתרת אלא באמת שאבנו משם מתודות. למשל, יש אצלנו דבר שנקרא 'למידה יוצאת לחצר'. בעצם, התורה והמשנה מדברות מתוך מציאות שאנחנו לא חיים אותה היום, של בעלי חיים ושדות חיטה. ובגלל שאנחנו עוסקים בחומר למידה שרחוק מאוד מהמציאות היומיומית שלנו, נוצר דיסוננס.
"אם אני לומד אני חייב לחבר למציאות שעליה התורה מדברת. לכן אנחנו מנסים במוסד לייצר מציאות יותר טבעית, כמו כפר אקולוגי. לא התנזרנו מהקִדמה, אבל אנחנו מנסים לגלות מחדש את האיכויות שהפסדנו בגלל הקדמה. כשאנחנו עושים את זה אנחנו מגלים שהמציאות הטבעית הבראשיתית, בלי קשר למה שלומדים, מביאה איכויות חשובות שקצת איבדנו.
"לצורך העניין, ילד מגיע לבית ספר אחרי שנהג האוטובוס התעצבן שלא שׂם רב־קו, ובוקר עם לחץ של סנדוויצ'ים. ואז בום! תפילה. משמעת. סדר. אפשר גם אחרת. אנחנו מנסים לצאת לטיול בוקר. מסלול בוקר. מתבוננים בבריאה. מתוך הבריאה מסתכלים על תופעות בטבע, חיים את הקצב של הטבע מול נסיעה ברכב של מיליון תמונות בשנייה. נכנסים למקצב למידה כזה".
מי הקהל שלכם?
"קורה משהו מדהים. מגיע קהל מגוון. לא ראיתי כזה בשום מקום. מה שמאחד את כולם זה שהם אוהבים את הדרך החינוכית. אבל אני לא מוכן לקבל ילדים שלא מקבלים בבית את אותם העקרונות שלנו. אי אפשר שילד ילמד על ל"ט אבות מלאכה ובבית יצפו בטלוויזיה בשבת. זה לא הגיוני. אני לא רוצה לעשות דבר כזה לילד".
אני מבינה שעומדים בפניכם קשיים להיות מוכרים כבית ספר שפועל תחת משרד החינוך.
"בציבור הכללי הכירו באנתרופוסופיה, ובציבור הדתי לא. בציבור הכללי יש תתי־זרם – חינוך אלטרנטיבי שמוכר והפיקוח יודע איך להתייחס אליו בכבוד ולאפשר לו לעשות מה שהוא יודע לעשות. בציבור הדתי אין הכרה כזו כמו במוסדות של רבי חייא. אנחנו כיום בדיונים מול משרד החינוך. למערכת קשה מאוד לקבל אותנו למרות שאין לנו התנגדות ללמד את כל מקצועות הליבה. אני מתווכח על האיך ועל היעדים.
"כיום המשוואה היא אוטונומיה מול תקציב. ברגע שאתה הולך לפי הספר, אתה מקבל מאה אחוז תקציב. אצלנו לומדים את כל לימודי הליבה, וכמו בשאר מוסדות החמ"ד יש לי גם שעות תורניות. אין שום בעיה מהבחינה הזו. אני פשוט קודם כול רוצה את נפש הילד ורק אחר כך רוצה את ההספקים הלימודיים שלו, ואני טוען שבמידה מסוימת מערכת החינוך מפספסת את זה. המערכת מנכיחה מאוד את נושא המיצבים, והעניין הוא שחוץ מזה שזה פוגע בחיבור של הילד ללמידה, בהפוך על הפוך זה גם פוגע בהספקים".
