הפעם הראשונה שבה נתקלתי בלחם מחמצת הייתה בזמן ביקור ברציף הדייגים של סן־פרנסיסקו, מולדת השאור. הריחות המשכרים הובילו היישר אל מאפיית "בודין" המיתולוגית ופתאום גיליתי שלחם אחיד פרוס של אנג'ל אינו הכיכר הטעימה בעולם (הייתי בת 19 ואחרי שנת שירות בירושלים. סלחו לי). בחנות המפעל הסבירו על תסיסה ועל שמרי בר אבל כל מה שזכרתי משם היה הטעם השמיימי של הלחם המיוחד שלהם – אוורירי ורך מבפנים, קשיח ומתפצפץ בפה מבחוץ. מאז עברו לא מעט שמרים בבצקי ארצנו, ישראל הפכה למעצמה בולנז'ראית עם פוקאצ'ות, בגטים ובריושים לרוב, אבל לחם מחמצת ראוי לשמו לא באמת טעמתי עד שנגסתי ביצירות שמכין השף אלדד שמואלי.
כששמואלי – שף סופר מוערך שעבד במסעדות נחשבות בארץ ובעולם, ובן למשפחה דתית – החליט לפתוח מקום משלו מחוץ לעיר הגדולה, הוא התעקש על שני דברים: אפייה חסרת פשרות, וכשרות – כדי שגם בני משפחתו יוכלו סוף־סוף לטעום ממעשה ידיו. לבית האוכל שלו הוא קרא "אלחנן – תרבות לחם", על שם אביו שנהרג לפני כמה שנים בתאונת מטוס קל. והשם הזה, שמשלב בתוכו פשטות ויומרה, משקף באופן מושלם את המקום.
אלחנן הפכה מזמן למוקד עלייה לרגל עבור פודיז (חובבי תרבות אוכל) מכל רחבי הארץ. עובדה זו אינה מפתיעה, שכן כל מנה כאן, ובראשן ה"בוצ'ר" המפורסמת, פוטוגנית להפליא. אז קראתי למאיירת הפרדסחנאית החביבה עליי ויחד יצאנו לבלוס פחמימות. הזמנו כמובן את הגרסה המקומית לארוחת בוקר – הבוצ'ר, שמגיעה רק בפורמט זוגי (למה בעצם?) ומורכבת מביצים, גבינות, מאזטים, פירות וירקות עונתיים שפזורים ברישול מוקפד על קרש עץ עצום.
המקושקשת זכתה לטוויסט חביב עם פרמזן, הבטטה נאפתה זמן ממושך בתנור אבן ולוותה בקרם פרש, ועל הלחם הבאמת מושלם אין מה לדבר. גיוונו עם ביצה עלומה שהוגשה על הולנדייז ופרפיום עגבניות עם קצת חריף. היא הייתה אמנם מוצלחת ומדויקת, אבל הברוסקטה שליוותה אותה הייתה קשה מדי והתקשתה לספוח את התקרובת, ובשביל מה מזמינים ביצה עלומה אם לא כדי להספיג בה קצת לחם. לעומתה, הסלט הירוק היה כל מה שסלט ירוק צריך להיות – פריך, חמצמץ ומרענן.
באלחנן מושקעים בכל מנה יצירתיות, תשוקה וכמובן חומרי גלם טריים ונפלאים – וזה לא מעט. אבל המקום סובל משתי בעיות שקשורות זו בזו: עם כל הרצון להיות מגניב, קליל וזורם (לייק על ספסלי עץ הפרא משל היינו באמצע קמפינג של קק"ל) – אי אפשר בישראל להתנהל בחלל פתוח בלבד. כן, פה לא מאמינים בסגירות או במזגנים, וזה אומר שבחורף קר, בקיץ גיהינום וכל קנקני המים־קרים עם־קוביות־ג'ינג'ר־חמודות לא יעזרו לצנן אותו.
הבעיה השנייה היא שהמנות כאמור נמצאות ברף העליון של האוכל בישראל, אבל התמחור שלהן פשוט גבוה מדי בשביל אוכל שמוגש בחצר, במיוחד עבור סועדים שלא ציפו לאכסניה. 116 שקל למגש הבוצ'ר לא כולל שתייה? נסחפתם.
שעת הסגירה התקרבה לה וכשהזמנו קפה שילווה את הקינוח, גילינו שהמכונה כבר בניקוי (היה נחמד אם היו מעדכנים אותנו בנידון). למראה פנינו המבואסות, הוצעה לנו חלופה – חליטת קפה קר שהושארה שבע שעות למיצוי הטעמים (המאיירת פשוט קוראת לזה "קפה של אמהות"). וזו בדיוק תמצית ההתנהלות באלחנן – עסק משפחתי לטוב ולרע: עם שירות שנע בין חיפוף מעצבן למסירות אין קץ. איכשהו, הכול קורה באותו מקום.
הקפה היה מעין אמריקנו עז ומריר (בקטע מעניין), אבל אנחנו פה בגלל המתוק־המתוק הזה. אז הבבקה שוקולד הייתה חביבה, גבוהה ומרשימה, אך כבר טעמנו מרגשות ממנה, הסטיקי באנז היו מושלמות (שמרים + קינמון + מלא טופי קרמל + פקאן = מה כבר יכול להשתבש) אבל הקרואסון כנאפה, ששמו כבר יצא למרחוק, הוכיח שלא באנו לשווא. מדובר בקרואסון ממולא בגבינת ג'יבנה של עין־כמונים הגליליים (כמו כל הגבינות פה), מצופה בפיסטוקים ובמי ורדים. שילוב מהמם חושים בין מזרח למערב, שרוכב על הטרנד הפופולרי של מתוק ומלוח. לא נותרה לנו שום ברירה אלא להחמיא עם המחווה האולטימטיבית: העלאת סטורי עם גיף מרייר, אלא מה.
לתגובות: motzash.food@gmail.com
