נחיתה בכריכה רכה: הספרים שחובה לקרוא בטיסה

רצח באוריינט אקספרס // אלחנן שפייזר

פחות 72 ספרים, ועוד מאות סיפורים קצרים, יצאו מתחת ידה של אגתה כריסטי במהלך הקריירה הענפה שלה כסופרת מתח. רק אדגר אלן פו וארתור קונן דויל יכולים לקבל יותר קרדיט ממנה על עיצוב ז'אנר הספרות הבלשית כפי שאנחנו מכירים אותו היום.

מתוך הקטלוג העשיר של סיפורים מרתקים ומסמרי שיער, אלו שבכיכובו של הבלש הבלגי העגלגל והמשופם הרקול פוארו גרפו את התהילה הגדולה ביותר. ומתוכם, "רצח באוריינט אקספרס" בולט בתור יצירת המופת האולטימטיבית של גדולת הדור בתחום.

בדרכו הביתה אחרי תיק מסובך במיוחד בסוריה, פוארו מוצא את עצמו על רכבת ה"אוריינט אקספרס". הרכבת גדושה במיוחד יחסית לזמן המנומנם של השנה, ומלאה בשלל דמויות ציוריות ומוזרות, שהתרשמותו מכל אחת מהן משעשעת בפני עצמה. אלא שאז, כמיטב המסורת, אחד הנוסעים (לא אספר לכם איזה) נמצא מת בחדרו – שכמובן היה נעול מבפנים – לאחר שנדקר עשרות פעמים. אה, והזכרנו שהרכבת תקועה בסופת שלגים אגרסיבית במיוחד?

הספר מספק שילוב ייחודי של קומפקטיות חמימה וקלסטרופוביה מטרידה. כמעט כל העלילה פרושה על פני יומיים ותחומה בין כמה קרונות רכבת, עם קאסט קטן ובלתי־נשכח של דמויות, כך שכמעט מתקבל רושם של הצגה. למרות הסערה – מחוץ לרכבת ובתוכה – פוארו הוא קר, שקט ולוגי, ובטוח בוודאות שהוא יפתור את התעלומה אם רק יחשוב עליה מספיק וישאל את השאלות הנכונות.

כשמגיעים לחלקו השלישי של הספר – "פוארו נשען אחורה וחושב" – המתח כבר בלתי־נסבל, כאשר ברור שעם כל הראיות והאירועים שנתקלנו בהם בדרך, הפתרון לתעלומה חייב להיות פנטסטי. וכאן כריסטי מספקת את הסחורה הטובה ביותר, עם טוויסט שמעטים הצליחו להתעלות עליו עד היום.

אז בטיסה הבאה שלכם, קחו את הספר הקטן והמשגע הזה. ההנאה מובטחת, וגם החשד שיתעורר פתאום נגד הנוסעים מימינכם ומשמאלכם.

רצח באוריינט אקספרס
אגתה כריסטי, מאנגלית: מיכל אלפון
עם עובד, 288 עמ'

הקורא ברכבת של 6:27 // מאיה פולק

יותר מדי אנשים בימינו אוהבים לכתוב. פחות מהם אוהבים לקרוא, ועוד פחות מהם יקנו ספר בחנות. אז מה עושים עם מלאי הספרים שאין להם דורש? גורסים אותם, ומייצרים מהם ספרים חדשים. בשביל להפעיל את מכונות הגריסה הגדולות האלה, צריך בני אדם. אחד כזה הוא בחור צרפתי בשם לוקיון מץ, שעובד במפעל למחזור ספרים ומאכיל על בסיס יומיומי את מפלצת הגריסה בספרים, שהופכים תחת שיניה לחוטי נייר חסרי משמעות פואטית.

אבל לוקיון מץ מבצע מרד שקט בעבודה הסיזיפית שלו ומקפיד לאסוף מדי יום מספר דפים סוררים שהשתחררו לחופשי מלועה של המכונה. את הדפים האלה, שכל אחד מהם הגיע מספר אחר, הוא מקריא מדי בוקר לנוסעים אקראיים ברכבת הפרברים שבה הוא נוסע: הרכבת של השעה 6:27 בבוקר. נוסעי הרכבת זוכים על ידי כך להאזין לקריאה בעמוד של ספר בישול, עמוד של ספר הרפתקאות, הרומן הרומנטי לצד עמוד של ספר מתח.

ההקראה הופכת לשגרה, ומץ המופנם מוצא את עצמו עומד מול קהל צמא דעת והכרה כמוהו ברמה יומיומית. יום אחד הוא גם מוצא ברכבת דיסק און־קי ובו טקסט מסקרן, ועליו לאתר את הבעלים החוקיים של הטקסט. כך מתחקה הסיפור גם אחר מי שאיבד ומי שמצא, ומה עושה השבת האבדה לכל אחד מהצדדים.

זהו סיפור קטן, שמערסל לתוכו בחינניות רבה את כל העוול של עקרונות החברה הגדולים: גם תרבות השפע והעודפות ומחירה כלפי הפרט, גם האנשים השקופים שאיש לא מזכה אותם במבט נוסף אבל מקפלים בתוכם עולם ומלואו, גם נושאי גיל וגילנות וחברה שמפרישה את מי שכבר לא מועיל לה, כמו שהיא עושה לספרים. אך ההסתכלות על הנרטיבים הללו חפה מבוז, מציניות או מרחמים. תחת זאת, מביא הספר לחיבורים בין בני אדם שיש בהם הרבה יופי ולא מעט תקווה וכל זאת באמצעים פשוטים, אקראיים, אבל אנושיים כל כך.

הקורא ברכבת של 6:27
ז'אן-פול דידילורן, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי
מודן, 134 עמ'

אגדות שהיו באמת // ניצן שפיר

ספר "אגדות שהיו באמת" נתקלתי די בטעות לפני שש שנים בשבוע הספר. עד שהגעתי הביתה כבר גמעתי חצי ממנו, ועצרתי אך ורק כדי לשמור לי קצת לשבת. מאז לא עזבתי אותו.

עפר קניספל פורש בפנינו 19 סיפורים מופלאים, הזויים וישראליים במיוחד, בסגנון כתיבה שוטף ואנרגטי. האבסורד והשיגעון מביאים את סיפוריו של קניספל לגבול האמינות שעליו הוא רוקד כאילו אף אחד לא צופה בו.

הסיפורים בספר נלקחים מחייו האישיים של קניספל והם עשירים בהומור עצמי ובלא מעט פדיחות. אופי הסיפורים מזכיר במידת מה סיפורים שראוי לספר במעגל עם חבר'ה ולהתגלגל מצחוק – כך שאם תזכרו לארוז את הספר קל־המשקל הזה, השעמום לא יטריד אתכם בטיסה הקרובה.

גם אם חלקכם מאלה שמתעקשים לקרוא ספרים ברוח היעד (אני איתכם, דרך אגב) הספר "אגדות שהיו באמת" לא יאכזב. קניספל מבקר בחו"ל לעיתים קרובות בסיפוריו, ויצחיק לכם את הנשמה גם שם.

אגדות שהיו באמת
עפר קניספל
עם עובד, 140 עמ'

רשימת המשאלות // אור ברנדֿֿ–פרומר

כאחת שלא ידועה כתולעת ספרים דגולה, אבל כן שואפת להיות כזאת, מונחת לי על יד המיטה ערמת ספרים בכמות שלא תבייש את מדפי הספרייה הלאומית, שבעיקר מעלים אבק. כשיצאתי לטיול הגדול במזרח (שלא היה כל כך גדול, אם נודה על האמת), לקחתי עמי שני ספרים, שחשבתי שאחזיר אותם למקומם המכובד ליד המיטה בשובי ארצה. לא כך היה, ותוך זמן קצר סיימתי לקרוא את שניהם וחיפשתי מטיילים ישראלים להחליף איתם ספרים. באין סטימצקי או צומת ספרים באזור, את נעשית פחות בררנית, ומספיק שהספר יהיה בעברית וייכנס למוצ'ילה כדי שאתן תמורתו ספר אחר. וכך התגלגל לידיי הספר "רשימת המשאלות".

אז נכון, הוא אמנם לא ראוי לפרס פוליצר, אבל הוא בדיוק מה שהייתי צריכה לנסיעות הבלתי נגמרות באוטובוסים של וייטנאם. בספר, חייה של ברט בולינג'ר נוחים בצורה שלא תיאמן. היא באה ממשפחה טובה, נמצאת בזוגיות עם בחור מוצלח ומסודרת מבחינה כלכלית. ואז אמא שלה מתה באופן לא צפוי, ובצוואתה היא מאלצת את ברט לקיים את רשימת המשאלות שחיברה כנערה ולהגיע ליעדים שהציבה לעצמה באופן נקי – לפני שהחיים, הבורגנות והמוכנות להתפשר תפסו מקום בחייה הבוגרים, כמו אצל רובנו.

הספר הזה הוא אם כל הקלישאות במובן מסוים, אבל הוא גרם לי לבכות לא מעט, והוא מצליח לגעת בנקודות רגישות שקיימות אצל כל אחד. רשימת המשאלות מציף עבור הקורא שאלות כמו האם הוא מצליח להגשים את חלומותיו, כמה הוא התפשר בדרך ואיפה עובר הגבול בין מה שנכון לוותר עליו לנוכח המציאות לבין מה ששווה להילחם עבורו.

הסוף טוב באופן דביק, ובתום הקריאה לא נותרים עם מסר משמעותי או תהיות מהותיות. אבל במהלך חופשה או אפילו בדרך אליה, אף אחד לא רוצה להכביד על עצמו, ולכן רשימת המשאלות הוא הספר האולטימטיבי לטיסה הבאה שלכם.

רשימת המשאלות
לורי נלסון ספילמן, מאנגלית: שרון פרמינגר
ידיעות ספרים, 375 עמ'

אלבי: סיפור האבירים // נועה שטרן

לחיצה הרפטטיבית על מקש F5 השתלמה בסופו של דבר, וכעת אתם הבעלים הגאים של כרטיס טיסת לואו־קוסט, ליעד שוויקיפדיה טוענת שהוא באירופה. מטען היד מוגבל, ועל מזוודה אין מה לדבר. הטיסה אמנם קצרה (אמרנו אירופה, נו), אבל בכל זאת צריך להעביר את הטיסה איכשהו. אז מה עושים?

התשובה היא "אלבי: סיפור אבירים". גזרתו הדקיקה תידחס בקלות בין הבגדים למטען, אך מה שבאמת הופך אותו לפתרון האידיאלי הוא לא משקלו הקל אלא קלילות העלילה. הספר, מאת יאיר לפיד (כן־כן), מגולל את מסעו של האביר העצלן אלבי, תוך הקצנה קומית של כל סטריאוטיפ אפשרי על אבירים, נסיכות, טירות בצורות ומפות עתיקות.

אם אין לכם כוח לבדיחות נונסנס ולעלילה מופרכת, דלגו הלאה. אבל אם אהבתם את "המדריך לטרמפיסט לגלקסיה" או את קישון, זה בדיוק הספר בשבילכם – והרי ההוכחה:

"היכון למות!" רעם האביר שמול אלבי. היה לו קול עמוק ומהדהד, עם מבטא שאלבי לא זיהה. 
"מתי?" שאל אלבי בנימוס. 
"עכשיו", אמר האביר. 
"אי אפשר להתכונן למשהו שהוא עכשיו", התלונן אלבי, "אני יכול להתכונן רק למשהו שיקרה אחרי". 
"אחרי מה?" שאל האביר. 
"אחרי עכשיו", אמר אלבי בסבלנות. 
"אבל אתה צריך למות עכשיו", אמר האביר. "זה לא מה שאמרת", התרגז אלבי, "אמרת 'היכון למות'. זה אומר שעכשיו אני צריך להתכונן למות, אבל אני לא יכול גם למות וגם להתכונן למות באותו זמן". 
"אז מה נעשה?" התגרד האביר במבוכה. "עכשיו אני אתכונן למות כמו שאמרת", אמר אלבי, "תבוא אחר כך, נראה".

ויחד עם זאת, חשוב לסייג: יש לשים לב שהנוסעים במושבים הסמוכים לא מתכוננים לישון – כי הצחוק שלכם בהחלט עלול להעיר אותם.
אלבי: סיפור אבירים
יאיר לפיד, כתר
112 עמ'