רחוב הנביאים הירושלמי המפורסם, אשר סופו בכיכר הגדולה מול שער שכם, רצוף דוכנים, חנויות, בסטות ומסעדות באווירה מזרח ירושלמית טיפוסית. שני גברים קשישים עם גלביות אפורות וכאפיות לבנות יושבים תחת העץ הגדול, ונער רכוב על ריקשה מצפצף בצופר ומפלס את דרכו בין העוברים והשבים.
בין הדוכנים נחבאת "אכסניית התמרים", הממוקמת למעשה בתוך בסטת ירקות. המעבר במסדרון הקצר מוביל אותי אל מדרגות שבראשן ציור קיר גדול של כיפת הזהב ומסגד אל־אקצא, שמולו מתגנב לליבי חשש קל שמא אני אורח בלתי רצוי. הדלפק הקטן בעמדת הקבלה ריק מאדם, ואני ממתין לידו. לפתע מגיח מאחוריי גבר גבוה ורחב. "הלו סייר", הוא פונה אליי, תוך כדי שהוא עובר אל צדו השני של הדלפק. "אהלן, שלום", אני משיב. "אה, אוקיי. אתה ישראלי", הוא אומר עם קורטוב של אכזבה והרבה מבטא מקומי.
הוא הציג עצמו בשם אלכס, הבעלים של המקום. "אז מה בעצם יש במקום?" אני שואל. "מה יש כאן?" הוא משיב בחצי חיוך, "שישים שקל אתה משלם על חדר, מה כבר יהיה כאן? מקסימום אני יכול להכין לך קפה אם תרצה". האמת שעמוד האכסניה בבוקינג נראה הרבה יותר מסביר פנים מאלכס, ומהר מאוד אני מגלה שזו לא ההפתעה היחידה במקום. מתברר שאכסניית התמרים היא מערת ענק, מלאת מסדרונות נעדרי חלונות שמובילים אל חללים, ומהם מתפצלים המוני מסדרונות וחדרים. שבעים חדרים יש באכסניה, מאות מיטות. לא אתפלא אם אשמע שאיזו תיירת שוודית איבדה את דרכה בין המעברים.
אלכס מוביל אותי אל החדר שלי. טוב, לא ממש שלי. בחדר שמונה מיטות, ושתיים מהן כבר מאוכלסות. תייר אחד איננו, השני לא ממש זורם לשיחה. החדר עצמו נקי מאוד, עם מצעים בצבעים שיש להשיג כנראה רק במזרח ירושלים אך נקיים (מודה שלא בדקתי עם אולטרה סגול). השירותים והמקלחות היו נקיים אף הם, אבל מיושנים מאוד ומשותפים לכלל הדיירים.
אני מתיישב בחלל הסמוך לחדרי, שנראה כמו סלון גדול. בכלל, האכסניה כולה מעוצבת בסגנון ערבי שקשה לפספס. קירות אבן ירושלמית, ספות בורדו מוגזם, וילונות אופייניים, רצפות מעוטרות צורות הנדסיות אוריינטליות, נרגילות ודרבוקות ישנות מפוזרות פה ושם. מולי יושבת מילה, תיירת מספרד שכבר שבוע מטיילת בעיר יחד עם בחור אסייתי שהכירה פה. לא הצלחתי לקלוט את שמו, ואני מתערב שגם היא לא הצליחה. כמוני, גם הם ציפו לאכסניה שוקקת תיירים. בפועל, היא ריקה כמעט לגמרי. מילה והאסייתי מקפיצים תרמיל קטן על גבם והם בדרכם החוצה לסיור רגלי של ערב בעיר העתיקה וברובע המוסלמי. "שמעתם על טרור הסכינים שהיה?" אני שואל. "כן, שמעתי", היא עונה, "אבל זה בעזה, רחוק מאוד". "בטח", אני מאשר.
את הפינה היפה ביותר אני מגלה לאחר שיטוט ממושך במסדרונות המקום. טיפסתי במעלה כמה גרמי מדרגות והגעתי לגג. הוא רוהט כסלון ישיבה מזרחי ישן בצבעי שחור ואדום, עם כדי נחושת על אדני החלונות ומנורות זהב בתקרה. אבל הנוף הוא הדבר האמיתי: מבט מלמעלה על חומות העיר העתיקה ועל הכיכר השוקקת של רחוב הנביאים. הצטיידתי בקפה עם הל שהובטח לי, ופשוט ישבתי וצפיתי בהמולה. אזהרה: ממכר.
שומרי הכשרות יצטרכו להיערך בהתאם או לצעוד אל רחוב יפו, אך מי שאינם מקפידים יוכלו לחגוג ובמחירי רצפה. בכלל, האווירה, הריחות, הצבעים והמחירים יזכירו לחובבי המזרח הרחוק את הודו או את נפאל, על הצדדים הטובים והפחות טובים שלהן. האכסניה עצמה כמה רמות מעל הגסטהאוסים במזרח, אך איך לומר, לא הייתם מביאים לשם את המשפחה לשבת חתן. מה שכן, משפחה בתקציב נמוך ובתודעת פינוק נמוכה תוכל למצוא שם פתרון זול ומעניין ללינה בירושלים, וישנה גם אופציה לקבל חדרים משודרגים במחירים של כ־180 שקלים ללילה.
יש לציין שלוקח זמן להרגיש נוח במקום ולהפיג את החשש – בכל זאת, מזרח ירושלים. אבל אחרי שזה משתחרר, אפשר ליהנות מהאווירה המקומית. בסוף, לאף אחד לא ממש אכפת מי אתה. עם זאת, המלצה חמה: אל תאתגרו את המקום עם חולצות "כהנא צדק".
אכסניית התמרים, ירושלים
