פקידת הקבלה פונה אליי באנגלית ואני מגמגמת אליה בחזרה מי אני ולאן אני הולכת, באנגלית קלאסית של בוגרת אולפנה, שלא ראתה מספיק סרטים בשנים החשובות ההן שלא ישובו. כן. אני נושמת לרווחה, באמת הזמנתי חדר ובאמת הגעתי ביום הנכון. וכן, אפשר למלט עוד אנחת רווחה: אני אכן הולכת לבלות את הלילה בחדר של נשים בלבד.
היא מביאה לי מצעים ומגבת, והם נראים מצוין ומריחים מצוין, והיא לוקחת אותי לסיבוב במקום שיהיה ביתי לשעות הקרובות. בקומה הראשונה יש חדר אמבטיה ושירותים משותפים לגברים ונשים, חלל ישיבה ומרפסת ומטבח, וחדר אוכל קטן שבו עמלים החבר'ה על ארוחה. אני לא מספיק רעבה בשביל להצטרף, אבל חרדת הפומו מתחילה לפעם בי. כולם פה בטח חברים אחד של השני, ואיך אהיה מקובלת אם לא אוכל איתם לכל הפחות, או אשתכר איתם לכל היותר? אבל אני נשארת נאמנה למשימה שלי. לילה וקפה עד מאה שקל. הוצאתי על החדר 85 שקלים. הלך המאפה כבר.
הלאה, בקומה השנייה מין חדר מגורים עם ספות וטלוויזיה, שממנו יוצאים כמה חדרי שינה, אחד מהם שלי. כלומר שלי ושל 11 נשים נוספות, אם תהיה תפוסה מלאה. בקומה הזו יש גם מקלחת ושירותים לליידיז בלבד. האווירה של המקום היא קצת כמו גסטהאוס בהודו – מרצפות יפהפיות עתיקות, חללים גבוהים. מה שכן, נקי פה. פקידת הקבלה מראה לי כיצד עושים לידית "סומסום היפתח", והנה אנחנו בפנים.
שתי נשים מתארגנות בחדר, אחת יצאה מהמקלחת, השנייה כבר ממש בדרך למיטה. זאת עם השיער הרטוב מחייכת אליי. אני מציעה את המיטה שלי, וכשאני חוזרת לחדר אחרי כמה דקות אני מגלה שהוא כבר הוחשך. לילה טוב סחיות שלי, אני לוחשת מעבר לווילון המיטה שלי – שהוסט כולו והופך את המיטה שלי למין חדרון פרטי – אבל לי יש עוד כמה תוכניות ללילה שבו אני לנה בעיר הגדולה.
ובכן, ירדתי לחצר הכניסה. מין זולה על פרקט עץ. אז מה עושים אנשים שלא מעשנים בסיטואציות חברתיות קשות כמו זו שנקלעתי אליה? לא לי פתרונים. לי יש סיגריה. אני לא נראית בודדה ונואשת לתשומת לב. הרי יש לי סיגריה ביד.
בחור בשנות העשרים המאוחרות מתיישב בזולה. הוא שואל אותי מאיפה אני. המבטא שלו מסגיר. הוא מפה. הפלא ופלא, אני לא הישראלית היחידה. בינתיים מצטרפים אלינו שני בחורים שווייצרים ובחורה רוסייה. היא מביאה נרגילה קטנה ומציעה לנו להצטרף אליה. הישראלי מביא בירות. אני תורמת סיגריות. קומונה לתפארת. אם אתם אוהבים אנשים ומתגעגעים לתחושות שהטיול הגדול אחרי הצבא מביא אותו, פשוט בואו לרוג'רס. האווירה נעימה, החדרים נאים, המצעים נקיים והאנשים יפים.
בבוקר פולינה המתנדבת מפולין בישלה קפה שחור על האש. בקפה יש שם עוד לאן להשתפר ללא ספק, אבל לפחות חסכתי את הכסף שנשאר לקפה אמיתי אחר כך. מאחת התיירות הבנתי שהחבר'ה מתארגנים לסעודת שישי עם חלות וקידוש וכל הג'אז הזה. אני אשכרה מתבאסת שבאתי רק ללילה אחד.
ביציאה אני מגלה שיש גם מתחם קרוונים מיניאטוריים שמתפקדים כמו חדרי יחיד, ובהם יש בערך רק מיטה ומזגן. זו אופציה בהחלט קולית וזולה (כמאה שקל ללילה) למי שכן חשובה לו הפרטיות בשינה, ועדיין מחפש לא להתרושש מלילה בתל־אביב.
אם ציפיתם לביקורת של בחורה בסגנון "OMG איך אישן עם כל כך הרבה נשים בחדר ומה אעשה עם כל השערות של כל הנשים האלה במקלחת", הגעתם לביקורת של הבחורה הלא הנכונה. אהבתי את הרוג'רס, אהבתי את האנשים, אהבתי את הלהיות עם (בארץ) ולהרגיש בלי (בחו"ל), במרחק נגיעה מהבית. האם במקרה שאהיה תקועה בתל־אביב בלי מיטה אחזור? חד־משמעית כן. האם אגיע גם בלי שאהיה תקועה, אלא באופן מתוכנן ויזום? יש סיכוי.
רוג'רס הוסטל, תל-אביב
