מגניבים, הם בכל מקום. לפעמים יש תחושה שהעולם סובל מאינפלציית מגניבות. דרום תל־אביב נהיה מגניב. יפו התחילה לעוף על עצמה. אפילו קטמונים מרימה ראש. את רוצה להאמין שאי־שם, לפחות בדרום, יש מקומות שנותרו בחוסר היומרה שלהם ועדיין לא מגישים בבתי הקפה שלהם לחם מחמצת, ואז את מגלה שאין. המגניבות הגיעה גם למצפה־רמון.
התחלתי לחשוד בה כאשר נציג מרכז "מעבר" התקשר לשאול מתי אנחנו באות. מי מתקשר לשאול מישהו שהזמין בבוקינג מתי הוא בא, תהיתי לעצמי, אבל האנשים במעבר תמיד עושים מעבר, כך מתברר. משקיעים בך גם אם שילמת להם 100 שקל לחדר. "יש לי תחושה שנפלנו על מגניבים", אמרתי לחברת הילדות שאספתי איתי.
הם חיכו לנו שם – חבורה של צעירים חייכנים, כמו שחשדנו, לבושים כמו שלא נדע להתלבש לעולם. שרועים ברישול חינני על המדרכה הסמוכה ונדמה שכל חייהם חיכו לנו שנבוא. "אתן האורחות היחידות באכסניה הערב", הודיע לנו שי חגיגית, "מחר בבוקר בכלל מתקיימת פה חתונה קטנה".
נכנסנו פנימה. המקום מקסים ביופיו. שלטים בעבודת יד מעטרים את קירות הדלפק והכול נראה מתוצרת בית, מהקירות הצבועים ועד אחרונת הדלתות. אנחנו שילמנו על חדרון קטן בתוך קרוון, אבל בגלל עודף מקום הוחלט לשדרג אותנו לבקתת בוץ חמודה שעולה קצת יותר.
עם יד על הלב – שווה כל שקל. הסדינים היו לבנים ונקיים. האמבטיה משותפת עם עוד כמה חדרים, אך מרווחת ובנויה כג'קוזי ענקי בעבודת יד. בחוץ יש פינות זוּלה, ערסלים ונוף מטמטם חושים. אלוהים, חשבתי לעצמי, איך זה שהמקום הזה ריק ביולי? אולי בכלל עדיף שלא נכתוב עליו ונשמור אותו לעצמנו.
בבקתה אין מזגן, מה שהעלה בנו חששות בהתחלה, אבל אז שי מבטיח: "חכו לערב ותראו שאתן לא תזדקקו לו".
והוא צדק. מהרגע שהגענו לדמדומים החלו לנשב רוחות עזות וקרירות ברמה שאפילו הצדיקה סוודר. מייסד המקום קלט שאנחנו קצת מבואסות להיות האורחות היחידות באותו ערב, והציע לקחת אותנו למרכז העניינים השוקק של המדרחוב – הרי הוא פיצריית המלאך. נשמע קצת כמו שאול ובניו, אבל כאשר נכנסים מבינים שהם סתם גרועים בשמות. שתי נערות רוקדות לקול קאברים מעודנים של אמנית מקומית. שלל צעירים מזוקנים ושאינם בבגדי יד־שנייה צבעוניים יושבים בחוץ. ועל דוכן הפיצריות אמונים חבורת צעירים נמרצים. המקום מפוצץ לגמרי, הפיצות מגיעות בשילובים קולינריים שטרם ראיתי, וטעימות שבא למות.
מפיצריית המלאך חברת הילדות ואני ממשיכות לפאב הברך במקומי. ריח חזק של גראס ממלא את האוויר במדרחוב, וגם הפאב שוקק חיים. צעירים שרועים על פינות הזוּלה המוקפות בצמחייה, ואלו שלא, מתכנסים לריקודים ספונטניים ברחבה. החברה ואני מצטרפות, הבירה עולה לי לראש, ובאחת לפנות בוקר אנחנו חוזרות ל"מעבר", מרחק דקה הליכה מכל היופי הזה. שולחנות החתונה של מחר כבר מפוזרים בחלל ההאנגר, ובחדר הסמוך אנחנו מוצאים את החתן והכלה, גם הם מגניבים, איך לא, רגועים כאילו הם לא מתחתנים מחר אלא סתם חוגגים איזה יומולדת לאחיינית.
הבקתה חמימה אבל לא מעיקה, ורוח קלה חודרת מבעד לחלון הקטן. מגבות לבנות וצחות מחכות לנו על המצעים. נכון, אמנם שודרגנו בלי שידענו, אבל בבוקר הלכתי לבדוק את הקרוון שהיינו אמורות לקבל, והוא לא נפל ממנה בהרבה. קטן, נקי וחמוד, ולגמרי שווה את מאה השקלים לאדם ששולמו עליו, בתוספת קצת מיסים כי בוקינג.
בכיף הייתי חוזרת לשם עם המשפחה והילדים. איך אומרים באתרים? תמורה שווה ביחס למחיר. והאמת? לא בטוח שיש בכלל מחיר לבוקר נעים וקסום מול המדבר והמכתש.

מֵעֵבֶר, מצפה רמון
