"אף אחד לא מחוסן מהפרעות אכילה"

על פי הערכות, כחמישה אחוזים מאוכלוסיית ישראל סובלים מהפרעות אכילה, כגון אנורקסיה ובולימיה. בקרב מתבגרים המספר כפול. הנתונים מבהילים, אבל הנושא כמעט אינו נידון בבתי הספר, בתנועות הנוער או במקומות אחרים שלכאורה אמונים על בריאות ילדינו. יעל רון־יעקבי החליטה לשבור את קשר השתיקה באמצעות הספר "לאהוב אותי" (הוצאת "קוראים"), המגולל את סיפורה של מאיה, נערה בת 16 הסובלת מהפרעת אכילה.

"אנחנו בבעיה בנושא הזה", היא אומרת, "יש צמא לעיסוק בתחום הפרעות האכילה בקרב הנוער, אבל הגורמים הרלוונטיים מפחדים 'להכניס רעיונות לראש', אז התוצאה היא שלא מדברים על זה בכלל. ואז מה שקורה הוא שהנוער נחשף לנושא באמצעים אחרים, אבל בלי כלים להתמודד. הפרעת אכילה נחשבת עדיין לפדיחה משפחתית, והיא מושתקת. הרבה בנות מאושפזות לכמה חודשים, והאמא תספר לשכנים שהילדה בסאמר־סקול. פתאום התחלתי לחשוב על חברות שלי שנעלמו בשנות הנעורים לתקופה, ובהחלט יכול להיות שהן אושפזו. חוסר ההתעסקות בנושא גורם גם להורים להרגיש שהם לבד בעולם, וכך מעגל השתיקה הזה – שאולי נובע ממקום טוב ומגונן – רק מעצים את הבעיה".

אז הספר נכתב בהשראת המקרים של חברותייך, או שאת כותבת בו את סיפורך שלך?
"האמת שלא בדיוק עליי. בכיתה ח' הייתה לי חברה שהתמודדה עם הפרעת אכילה, וככה נחשפתי לנושא. במקרה שמעתי את אמא שלה מגיעה לאסיפת הורים ובוכה. כפי שאמרתי, אין מספיק מודעות לצורך לדבר על הנושא, ולכן את הידע עליו צרכתי עם חברות בדרך מעוותת – יותר בכיוון של איך עושים את זה מאשר איך לטפל בזה. ראינו למשל סרט על מישהי שמנסה להיות אנורקטית, וכל מה שאני זוכרת הוא שהדמות הראשית דחפה מברשת שיניים לגרון כדי להקיא, ובסוף היא מתה. זה ריתק אותי, רציתי לדעת יותר ולא היו לי כלים. מסגרת הסיפור כבר הייתה בנויה מגיל 15, ולא עשיתי איתו כלום. מי שמכיר אותי ימצא את דמותי בסיפור הרבה, אבל לא חוויתי הפרעת אכילה".

מה כן חווית כנערה?
"היה לי דימוי עצמי נמוך מאוד. אבל ההבדל בין זה להפרעת אכילה הוא הרס עצמי, צעד אחד רחוק מדי. אני, למרות בעיית הדימוי העצמי, תמיד שאפתי קדימה, ניסיתי והעזתי. לכן לא יהיה הוגן מצידי להכניס את עצמי לקטגוריה הזו. אני נותנת את הכבוד למי שחווה הפרעת אכילה, דבר שמשנה את החיים לגמרי".

איך התבטא הדימוי העצמי הנמוך?
"לחשוב שאת לא יפה מספיק, לא חכמה מספיק, להשוות תמיד לאחרים ולהרגיש פחות. חברה מתקופת האולפנה שקראה את הספר הייתה בשוק. 'ככה הרגשת?' היא שאלה בפליאה. אמרתי לה שכן. היא אמרה – 'לא הרגשנו כלום'. זה נכון. אני בטוחה שגם אם המורות שלי יקראו את הכתבה הן יתפלאו לשמוע, כי כל הזמן יזמתי ושמעו אותי. אבל זה בהחלט היה שם. המשפחה שלי ידעה שאני לא מחזיקה מעצמי יותר מדי, גם החבר בתיכון, אבל לא הוצאתי את זה החוצה. כלפי הסביבה תמיד אמרתי את דעותיי בקול וניסיתי להגשים את עצמי".

זה השתנה?
"בשנה האחרונה עבדתי הרבה על הביטחון העצמי שלי, ורק בזכות זה הספר ראה אור. אם לא הייתי עוברת תהליך שבסופו אני עומדת עם הספר שלי ואומרת 'הוא שווה, הוא טוב', לא היינו יושבים לריאיון הזה. הייתי מוקפת באחים גאונים, ואני לא מוח ריאלי בכלל. היום אני יודעת להגיד שיש בי חוכמה, אבל לא בתחומים המקובלים אז. כולם עשו חמש יחידות מתמטיקה ואני רק שלוש, ובמצב כזה את מרגישה טיפשה. לא יכולה שלא לחשוב על עצמך כשווה פחות. כישורי חיים אחרים לא נחשבו. דווקא באולפנה אמרו לי 'תרדי לשלוש יחידות ותרגישי טוב יותר'. ואני אסירת תודה להם על כך".

אין חסינות מגזרית

רון־יעקבי חובשת כיסוי ראש מלא, ואי אפשר לטעות בהשתייכותה המגזרית. למרות זאת, בספרה אין לאף אחת מהדמויות סממנים דתיים.

"זה בא לי באופן טבעי", היא מסבירה, "אנחנו לא מגדירים את עצמנו דתיים, חרדים, חילונים או חרד"לים. אני חושבת שההגדרות האלה לא מקדמות אותנו לשום מקום. לא עלה בדעתי לכתוב ספר על נערה דתייה, למרות שאני מבינה את הציפייה וגם את האכזבה".
ובכל זאת, את דתייה, אז אשאל אותך כך: יש קשר בין דימוי גוף ללבוש? כלומר, יכול להיות שלבוש צנוע מקטין את הסיכוי להפרעות

אכילה בקרב בנות?
"אף אחד לא מחוסן מהפרעות אכילה. גם אם מישהי מתלבשת צנוע, היא עדיין תרצה להיראות יפה. וכשהסביבה משדרת שיופי זה רזון קיצוני, המסר מחלחל. אני חושבת שהפרעות אכילה זה דבר לא רציונלי. הורים יכולים לחנך לערכיות, שמה שבפנים הוא החשוב, וכל הסביבה תשדר גם כן את אותו מסר – ועדיין נגלה הפרעות אכילה. זו מחלה נפשית, כך הפרעת אכילה מוגדרת היום בספרות הרפואית, ולכן איש לא מחוסן. אמנם חינוך לערכיות מסוימת תורם, אבל זה לאו דווקא עניין דתי".

בואי נלך על חרדים כדי לחדד את העניין. העובדה שנשים שם לבושות מכף רגל ועד ראש, ובנוסף לכך לא מקיימות קשרים חברתיים עם בני המין השני עד לשלב מאוחר מאוד, לא מסייעת להן לדעתך בצמצום הסיכון להפרעות אכילה?
"אני לא יודעת לענות אמפירית. ברור שבחברה החילונית יש יותר טריגרים שיכולים לעורר הפרעות אכילה, הפרסומים של בחורות דקיקות וכדומה, אבל עדיין אני לא חושבת שיש חסינות לחרדים. זו מחלה נפשית, כאמור. יש פחות חולי נפש במגזר החרדי? לא חושבת. אני לא מומחית להפרעות אכילה, אבל אחד הדברים שלמדתי מהמומחיות שעברו על הספר הוא שההתפרצות של המחלה הזו לא תלויה כמעט בכלום. יש גורמים חיצוניים שיכולים להשפיע על התופעה, אבל הרבה פעמים זה הרס עצמי שטבוע בנפשו של אדם. הוא מקנן, ורק צריך את הטריגר. מה, בחברה החרדית אישה לא יכולה להתחתן ובעלה יגיד לה 'את מכוערת', והכול יתפרץ? ואולי במגזר החילוני מטפלים בנושא טוב יותר כי יש יותר מודעות?"

כמי שחקרה את נושא הפרעות האכילה בשנה האחרונה, מהי הנורה הראשונה שצריכה לדלוק להורה?
"הורים רבים מספרים שהילד הפסיק לאכול או שהתזונה שלו השתנתה. בהתחלה הם אומרים, 'לא נורא, הוא רק דילג על ארוחה'. זה נשמע בסיסי אבל הורים צריכים לשים לב גם להרגלי האכילה של הילד שלהם. גדלתי בבית עם מעורבות הורית רבה. ההורים ראו כל דבר שזז וקורה איתנו, ואני מגלה עם השנים שרוב הבתים לא כאלה. הילד פורש כנפיים ועף לבד. וזה בסדר, צריך לסמוך על הילד ולתת לו מקום לצמוח. אבל הורים צריכים גם לשמור על ערנות בשאלות כמו מה הילד אוכל, איך זה משפיע עליו וכולי. בסופו של דבר, מי שפותח עיניים, קשה מאוד לפספס את זה".

ואז, יש מה לעשות לבד או ללכת ישר לטיפול מקצועי?
"כאמור, אני לא מומחית ואני מדברת רק ממה שנחשפתי אליו. ראיתי הורים שהצליחו לטפל לבד בבית, תחת השגחה של דיאטנית, וראיתי מקרים שהמצב כבר היה מדורדר ונכנס לסכנת חיים ואז ברור שיש צורך באשפוז. יש הרבה נקודות על הציר הזה של הפרעת אכילה, קשרים שונים בין ילד להורים, ולכן כל מקרה לגופו".

ההערכות מדברות על חמישה אחוזים מהאוכלוסייה וכעשרה אחוזים מהמתבגרים הסובלים מהפרעות אכילה. בתחושה שלך אני מבין שזה הרבה יותר.
"קודם כול גם עשרה אחוזים זה המון, אבל בתחושה שלי זה גבוה יותר, ברמות משתנות של חומרה. אצל בנות זה בא יותר לידי ביטוי, אבל המחלה מתגלה יותר ויותר גם אצל בנים. שוב, הדברים שלי לא אמפיריים. כתבתי את הספר בלי שום רקע, וכשאני מתעמקת בנתונים יותר מדי הספר גם ייראה ככה, ולי חשובה הנשמה".

ללא אידיאל יופי

רון־יעקבי (29) מגדלת עם בעלה יאיר את שלושת ילדיהם במושב שפיר. יש לה שלוש אחיות ושני אחים, אחד מהם הוא יאיר יעקבי מ"אנדרדוס". לפני שהוציאה את הספר לאור, היא הספיקה לעבוד בעלון השבת "שביעי" ("כשעוד היה מקומון בעכו"), באתר ערוץ שבע, וכן לערוך את עלון תנועת בני־עקיבא, "זרעים". במקביל שימשה כתבת מקומונים ב"ידיעות השרון" ואז ב"ידיעות הדרום" עם המעבר לשפיר.

לפני כשנה, היא החליטה לעשות שינוי. "הייתי טובה במה שעשיתי אבל חשתי שאין לי סיפוק אמיתי ושמחה בעיתונות", היא אומרת, "הבנתי שאני צריכה עבור הנשמה ללכת לכיוון הספרותי. פתחתי עסק בשם 'לכתוב לאהוב' שמציע שירותי עריכה ספרותית והעברת סדנאות ומפגשי כתיבה".

מתי גילית שיש לך יכולות כתיבה?
"כתבתי ספר כבר בכיתה ט'. העלילה עסקה בחייל בודד חרדי שהוריו לא רוצים קשר איתו, והוא מגיע למשפחה מאמצת ויוצר קשר עם נערה חילונית. כתבתי מאז הרבה ספרים, אבל הייתי צריכה דימוי עצמי גבוה בשביל להוציא את הראשון".

הרבה ספרים?
"כן, כן. היה אמנם רק ספר אחד לפני הנוכחי שהבאתי להוצאות הספרים במטרה שיראה אור, והן אמרו 'לא'. אבל לפניו היו עוד לא מעט שנמצאים במגירה בבית הוריי. חברות שלי שהיו קוראות כל מה שכתבתי ידעו שמתישהו אוציא ספר".

הספר יצא לאור לפני כארבעה חודשים. כיצירת ביכורים של סופרת לא ידועה, היא מדווחת שהמכירות שלו טובות אבל שואפת ליותר. כשאני מבקש ממנה דוגמה לתגובה שקיבלה על הספר, היא שולחת לי הודעת ווטסאפ שכתבה לה נערה שקיבלה אותו כמתנה מאמה: "כבר הרבה זמן שאני רוצה לשלוח לך את ההודעה הזו ולא יצא לי. בהתחלה כשראיתי שיצא ספר כזה, שמדבר על כל הנושא של אהבה עצמית והפרעות אכילה, לא רציתי כל כך לקרוא אותו. הייתה לי תחושה מוזרה בבטן בכל פעם שראיתי עליו פוסט בפייסבוק – בעיקר שזה ספר שאמא שלי הביאה הביתה. אני פחות אוהבת לדבר איתה על הנושאים האלה. אבל מהשנייה שהתחלתי לקרוא את הספר, לא רציתי לעצור וגם לא יכולתי להפסיק. סיימתי לקרוא אותו בתוך יומיים, שזה שיא בשבילי. בתור אחת שעברה ועוברת את זה, הספר מאוד נגע בי וממש אהבתי אותו ולא רציתי שהוא ייגמר".

כיף לקבל תגובה כזו.
"נכון, ויש עוד הרבה. הייתי מחלקת את התגובות כך: הנוער אומר 'איזה כיף שאת מדברת על זה'. מבוגרים אומרים 'איזה כיף שמדברים על זה בצורה שאני לא צריך לחשוש ממנה'. אנשים ממש חוששים לפתוח את הנושא".

תארי את תהליך הכתיבה.
"בדרך כלל נדרש לי הרבה זמן לכתוב ספר, אבל כאן זה יצא ממני ממש בבת־אחת. דברים נשפכו בלי שבכלל היה לי ידע בנושא, ואחר כך העברתי למומחיות להפרעות אכילה שהעירו את מה שהעירו, ותיקנתי. אני חושבת שמה שמיוחד בספר הוא שיש בו דיבור פתוח וכן על הנושא, בלי להכניס למישהו או מישהי רעיונות לראש. בלי לדרדר למקום חשוך שלא נותן לקורא כלים לעלות למעלה. הספר גם מראה שאפשר לצאת מהפרעת אכילה. יש בו צד אופטימי שמראה שגם אם נופלים לחושך, יש מוצא".

דוגמה לתיקונים שעשית בעקבות הערות של מומחית להפרעות אכילה?
"הייתה לי בהתחלה דמות שתיארתי אותה כגבוהה ורזה. אחת המומחיות אמרה לי להשמיט את המילה רזה כי אנחנו לא מייצרים כאן אידיאל יופי. אפילו סביב תמונת הכריכה היו דיונים. הספר עוסק בנערה ולכן באופן טבעי המעצבת הציעה דמויות שונות של נערות, אבל כאמור לא רצינו לייצר אידיאל יופי מסוים והחלטנו בסוף על מה שהחלטנו. אני חושבת שההחלטה שקיבלנו מטפלת בנושא באופן בריא".

מה עושות לך תגובות של נערות שהיו או שעודן בתוך מצב של הפרעת אכילה?
"אני מרגישה הודיה לה' שעשה אותי שליחה לנושא. משהו גדול יותר ממני קורה פה. אם לא אני, מישהו אחר היה כותב את הספר, כי זה קול שהיה מושתק עד עכשיו, מתחיל להתעורר והיה חייב לצאת החוצה. העובדה שנפל בחלקי להשמיע אותו, בכלל לא מובנת מאליה בעיניי".