סיור קצר במשרדי תנועת "תרבות" בעפולה ממחיש שאפשר למצוא תסיסה תרבותית בטמפרטורה גבוהה גם מחוץ לתל אביב. מאחורי כל דלת בבניין המשרדים הקטן מתגלים אמנים צעירים מתחומים שונים, עם להט בעיניים להפיץ את מרכולתם. בחדר אחד שוקדים על הכנת ערכות של משחקי עץ המשווקים כמתחמי משחק ופעילות בכל רחבי הארץ. בחדר אחר יושב צוות שמשווק מוזיאון נודד על חייו של הרצל.
במסדרון אני פוגש את עוז זלוף, אוצר התערוכה של קהילת האמנים המקומית שמוצגת בגלריה העירונית של עפולה, ובסוף המסדרון, בחדר קטן, יושבת חבורה של מהנדסי מוצר שמבקשים לחבר בין עולם האמנות לבין התעשייה. המכנה המשותף של כל הצעירים בבניין הזה הוא היותם חברים באחת מחמש "קהילות תרבות" של התנועה, קיבוצים עירוניים שכל חבריהם הם אמנים ואנשי תרבות.
אם הגרעינים התורניים מציבים במרכז פעילותם את התורה והיהדות, הקהילות של תנועת תרבות מציבות במרכז עשייתן החברתית את התרבות, האמנות והיצירה, מתוך תפיסה שתרבות, אמנות וחינוך הם הדרך לצמצום פערים חברתיים. בדומה לקיבוצים העירוניים של "החולצות הכחולות", גם חברי תנועת תרבות חיים בקומונות שיתופיות, אלא שבניגוד לגרעינים של דרור ישראל או של מחנות העולים, שנשענים על תנועות נוער ותיקות או תנועות מיישבות, כאן מדובר בתנועה חדשה בת עשור וחצי עם הספק מרשים.
ארגון שהתחיל עם שישה צעירים בוגרי מגמות אמנות שיצאו לשנת שירות בקהילה בשנת 2004 עומד היום על 250 חברי קהילות, כמאה מתנדבים מדי שנה לשנת שירות שממשיכים למסלול ייחודי במסגרת הנח"ל, ו־2,500 חניכים בתנועת הנוער. עפולה, כך מסתבר, היא לא רק בירת העמק אלא גם בירתה של תנועת תרבות. בעיר פועל המטה של התנועה, וגם הגרעין הוותיק והגדול שלה המונה כחמישים חברים.
את המפגש המרכזי עם חברי התנועה אנחנו מקיימים בשוק הישן של עפולה. הסיפור של המקום בשנים האחרונות מתמצת היטב את מטרותיה של התנועה. התפתחותה של עפולה ובניית מרכזי קניות חדשים הביאו לנטישתו והזנחתו של השוק הישן בעיר. מהלך שהובילו אמנים מקומיים יחד עם אנשי תנועת תרבות הביא לכך שבשנתיים האחרונות השוק מחדש את פניו ולובש אופי אחר, ייחודי. במקום פירות וירקות – תרבות, אמנות ובעלי מלאכה.
את האנרגיות של ההתחדשות אפשר לחוש היטב בתוך מרכז "ואהבת" – שתי חנויות בשוק שהוסבו למתחם של גלריה ומועדון לאמנים המקומיים, תחת הכותרת "אמנות חדשה בשוק הישן". את המקום מנהלות יחד שתי נשים – סיוון ג'ינו, אמנית רחוב של עיריית עפולה, וגילי ברק, מוותיקות הקהילה של תנועת תרבות בעפולה. התחדשות השוק החלה כשג'ינו הגיעה לשוק במסגרת חיפושיה אחר קירות פנויים לציורי רחוב. במקום להסתפק בציורים היא החליטה לקיים בשוק הפנינג אמנים, ורתמה לרעיון את חבריה האמנים מעפולה ואת חברי תנועת תרבות. הצלחת האירוע עוררה את התיאבון והחבורה החליטה, בשיתוף פעולה עם העירייה, להפוך בהדרגה את השוק למרכז של אמנות ותרבות.
אחת לשבוע או שבועיים מתקיימים בשוק אירועי אמנות ותרבות, וחברי תנועת תרבות גם מקיימים סיורים חברתיים המספרים את סיפור התחדשותו של השוק. נדבך משמעותי בפעילות הוא שיתוף הפעולה עם הסוחרים. "הגענו כקהילת אמנים לקהילת הסוחרים הוותיקים", מספרת גילי ברק, "בעיקר בעלי מלאכות שכבר התייאשו קצת מהמקום, ואנחנו מנסים לייצר כאן ועד שוק דמוקרטי שיהיה אחראי על המרחב הזה".
לא סתם לעמוד עם שלט
גילי ברק (31) גדלה בתל אביב ולמדה בתיכון במגמת תיאטרון. כשסיימה את התיכון התוודעה לאפשרות לצאת לשנת שירות של פעילות תרבותית בקהילה בפריפריה, וכך הכירה את חבורת המייסדים של תנועת תרבות. אחת מאותה חבורה הייתה הדס גולדמן, האחראית כיום על קשרי החוץ ופיתוח המשאבים של תנועת תרבות, ומשתייכת גם היא לגרעין האמנים בעפולה. גולדמן (35) גדלה בירושלים ולמדה תיאטרון בתיכון תלמה ילין. לאחר התיכון בחרה לצאת לשירות לאומי בבית יגאל אלון שבקיבוץ גינוסר, ושם פגשה בגור שלי, בוגר תנועת דרור ישראל שהקים מרכז לפעילים חברתיים שלא צמחו בתנועות נוער.
"באתי מעולם של עשייה חברתית אבל לא מצאתי את עצמי בעולם תנועות הנוער", היא מספרת, "מצד שני, גם לא מצאתי את עצמי בתל אביב. הכול שם היה נראה לי מנותק ולא מחובר. רוב החברים שלי הלכו ללמוד בבית צבי ולא עשו צבא ולא התחברתי לזה. חיפשתי קבוצה של אנשים שצמחו בעולם האמנות ורוצים לחיות יחד וגם לעשות משהו משמעותי בחברה הישראלית. לא לעמוד סתם עם שלט שכתוב עליו נגד מה אני, אלא לבנות משהו באופן קונסטרוקטיבי שיהווה חלופה לעתיד של המדינה. חיפשתי שותפים עם ניחוח כזה של מרד, אבל לא של נגד אלא של בעד, ובבית יגאל אלון נוצרה הקרקע להתחברות הזאת. היינו כולנו בני עשרים וקצת אחרי צבא או שירות לאומי, וההחלטה המשמעותית הראשונה שלנו הייתה שלא מתפזרים אלא ממשיכים יחד כקבוצה".
גילי ברק הייתה למעשה חניכה של גולדמן וחבריה. "שנת השירות שלי ושל חברים נוספים הייתה אמנם תחת החברה למתנ"סים, אבל מהר מאוד הדס ושאר החברים שהדריכו אותנו התחילו לדבר על מסגרת עצמאית, ולאחר כמה חודשים כבר דובר על תנועה חדשה".
גולדמן: "היינו צריכים להחליט איך הכי נכון לארגן את קבוצות החניכים ששירתו במסגרת הש"ש, כך שנוכל להדריך אותם מקרוב, וכך הגענו בשנת 2007 לעפולה. ארגנו קבוצות של שנת שירות באזור עמק יזרעאל ובעפולה עצמה ועברנו לגור כאן כדי להיות קרובים אליהם ולהדריך אותם. הקמנו עמותה והתחלנו לפעול באופן עצמאי, וממספר גרעינים של אמנים הפכנו לתנועת תרבות. זה היה צעד משמעותי, כי תרבות היא מושג רחב יותר שכולל גם מוסדות, מדיניות וקהילה".
במסמך המייסדים של תנועת תרבות נכתב: "אנו, כקבוצה של יוצרים צעירים אשר גדלו והתחנכו בארץ, מאמינים כי דווקא עלינו מוטלת הזכות והאחריות לעיצוב עתידה של החברה בישראל. אנו מאמינים כי על האמנות והתרבות מוטל תפקיד חברתי, במעשה החינוכי העמוק בתוך קהילות בישראל – להיפרד מהקהל ולהתחבר לקהילה!".
קבוצה שמחוברת למקום
המסלול שמציעה תנועת תרבות מתחיל כבר בתנועת נוער שפועלת במקומות שונים בארץ. הנוער נפגש ב"בתי היוצרים" – בית לאמנות ותרבות לנוער בשכונה, ובמהלך השנה מתקיימים מחנות לבני הנוער שבהם נפגשות הקבוצות מכל הארץ. משם ממשיך המסלול לשנת שירות שבו הקבוצות יוצאות לשנת התנדבות לפני הצבא ובסיומה ממשיכות יחד כגרעין לשירות צבאי בנח"ל המלווה על ידי מדריכים בוגרים מהתנועה. בסיום השירות הצבאי הקבוצות מתיישבות ביישוב או בשכונה בפריפריה ומקימות "קהילת תרבות", קיבוץ אמנים־מחנכים שממשיכים את העשייה בקהילה המקומית ואת הדרכת הצעירים בשלבים המוקדמים של המסלול. עד היום הוקמו קהילות תרבות בנהריה, בעפולה, בנתניה ובראשון לציון, וקהילה נוספת אמורה לקום בקרוב בחיפה או בירושלים.
חברי קהילות התרבות, כולם בוגרי בתי ספר לאמנויות, מבקשים להציב אלטרנטיבה חברתית פריפריאלית למסלול המצופה מאמן או מאיש תרבות ישראלי. "במגמות האמנות בבתי הספר וגם במוסדות ההשכלה הגבוהה בתחום האמנות, מלמדים אותך להיות אמן מקצועי ולפתח קריירה", אומרת גולדמן, "אבל אין כל קשר בין זה לבין סוגיות חברתיות של מרכז ופריפריה, רב־תרבותיות ופערים סוציו־אקונומיים בחברה. אמנים יכולים ליצור סביב סוגיות חברתיות, אבל הם לא ישימו את עצמם במקומות שבהם יכולה להיות להם גם השפעה סגולית כאמנים".
גילי ברק: "יש עוד אפקט לפעילות שלנו בפריפריה, כי יש קשר בין מה שקורה בחברה הישראלית לבין היכולת של אמן לחיות בפריפריה ולפעול בה. אין היום שוויון הזדמנויות בין מרכז לפריפריה בהרבה תחומים, ובטח שלא בתחום האמנות. עשיתי את שנת השירות שלי במצפה רמון, והמטרה היחידה של שכבת האמנים הצעירה שגדלה שם הייתה לצאת משם כמה שיותר מהר ולעבור למרכז או לחו"ל. אנחנו מאמינים שמוכרחים ליצור גם בפריפריה תנאים כלכליים ותשתיות כדי שגם שם אמנים יוכלו לפעול להתפתח ולצמוח כאמנים פעילים בחברה הישראלית".
גולדמן: "ההתיישבות שלנו לטווח ארוך באה מתוך תובנה שעם חזון כמו שלנו, אי אפשר לעשות 'נגעת נסעת' – לבוא לשנתיים, לעשות פרויקט אמנותי וללכת. חייבים התיישבות בשביל לייצר קבוצה שמחוברת למקום ופועלת ליצירת תשתיות ליצירה בתחומי התעסוקה, התרבות, הפנאי, החינוך ועוד.
"כדי שאמן יוכל לחיות, לעבוד, ליצור ולהתקיים בפריפריה, מוכרחים התיישבות קבע, ולכן הדגש שלנו דומה לקיבוצים העירוניים וגם לגרעינים התורניים מבחינת המוטיבציה ומבחינת הרצון להתערות בתוך הקהילה. מצד אחד אנחנו קהילה מאוגדת ומאורגנת, שהיא תוצר של מסלול שנת שירות ונח"ל, אבל מצד שני יש לנו משימה חברתית לא רק ליצור קהילה ולדאוג לעצמנו, אלא גם לפעול במקום שבו אנחנו גרים מתוך הכוח של האמנות והתרבות, לפתח תשתיות, ולהתחדש גם בתחומים נוספים".
אנחנו ודור ה־Y
דימה טרשצ'נקו (27), חבר קהילת תרבות בראשון לציון שהצטרף לאחרונה לצוות פעילות החוץ וגיוס המשאבים של התנועה, הספיק לעבור את כל המסלול של תנועת תרבות מאז שהצטרף אליה כנער בנתניה. "הייתי נער אקטיביסט ופעיל במועצת נוער ופעם אחת ביקשו ממני לדבר בפני חיילים על הנוער הנתנייתי. בסוף השיחה ניגשו אלי שני חיילים, סיפרו לי על התנועה ושאלו אם אני קשור לאמנות. כמו כל עולה כמעט למדתי פסנתר, אז אמרתי שכן. במקביל, חיילת מהתנועה שהייתה בפרק משימה החלה ללוות את מועצת הנוער בנתניה וגם דרכה נחשפתי לתנועה.
"הזדהיתי מאוד עם האמירה שיצירה, תרבות ואמנות הן צורך חברתי שלא יכול להיות כפוף למקום שבו נולדת וגדלת ובו אתה גר. התחלתי להצטרף כחניך למחנות של התנועה בקיץ ובחגים, ובשנת 2011, כשהתחילה המחאה החברתית, החלטתי לעשות שנת שירות במסגרת תנועת תרבות בטבריה. הייתי בגרעין עם נטע ברזילי ועשינו בטבריה גם פרק משימה במהלך הצבא. אחרי הצבא המשכנו לגור בטבריה, ואז שכבת הגיל שלי בתנועה החליטה להתגבש לקהילת תרבות בראשון לציון".
טרשצ'נקו, גולדמן וברק עדיין לא הקימו משפחה, וכמו בקהילות שיתופיות אחרות בציבור החילוני שוב עולה השאלה האם האידיאלים של העשייה החברתית והשותפות הכלכלית דוחקים את מוסד המשפחה. "יש לנו בקהילה גם משפחות עם ילדים", אומרת גולדמן. "בשכבת הגיל שלי ושל גילי, בין 30־35, יש שמונה ילדים ועוד ארבעה בדרך".
"המתח קיים", מודה ברק, "כי בחרנו במסלול חיים לא נורמטיבי במירכאות כפולות. בעידן של דור ה־Y בחרנו לחיות בקיבוצים עירוניים, וזה חריג בנוף ולא פופולרי. יצאנו קצת מהמסלול של המשפחתיות הקלאסית, ובתוך זה יש לנו את הרצון ואת הצורך לבנות גם מרכיבים של משפחה, להיות הורים לילדים ולעסוק בחינוך ילדים. המתח הזה בין המשפחה לקהילה הוא מתח מפרה שמעצב את מה שאנחנו עושים כמפעל לא משימתי, אלא כמפעל חיים. יש לנו את המשימה בחברה ובקהילה המקומית, ויש לנו גם את החיים שלנו אחד עם השני, ובמצב כזה שאלות של משפחה הן לא בקונפליקט של כן או לא, אלא איך עושים את זה יחד ונותנים לאנשים להתפתח גם בבניית משפחה ובמרכיבי חיים אחרים".
אחת הסוגיות המעניינות בקהילות התרבות היא מערכת היחסים בין קהילת האמנים השיתופית שעברה יחד מסלול בתנועה והגיעה מחוץ לעיר לבין קהילת האמנים המקומית שצמחה במקום. ברק טוענת שהקשר בין חברי הקהילה לבין האמנים המקומיים נוצר לא רק סביב פרויקטים נקודתיים, ומביאה כדוגמה את העובדה שאת מרכז "ואהבת" בשוק הישן היא מנהלת יחד עם סיוון ג'ינו, הציירת העירונית.
"אני כבר חמש שנים מחוברת לחברים בקהילה", מספרת ג'ינו. "למרות חיי השיתופיות שלהם אני לא רואה אותם כקבוצה סגורה, כי הם שולחים זרועות לכל מיני מקומות וזרועות נשלחות אליהם. יש תושבים בעפולה שרואים את עצמם כחלק מתנועת תרבות למרות שהם חיים את החיים הפרטיים שלהם בלי קשר לקהילה השיתופית, כי יש להם את אותו חזון וראייה. החיבור איתם הוא בהשקפה שאדם צריך ליצור מעצמו לסביבה. ברגע שאתה פוגש אנשים עם אותה ראייה ואותה מטרה, אתה מוצא חיבור משותף. ואז, ביחד, אפשר לעשות דברים גדולים יותר".
אמן בית ספר
מעבר לפעילות בשוק הישן, חברי קהילת תרבות בעפולה מפעילים בעיר פרויקטים נוספים. הם מנהלים תיאטרון קהילתי בשכונת גבעת המורה בעיר, אחד מחברי הקהילה מנהל את גלריית האמנים העירונית, וחלק מחברי הקהילה, בוגרי תואר ראשון בחינוך ובעלי תעודת הוראה, משתלבים גם במערכת החינוך הפורמלית.
"פיתחנו מודל של 'אמן בית ספר' שמשלב אמנות בתוך לימודי הליבה", מספרת גולדמן. "האמנים לא נכנסים לבתי הספר כמורים לאמנות אלא עובדים עם מורים ממקצועות שונים בתוך הכיתה. אמן חזותי למשל הצטרף לשיעורי תנ"ך ולימד בכיתה יחד עם המורה לאורך כל השנה, כשהוא מנחה פרויקטים של התלמידים שעוסקים בניתוח הסיפורים באופן אמנותי. בסוף השנה הכיתה הפיקה תערוכת צילום שמציגה את התכנים התנ"כיים שהם למדו באופן אחר, עם זיקה למציאות שלנו היום. התוכנית הזאת רצה כפיילוט כבר כמה שנים בקהילות שלנו, ומבחינתנו היא צריכה לקבל תקן קבוע בתוך מערכת החינוך. אנחנו מאמינים שמערכת החינוך במאה ה־21 חייבת לשלב בתוכה יצירתיות ואמנויות".
פרויקט מעניין נוסף של תנועת תרבות שפועל בעפולה הוא בית הספר "תרבות", מוסד לימודים על־תיכוני שהוכר על ידי משרד התרבות, המבקש להכשיר אמנים חברתיים, ומבוסס למעשה על הפדגוגיה שפותחה בתנועה לאורך השנים. כשישים סטודנטים לומדים כיום ב"תרבות" במגמות אמנות שונות, ובשנת הלימודים הבאה צפויים ללמוד בו כבר מאה ועשרה סטודנטים. "מרחב ההתנסות של בית הספר הוא העיר עפולה", מספרת ברק. "כל הפרקטיקום של הקשר בין אמנות לקהילה מתרחש ברחובות של העיר, עם התושבים, מתוך מפגש איתם. קבוצה של סטודנטים לאמנות פלסטית, למשל, ייצרה תוצרים אמנותיים חזותיים דרך מפגש עם רחוב אחד בעפולה".
דימה טרשצ'נקו הוא סטודנט למוזיקה בבית הספר "תרבות". "הפן החברתי מתבטא בכך שלצד הלימוד המקצועי, אנחנו גם חוקרים מגמות שקשורות לתרבות הישראלית ולחברה הישראלית, כדי להבין מה צו השעה שלנו, כאמנים. השאיפה שלנו היא שיבואו לכאן כמה שיותר סטודנטים, גם אם הם לא מהתנועה, כי יש כאן אמירה חשובה שאמן לא צריך בהכרח לעבור בתל אביב בשביל ללמוד אמנות. אתה יכול להיות אמן לא פחות טוב ולא פחות מוכשר גם כשאתה גר בטבריה או בעפולה, לומד פה, נשאר לגור פה ומחובר כאמן לסביבה שלך".
גם אמנים, גם פעילים
מה אתם יותר – אמנים או פעילים חברתיים?
גילי ברק: "זו שאלה שבכוונה לא הכרענו בה עד היום, כי היא מניעה אותנו לפעולה. אני רוצה לקחת את שני הכובעים ולשים אותם יחד. אני גם פעילה חברתית וגם אמנית בפני עצמי, גם תושבת העיר וגם עושה למענה, גם רואה את הצרכים של האחרים וגם את הצרכים שלי. השילוב הזה אומר להחזיק כל הזמן בתפקיד דואלי שמייצר דברים, והוא בא לידי ביטוי גם במה שעשינו בשוק הישן. זה היה מרחב מסוכן, לא בטוח ומלוכלך, והחלטנו שדווקא כאן תקרה המהפכה, כי זה שתי דקות מהבית שלנו וכי קהילת הסוחרים צריכה אותנו, הכוח הצעיר והיוצר, כדי להחיות את המקום, וכי יש כאן פוטנציאל שרק קהילה חזקה של אמנים יכולה לזהות, ולהכניס אליו את הצבע".
הדס גולדמן: "תנועת תרבות, בהרבה מובנים, לא יושבת על אף משבצת. אנחנו לא בדיוק כמו תנועת דרור ישראל כי אנחנו אמנים, וגם לא בדיוק כמו כפר אמנים שלא חיים בשותפות. זה מאתגר אותנו לא להיות במשבצת מוכרת, למרות שזה לא פשוט כי בסוף כשאתה מקים ארגון אתה צריך מיסוד ומחפש תקנות תקציביות למימון".
דימה טרשצ'נקו: "כשהדרכתי קבוצת צעירים שעמדה לפני שנת שירות בתנועה, אמא אחת אמרה לי שהיא רוצה שהבן שלה יהיה בשנת שירות אצלנו כדי שהוא ילמד לנגן סקסופון. ומצד שני, הרבה צעירים אמרו לי: 'אנחנו לא יודעים אם אנחנו ממש אמנים. אנחנו כותבים שיר פעם בשנה, אבל מתאימה לנו העשייה החברתית שלכם'. במפגש בין אלו שבאו בגלל האמנות לבין אלו שבאו בגלל הפן החברתי קורה משהו מעניין. כל אחד הולך צעד לכיוון השני, וכך נוצרת חברה שמחזיקה את המתחים הנכונים".
באופן עקרוני, כל מצטרף לתנועת תרבות אמור להיות אמן או איש תרבות, אבל התנועה מגלה גמישות. הדס גולדמן למדה תיאטרון והיא גם די־ג'יי, אבל בפועל היא עוסקת יותר בגיוס כספים ובהדרכה. "גם לא כל מי שסיים מגמת אמנות בתיכון יהיה בהכרח אמן", היא מזכירה. גילי ברק מגדירה את עצמה כמייצרת פלטפורמות לאמנים. "אני מגשימה חלומות לאמנים יותר מאשר יוצרת בעצמי. באופן כללי, בשכבות היותר בוגרות שלנו, לכל אחד יש תחום אמנות מוגדר משלו, ובשכבות הצעירות זה יותר נזיל. גם בקהילות האמנים המקומיות ההגדרות גמישות. בקהילת האמנים כאן למשל יש לנו זוג שהם פסלים וציירים, אבל הם קוראים לעצמם פעילי תרבות. זו הגדרה שמאפשרת לפעיל תרבות להיות פעיל לא פחות מצייר".
"אנחנו לא רוצים לייצר תו תקן כתנאי כניסה לתנועה", מוסיף טרשצ'נקו. "אחת המטרות שלנו היא לייצר כמה שיותר צמתים של הצטרפות לתנועה, כמו סטודנטים שיבואו לבית ספר 'תרבות' למרות שהם לא היו איתנו בשנת שירות ובמסלול הנח"ל".
בסופו של דבר, אמן צריך לדאוג גם להתפתחות האישית שלו. אין אצלכם אמנים שמרגישים שחיי השותפות והעשייה החברתית חוסמים אותם?
הדס גולדמן: "יש כאלו, ולפעמים הם באמת לא נשארים ועוזבים. נטע ברזילי למשל הייתה בשנת שירות של תנועת תרבות בטבריה ולא המשיכה הלאה במסלול של התנועה, אלא הלכה ללהקה צבאית ולבית ספר רימון. יש גם אנשים שמגיעים לשלב הקהילה, מרגישים חסומים, ועוזבים. הדבר המרכזי שאנחנו לא נותנים בקהילות שלנו זה את החיבור לתעשייה, אבל מצד שני, לא כל מי שמתחבר אליה בהכרח מצליח. צריכים גם לזכור שאם אמנים רוצים מקום לנגן, אז אצלנו יש להם אפשרות זמינה לעשות את זה כי יש אצלנו מפיקים, ויש לנו חברת הגברה משלנו שאפשר לנצל בכל זמן. יצרנו תשתיות בשביל האמנות שלנו ובשביל האמנים הקהילתיים בכל מקום, ויש לנו רשת של 250 אמנים ואנשי תרבות. שפע המשאבים שעומדים לרשות האמנים בקהילות שלנו לא עומד לרשות מי שחי לבדו בתל אביב".
