היה היה: איך נראות היום סדרות הילדים של פעם

פינוקיו

המתח בין הפחד לקסם שריתקו אותי בתור ילדה נראה אחרת לגמרי בעיניים שלי היום // קרן מלמד-מרגלית

אודה ומעט אבוש: לא פשוט היה לצלוח, כאדם בוגר בשנת 2019, את הפרק הראשון של "פינוקיו", אחת מסדרות הילדים הזכורות והאיקוניות שידעו ילדי ישראל. האנימציה מיושנת, קצב הדיבור איטי להחריד והעלילה ממאנת להתקדם. ובכל זאת, מאמץ קטן, והקסם מתחיל להיחשף לאט־לאט, כמו בובת פינוקיו שמגולפת בעדינות בידי סבא ג'פטו מתוך בול עץ גס.

“פינוקיו" היא סדרת אנימציה יפנית־גרמנית שנוצרה בשנת 1976, ומבוססת על ספר הילדים האיטלקי הנודע. בישראל שודרו 52 פרקי הסדרה בטלוויזיה החינוכית ובאינספור שידורים חוזרים מאז. כמו במקרים רבים של עיבוד טלוויזיוני לספרים, העלילה סוטה פעמים רבות מהטקסט הכתוב. אחד השינויים המשמעותיים במקרה של פינוקיו הוא יצירתן של שתי דמויות חדשות, שמחליפות את הצרצר מגרסת המקור. וכך, קיבלנו את ניקנור הנקר ואת בלה הברווזונת, שטבעה גם את אחד המשפטים הזכורים והאהובים מהסדרה: "פינוקיו, חכה לי".

כבר בפרק הראשון אנחנו מגלים כי פינוקיו הוא לא סתם בובת עץ, אלא בובה עם נשמה. ולא סתם בובה עם נשמה – בובה שובבה ומרדנית במיוחד. האקט העצמאי הראשון של פינוקיו הוא לבעוט בחתולה העצלנית והמעצבנת שולמית, ואחר כך להקיף את הבית בריצת אמוק, לעיניו הנדהמות של ג'פטו, שהפך לפתע לסבא.

זהו כנראה סוד ההצלחה של פינוקיו. בובה שהיא אנושית, ויותר מזה – ילדית. כזו שלא מצייתת לדמויות בעלות סמכות, שמשתחררת מהחוטים שמחברים אותה לעולם המבוגרים ועושה ככל העולה על רוחה. וכך, גם ההסתבכות הראשונה של פינוקיו לא מאחרת לבוא, כאשר הוא נופל מגג הבית, למרות אזהרותיהם החוזרות ונשנות של ג'פטו וניקנור.

אחרי שנחשפנו ל"ילד הרע", אנחנו זוכים לפגוש גם בלב הזהב של פינוקיו. כאשר ג'פטו יוצא לעבודה, פינוקיו מחליט להפתיע אותו ולנקות את הבית. מעשה שנגמר כמובן בהסתבכות נוספת – מריבה עם שולמית החתולה שגורמת לשריפה בבית, שניצל רק בזכות שיתוף פעולה של השניים.

כך אנחנו נעים בסדרה בין השלילי לחיובי. בין ריבים לחברות טובה, בין יצר הרע ללב הטוב, בין שמשון ויובב – שני הנבלים שילוו את פרקי הסדרה וינסו לפתות את פינוקיו לסור מדרך הישר – לבין המצפון שלו, בדמותם של בלה וניקנור.

הצפייה ב"פינוקיו" היא אחד מזיכרונות הילדות הכי חזקים שלי. באחד מהם, צלול לחלוטין, אני ילדה בת שלוש או ארבע, בחופש הגדול, יושבת בסלון מול הטלוויזיה. ואז מגיע הרגע המפחיד מכולם: פינוקיו משקר והאף שלו הולך ומתארך, פוגע במדפים ומפיל את מה שמונח עליהם. ואני רצה למרפסת השירות, לאמא שלי שתולה כביסה, מתחננת שתבוא לצפות איתי.

"את לא חייבת לצפות אם זה מפחיד אותך", אמא שלי הייתה אומרת לי. אבל אני לא הייתי מוכנה לוותר. כי בגיל שלוש או ארבע, מתברר, ראיתי הרבה יותר בקלות את הקסם.

 

הלב

הדברים הכי מזוויעים שיכולים לקרות לילדים משודרים בפריים טיים של החופש הגדול. גדל כאן דור שלם שצריך טיפול פסיכולוגי על חשבון החינוכית // תמר פרלשטיין

הטראומה בה"א הידיעה של ילדותי היא הסדרה על מרקו המכונה "הלב", שמן הראוי היה לקרוא לה "הלב השבור". אני זוכרת את עצמי ילדה בת חמש ממררת בבכי מול המסך ברגע ששיר הפתיחה מתחיל, ולא הרבה השתנה מאז ועד היום כי כשישבתי לראות שוב את הפרק הראשון התחלתי מיד לבכות. מתברר שעם השנים כנראה המצאתי לעצמי סיפורים כדי להקל על הזוועה ולהסביר לעצמי מה קרה שם, אבל הצפייה המחודשת לא רק שהחזירה אותי אל המציאות הנוראה של מרקו אלא גם הוכיחה לי שחלק גדול מהפחדים של הילדות שלי היו תולדה של הזוועה הזו על המסך: פחד מפרידה, פחד מהלא נודע, פחד ממוות והפחד להיות לבד בעולם. וזה הזמן לבעלי לב חלש להפסיק לקרוא את השורות האלו. כי אם גם אתם כמוני חשבתם שאמא של מרקו נסעה כדי להבריא – מה שנותן הצדקה להיעלמות הזו – אז דעו לכם שהיא נסעה כדי להרוויח כסף. למה לעזאזל היא הייתה צריכה לנסוע עד ארגנטינה אין לי מושג, וזה בכלל בלי לשאול מה הייתה הבעיה של האב, שנראה בסדר גמור, לעזור לה ולהרוויח גם כסף.

הפרק הראשון נפתח כשמרקו שמח כל כך כי המשפחה שלו יוצאת לטיול, אבל רק הוא שמח כי כולם יודעים שאמא שלו עומדת לעזוב, אלא שאף אחד לא טרח לספר לו. הילד הקטן במשפחה (בדיוק כמוני) שרוצה שכל המשפחה תהיה ביחד כל הזמן (בדיוק כמוני) לא יודע על דברים שמתרחשים מאחורי הגב שלו (בדיוק כמוני?!)

ומה הפלא שעד היום אני בלחץ לפני נסיעות? אם מרקו היה קם קצת יותר מוקדם הוא היה מבין מה קורה ומצליח למנוע את האסון. מתברר שהכול זה שאלה של חריצות ותזמון. אגב, בפרק הראשון הילד הזה, שיהיה בהמשך מלא תושייה, אומץ וכוח רצון, הוא היצור הכי דביל בעולם. כי כל הרמזים לכך שאסון עומד לקרות נמצאים מולו והוא בשלו, לא רואה כלום. הוא מוצא שועלה עם הגור שלה ומתרגש מכך שאמהות שומרות על ילדיהן (אאוץ'), הוא מגלה שאמא שלו יודעת לרכוב על סוס וגאה בה (היא עוד תגיע רחוק עם הסוס הזה). והדבר הכי נורא הוא שברגע האמת, מכוסה בדמעות, מרקו מאמין שזו נסיעה קצרה. אני לא יודעת מי כתב את הגרסה הטלוויזיונית הזו לסיפור של אדמונדו דה אמיצ'יס, אבל אין ספק שהוא היה סדיסט. כל ניואנס וכל הבעה וכל משפט הם כמו סכין בלב של ילדה, וגם של אישה בוגרת.

כשסיימתי לראות את פרק הפתיחה ברגרסיה ובדמעות הבטחתי לעצמי שגם אם יהיה רעב בארץ וגם אם לא יהיה לי שקל אחד, אני לוקחת את ארבעת הילדים שלי לארגנטינה איתי. והבטחתי לעצמי להסתכל תמיד ימינה ושמאלה, כי אולי אחד הילדים קורא לי ואני לא שומעת.

יותר מכול, הבטחתי לעצמי שבחיים לא אתן להם לראות את הזוועה הזו, וכנראה גם לא לקרוא את העיתון שאתם מחזיקים ביד.

קופיקו

כילדה קופיקו היה עבורי הילד הרע – בדיוק ההפך ממני. בסדרה הוא הפך ליצור הכי רעשני, גס ומעושה שראיתי // מיכל אורבך

בובות המשחק מהילדות צוברות אהבה וגעגוע לזיכרונות מימים עברו. החיבה אליהן עשויה לגרום לנו להושיט יד אל המדף בבוידם ולנסות לשחזר את הקסם. מה בעצם אהבנו כל כך באותה בובה מרוטה ופרוותית? לרוב מצפה אכזבה בקצה הנוסטלגיה. זהו? לזה התגעגענו?!

תהייה דומה חשתי כשצפיתי בפרק הראשון של סדרת הטלוויזיה "קופיקו", שיצאה לראשונה ב־93' ועונות נוספות שלה יצאו החל מ־2009. הסדרה עובדה לפי ספריה הפופולריים של תמר בורנשטיין־לזר, שכתבה סדרת ספרים אהובה גם על קוף אחר, צ'יפופו, שבכל ספר טייל בארץ אחרת בעולם.

גדלתי על הספרים קופיקו במדים וקופיקו בקיבוץ, שבכריכה הפנימית שלו הקפדתי לכתוב בכתב ילדותי של תלמידת כיתה ב': "קיבלתי מאבא ואמא, הייתה לי תעודה טובה".

קופיקו לא היה הפרזנטור של התנהגות טובה. המחנכת לא הייתה כותבת לו שבחים בסעיף נימוסים והליכות בסוף השנה. בספר תוארו תעלוליו במשק ועם התאומות אודליה ונגה, שניסה לדאוג להן ללא הצלחה מרובה. קופיקו הסתבך במעשי קונדס שאיכשהו הסתדרו אחר כך ונסלחו לו, עד הפרק הבא. גם בסדרה דמותו מרבה בתעלולים, אבל כשקופיקו מציק לגברת פשקוביצקי, ואנחנו רק קוראים את תיאור המעשה, זה פחות נורא מאשר כשזה קורה בסדרה עם דמויות מצולמות וממשיות, והוא מסיר את הכובע מראשה של גברת שושנה המגונדרת.

בפרק הראשון של העונה הראשונה בסדרה, קופיקו מקבל בוטנים ויורק אותם למרפסת של השכן. בתגובה פורץ השכן המגוחך והמבועת בצעקות רמות, ואשתו מצטרפת אליו בתהייה רכלנית מאין הגיע הקוף לבית השכנים מלמעלה.

הבגדים והמראה הכללי מעוצבים ברעשנות צבעונית ובאופן קריקטוריסטי, כמו גם ההתנהגות של קופיקו. שהרי לכאורה מותר לו הכול והוא הדמות של הילד־קוף, הפרוע והשובב, האנרכיסט החינני שמותר לו לערער כל חוק וכלל. כל חטא נמחל.

באחד הפאנצ'ים הקורעים־לכאורה קופיקו ניגש לילד, תוקע לו פרחים בפה ושופך לו מים על הראש. הפרק כולו הוא רצף של סלפסטיק שאמור לבדר מישהו. ואם לא צחקתם – יבואו הצחוקים המוקלטים, המעושים והמאוסים, ויזכירו לנו שכאן היה הרגע משהו ממש מצחיק.

אז זהו, שלא. לפחות בפרק הראשון לא היה שום תוכן ראוי, משהו שמעבר לצחוקים רדודים במיוחד. חבל שלא נשאר מאובק על המדף.

גברת פלפלת

עד היום אני רוצה להיות כמו גברת פלפלת – כולל להתאהב במר פלפל. כן כן, מה ששמעתם // רביטל ויטלזון־יעקבס

קודם כול ובראש ובראשונה – כבוד לסדרה שהיו לה שני שירי נושא חזקים! אחד בפתיחה ("מה קורה איתי, לי קוראים פלפלת") ואחד בסיום ("אני אישה קטנה מאוד ושמי פלפפפלת / יש לי כפית קסמים קטנה, כפית קסמים שובבה").

דבר שני, יש לתת כבוד לבטי ווייט של הסדרות המצוירות, הלוא היא פלפלת. אפילו כשניסו להביא לה דמות צעירה שתיתן קונטרה כדי להביא את קהל הצעירים, לא היה צריך! האישה הקטנטנה החזיקה את הסדרה בלי צורך באף עזרה. אמנם במקום לשחק ברידג' עם חברותיה היא כנראה צורכת ממריצים טבעיים, בכל מקרה מגיעים חמישה דרקונים לפלפלת הפאשניסטה שהקפידה להסתיר את הצוואר המקומט בכל פרק במטפחת שונה.

כבוד גדול עוד יותר לכפינה, שידעה להפוך את פלפלת לקטנה בדיוק כשהיא תלתה כביסה ואז להשאיר אותה תקועה באוויר. לא רק זה, אלא שפתאום, כשאת כל כך קטנה, כל החיות מדברות. פה צריך לתת כבוד אחרון למשפחת העכברים שחיים בסרט שהם לוחמים ויקינגים, כשחוץ מהאבא, כל הילדים שלו (שכפי הנראה נקראים על פי סדר אותיות הא"ב) די לוזרים פחדנים שרוצים בעיקר לישון.

ובקשר אלייך, צופי, ולחורפן שלך – איפה יצחק קדמן כשצריך אותו? מה את עושה לבד ביער? ולמה אין לי מחזיק מפתחות מהחורפן שלך? למה?! ומה אני לוקחת לעצמי?

דמות להזדהות: גברת פלפלת. תני לי ממה שאת לוקחת.
דמות להתאהב: מר פלפל. הוא עובד כצבע, ואם יש מקצוע נחשק, זה איש צבע.
דמות לקחת לאימוץ: החורפן של צופי.

 

ערי הזהב הנסתרות

הסדרה שכדי להבין אותה באמת אתם חייבים לצפות בה היום. או במילים אחרות: מתברר שיש שם הרבה יותר משיר הפתיחה הממכר // רחלי מלק־בודה

אין לי מושג מתי מתקיים החופש הגדול היפני וכמה זמן הוא נמשך, אבל יש תיאוריה שיכולה להסביר מדוע סדרות יפניות תפסו כל כך חזק את ילדי ישראל. "הלב", העיבוד לפינוקיו וגם "ערי הזהב הנסתרות" – כולן סדרות אנימה שמתאימות במיוחד למבנה החופש הגדול.

הילד מתחיל אותן עם גיבור שיוצא לחפש משהו – אמא שלו או זהב, זה לא באמת חשוב – עובר יבשות ועמים, נכלא ומשוחרר, מת וקם לתחייה, ואיש אינו נותן דעתו לכך שהוא מסתובב כבר חודשיים בעולם בלי שקל בכיס. עד שהוא מגיע ליעד החופש הגדול נגמר, לילד אין מושג איך הסתיים הסיפור והוא חוזר ללימודים בטראומה.

לזכותם של היפנים ייאמר שהם יודעים לעשות סדרות כמעט כמו שהם יודעים לייצר מכוניות. כל סצנה מעוצבת בקפידה, שום מידע אינו מיותר, וגם היום, כאשר צפיתי בפרק הראשון, נשארתי דרוכה עד לסצנת הסיום ואף צפיתי בפרומו לפרק הבא.

זה מוזר, כי כל מה שזכרתי מהסדרה שבה צפיתי בילדותי זה "אסטבאן זיאה טאו וסיתתו". במבט מחודש מתברר שזו בעצם סדרה על מגלי ארצות. אסטבן, אוד מוצל מים שנשלף מספינה טובעת על ידי נווט ספרדי בשם מנדוסה, גדל בברצלונה אצל האב רודריגס ואנשי העיר מייחסים לו סגולות על־טבעיות שנגזרות משמו – ילד השמש. הם מאמינים כי ביכולתו לעצור את הגשם העז שפקד את העיר והוא לא מבין מה הם רוצים מהחיים שלו. בטקס פולחני הוא מגלה את יכולותיו, ועל הדרך גם את עברו המפואר – קפטן מנדוסה, האיש שהציל אותו, משוכנע שהוא בא מערי הזהב הנסתרות שנבנו בעולם החדש (יענו אמריקה) ושהוא המפתח לאוצר הגדול.

בדרך הוא יאסוף גם את זיאה, ילדת האינקה שגדלה בבית המלוכה הספרדי, ויכלא אותה יחד איתו במרתף האונייה שעתידה להפליג למסע. הסדרה שודרה בשנות השמונים, ימי תום, ואיש אינו נותן דעתו לנווט מבוגר שכולא ילדים באונייה. גם כומר שמאמץ ילד נטוש ומנהל איתו קשרי ידידות נשמע כמו סיפור לגיטימי לגמרי. אל החבורה יצטרף טאו, הצאצא האחרון לציוויליזציה הקדומה מו שחרבה בעקבות אסון. ילד חמוד בעל תסמיני הפרעת תקשורת שהיום הייתה מחייבת להצמיד לו סייעת.

יחד הם יֵצאו לחפש את הזהב ויהפכו לחברי נפש. בדרך הם ייקשרו לחפץ מעבר שנראה כמו קונדור, והיפנים יבזבזו עליו שבעה פרקים שהעולם היה מסתדר יפה גם בלעדיהם. אבל כל זה לא חשוב – כי "ערי הזהב" היא סדרה עשויה היטב. האנימציה העתיקה שלה יכולה להתחרות באיכות של סדרות מילניום נחשבות בלי שום מאמץ, המוזיקה המלווה של הילדים בכל פעם שהרגליים שלהם מסתרבלות בריצה מהירה היא על גבול הממכרת, והכי חשוב – זו סדרה שנותנת הרבה כבוד לילדים שצופים בה, מבחינת כמות המידע ההיסטורי המורכב שהיא מנסה להחדיר להם בדלת האחורית.

יש רק בעיה אחת, כאמור: כל מי שגדל בתקופה ההיא ושאלתי אותו על הסדרה הסכים איתי שהוא לא זוכר ממנה כלום חוץ מ"אסטבן זיאה טאו וסיתתו". אולי הגיע הזמן לא רק לקצר את החופש הגדול, אלא גם את הסדרות שמשודרות בו.

 

הדרדסים

כיצד הצליחו היוצרים לדרדס פוליטיקה, פמיניזם ואנטישמיות לתוך סדרה אחת? // מיכאל בוטיר

כילד מתנחל התחברתי מאוד לכפר הפסטורלי של הדרדסים ולסכנות שהמגורים בו טומנים בחובם, בדמות אויב רשע שרק רוצה לראות שהדרדסים ייעלמו, עם חתול צווחן שעושה כדבריו. חתחתול חוזר אחר דבריו של גרגמל ותומך ברעיונותיו המרושעים, אבל גרגמל לא באמת מעריך אותו, כך שמההתרפסות הזו לא יוצא לו שום דבר. האם דרדסתי כאן אנלוגיה פוליטית? בהחלט ייתכן שכן.

בכל אופן, הפרק הראשון של הדרדסים נפתח כמו הפרק הראשון של החיים. הראשון ממש, לפני רוס ורייצ'ל, לפני שג'רי שנא את ניומן. אני מדבר על בריאתה של האישה, שעל פי הדרדסים לחלוטין נולדה בחטא: גרגמל רצה לתפוס את הדרדסים, ואשר על כן יצר דרדסית שתפתה אותם ותוביל אותו לכפרם. היא הונדסה מסוכר פלפל, דמעות תנין, חופן שקרים, פטפוטי חנופה וגוש של אבן קשה במקום לב. ממש כך.

הדרדסית אכן מנסה להביא כיליון על הכפר, אזהרת ספוילר, אך לבסוף הדרדסים מצילים אותה מטביעה, היא מבינה שהם הטובים בסיפור הזה ומפנה עורף לגרגמל. בתחכומו הרב הוא מצליח להערים עליה, לגרום לה לאסוף את כולם ביער כדי שיתפוס אותם. כאן הדרדסית מראה את צבעיה האמיתיים, מתחפשת לדרדס ומצילה את עמה.

הייצוג הנשי נע על סקאלה. מצד אחד הוא נלעג וברור שיש כאן ייצוג שטחי של האישה. דרדסית אוהבת להתגנדר ולא להתאמץ, ואפילו כשהיא מצילה את חייהם של הדרדסים היא מחופשת לבן; מאידך, חייהם של הדרדסים כלל לא הוגדרו לפני שהיא נוצרה, והסדרה נפתחת בהצטרפותה. מכאן שהיוצרים דווקא מייחסים לדרדסית, המייצגת את הנשים, חשיבות גדולה. האם באמת קראתם עכשיו ניתוח מדורדס על פמיניזם? זה עוד כלום, נראה אם תעמדו בקטע הבא:

באחד הפרקים, גרגמל רוקח תרסיס שאמור להפוך את הדרדסים לאבן, אך לבסוף הוא נשפך עליו ועל חתחתול והם מתאבנים (האם יכולותיו של גרגמל בתחום הרוקחות מקריות? אני מחזיר אתכם לאנלוגיה הפוליטית שפתחתי איתה, כדי שתחליטו לבד).

הדרדסים חוגגים, אך דרדסבא פועל במלוא המרץ הגמדי שלו למציאת שיקוי נגדי שיציל את חייהם. הדרדסים מסבירים שזה האויב, אך דרדסבא עונה ש"לא חייבים לאהוב אותם, אלא להציל אותם. יום אחד תבינו". יעני המשכיל המלומד הדוגר על הספרים חושב שהוא מבין טוב יותר מהעם.

בחיפוש אחר רכיבי התרופה, דרדס גשש מטפס על הר ונתקע עליו בעקבות מפולת. רק כשהדרדסים מצילים אותו הוא מבין "כמה יקרים החיים, אפילו חיי גרגמל", ולבסוף הם מחיים מחדש את גרגמל שממשיך לשנוא אותם כרגיל.

אחת התיאוריות לגבי הייצוגים בסדרה טוענת שדווקא גרגמל, בעל האף הארוך, הוא היהודי שמתעלל באירופאים (הדמויות נוצרו בבלגיה, כעשור וחצי אחרי מלחמת העולם השנייה), ושלסדרה ניחוח אנטישמי. אני מפרש את הדברים אחרת, וטוען שהגמדים עם טוב הלב האינסופי, שאפילו מסייע לאלו הרוצים לחסלם הם אנחנו, הדרדסים המוסריים בעולם.

 

נילס הולגרסון

הגרסה הנשית ליצחק שמיר, סרטון ויראלי על ילד שמתעלל בחיות, ושום זכר לפוליטיקלי קורקט. ועכשיו תנסו להיות מי שאתם // אוריה קניג

 

"המפקדת אקה, אני אעוף איתך
מינואר ועד יוני / המפקדת אקה, יא עיוני"
(מתוך "המפקדת אקה, מה יהיה?" – שירו של עמיר בניון. לא צוחק איתכם. הוא באמת שר את זה)

*

היי, אתה אוריה?

כן! ואיך קוראים לך?
גם. זאת אומרת, אני זה אתה מהעתיד. הגעתי אליך במכונת הזמן שלי כי…

באמת? אתה נוסע בזמן? איזה כיף, בעתיד אני אהיה כמו דאג וטוני!
איך נאמר במושגים שלך – אתה תהיה יותר כמו רגע ודודלי: פסגת היום שלך תהיה מפגש אקראי עם פיסטוק. אבל אם כבר הזכרת טלוויזיה, בדיוק בשביל זה נשלחתי אליך על ידי מערכת מוצש: כדי לצפות יחד בשידור הבכורה של הסדרה החדשה בעלת השם המאתגר־מעט בגיל נשירת השיניים, "נילס הולגרסון". השעה כבר תשע, אז בוא, תדליק את הטלוויזיה.

אי אפשר היום. העציץ שאמא הניחה מעל הטלוויזיה טיפס על האנטנה, ועכשיו קולטים רק את ירדן.
הו, אם תקפו אותי געגועים לאייטיז, עכשיו אני יכול לתקוף אותם בחזרה. אוקיי. טוב שהבאתי את הטלפון שלי, בוא נראה את הפרק. ולא, העובדה שאנחנו צופים בסדרה דרך הטלפון לא אומרת שזה הגיוני שלפעמים אתה מדבר אל הטלוויזיה. יאללה, מה יש לנו כאן?

הנה נילס! אוי, איזה ילד רע הוא. תראה איך הוא מציק לחיות.
סליחה, זה שוב הסרטון הוויראלי של הבחור שבועט בחתולה ומטיס אותה לאורך מגרש החתורגל. רק שנייה… הנה, עכשיו זה נילס.

"בוא נילס, בוא נעוף, אל מעל ואל מעבר". איזה שיר יפה.
כן, השקיעו בנו בכל מה שקשור לפתיח. יגאל בשן השאיר לנו בלב לא רק ציפור קטנה אלא גם אווז שמנמן. והנה לפנינו משפחת הולגרסון – אבא, אמא, נילס, וגם אוגי האוגר. ההפקה נתקעה איתו כי קצת לפני כן עשו את מרקו, והקופיף היקר שתה להם את כל תקציב הסייד־קיק. אבל מחוץ לבית יש שלל חיות משק אחרות, שנילס מתעלל בהן. לפרות הוא קושר את הזנב, את האווז הוא מחבר למריצה, את התרנגול הוא מפיל לתוך הנחל. וכל זה רע מאוד, כי ככה החיות החביבות יסבלו מעָקָה ולא יכילו מספיק אחוזי שומן כדי שאבא של נילס יוכל לקחת אותן לשוחט. כן, אוריה הצעיר, במושגי המילניום הבא, אולי נילס דווקא ראוי לקבל אות הוקרה מידיו של גארי יורופסקי, אם הידיים האלה יצליחו להשתחרר לרגע מהשלשלאות שמחוברות לשער של מפעלי זוגלובק. אבל עכשיו נילס בא על עונשו –

ההורים שלו הולכים לתפילה, ומשאירים אותו בבית כדי שילמד תנ"ך.
וואו. את הקטע הזה לא זכרתי. אשכרה הדתה לגיל הרך. ככה זה כשנותנים לבית היהודי – סליחה, ל"מזרחי" – לא, איפה אנחנו? 1985? אז עכשיו זה המפד"ל – לשלוט במשרד החינוך. לאן עוד נידרדר? שושו השועל יהפוך בפרק האחרון לשטריימל? נילס יפנה את הגב למפקדת אקה בכל פעם שהיא נותנת תדריך לקראת תעופה?

אקה? זו האווזה שעפה לפני כולם?
כמובן. תגיד, בדור שלך לא נראה קצת מוזר, הליהוק של הגברת הזו למפקדת הלהקה?

לא, ברור שהיא המנהיגה. יש לה גבות כמו של יצחק שמיר.
אם יש לך טענות פריזורה, אל תאשים את הסופרת סלמה לגלרף, שהמציאה את נילס. הספר השוודי שהיא כתבה היה רחוק מאוד מהמתכונת היפנית שמוגשת בטלוויזיה. והנה שני דברים שלא ידעת על לגלרף, כי אין לך ויקיפדיה וכי יש לך חיים: היא הייתה האישה הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות; והיא תכננה לכתוב ספר גם על חייו של רבי עקיבא. אולי טוב שהתוכנית הזו לא יצאה לפועל, כי בגרסה המאוירת בטח היינו רואים את רבי עקיבא מצחק בזמן ששושו יוצא מבית קודשי הקודשים.

תראה, נילס מתעלל גם בגמד!
אתה מתכוון "אדם מקופח־אנכית". אל תגיד גמד, אתה לא רוצה שיחסמו אותי כשהטור הזה יעלה לפייס.

פייס? מה הקשר של צוות לעניין?
אויש, תמים אתה. ועכשיו נילס הופך לגמד, וכולם לועגים לו. הסצנה הזו בוודאי לא עומדת במבחן הזמן ובשום מבחן אחר, גם לא אם תבקש הקלות והארכה. בעולם של 2019 אף אחד לא היה מעז לרמוז לנילס שיש איזושהי בעיה עם גובה שמזכיר את עמודת המנדטים של אהוד ברק. אווזי הבר גם לא היו מקניטים את מולי על כך שאינו מסוגל לעוף. הם היו מעצימים אותו. הם היו אומרים: מולי היקר, אתה לא צריך לנסות להיות מי שאינך. אתה יכול למצוא את לפלנד הפרטית שלך בתוך החווה, בנחל הסמוך, ואם תרצה – אפילו עמוק בתוכך. כלומר, אם נשאר שם מקום אחרי שאבא של נילס פיטם לך את הכבד.

בינתיים גלשנו לפרק 2, כי רק שם מסע הפלאים יוצא לדרך. אתה שומע, מיני־אוריה? אתה תאהב מאוד את הסדרה הזו, כמו שהתמכרת ל"הלב" בשנה שעברה, וכמו שתשב מרותק מול "הקוסם מארץ עוץ" בשנה הבאה. ומתישהו תשים לב שיש מכנה משותף לכל הסדרות המצליחות האלה – ואני לא מדבר על הקול הזהה שבוקע מגרונם של מולי האווז, איש הפח וסטטיסטים ברחובות גנואה. בכל סאגות האנימציה הגדולות יש ילד שיוצא למסע ארוך, ועושה זאת לבדו, בלי הורים או אחים גדולים. זאת כנראה הפנטזיה האולטימטיבית שממלאת את חלומותיהם של ילדים. הבית והמשפחה נשארים מאחור, ובסוף־בסוף הגיבור תמיד חוזר אליהם. מה שמעלה חשד שאנימטורים בעלי מוסר עבודה נמוך פשוט חסכו עלינו, וכל החצי השני של הסדרה הוא בעצם הרצה־לאחור של החצי הראשון.

ההורים בטח מאוד לא אוהבים את הפנטזיה הזאת של הילדים.
השתגעת? אנחנו מדברים על החופש הגדול. נילס או מרקו או דורותי – ילד שנעלם לכל יולי־אוגוסט וחוזר רגע לפני אחד בספטמבר כשהוא שבע ומקולח, זו גם הפנטזיה האולטימטיבית של ההורים. והבונוס: בלי טלפון ממשטרת קפריסין באמצע. טוב, יאללה, השארתי את מכונת הזמן חונה בכחול־לבן ושמתי רק שני שקלים במדחן. בכל פעם שפקח מתקרב אליה היא פשוט קופצת חצי שעה אחורה, אבל זה גומר את המצבר.

חכה רגע, אם אתה מגיע מהעתיד, למה שלא תיתן לי את המספרים הזוכים בלוטו השבוע? שנינו נרוויח מזה.
לא, אנחנו לא. אם תזכה בלוטו, אין סיבה שבעוד שלושים ומשהו שנה תעבוד בעיתון שישלח אותך לכתוב על נילס הולגרסון, וממילא השיחה הזו לא תתקיים. ציר הזמן תמיד מתקן את עצמו, כפי שיודע כל מי שהקשיב להסברים של דאג וטוני. אז אם חשבת לקבל כאן משהו מעבר למוסר השכל, אני יכול רק לברך אותך במשפט שהוא כנראה תרומתו הגדולה ביותר של נילס לתרבות העברית: סע, סע ללפלנד.

 

קטקטים

חשבתי שהייתי ילד שלא הולך בתלם. עכשיו הבנתי שאלה החיים עצמם שעניינו אותי, ורק הקטקטים הביאו אותם אל המסך //  אריאל שנבל

במבט ראשון, הקטקטים היו בעצם חלקי חילוף לדרדסים. באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת ילדי ישראל היו נתונים לחסדיו של הערוץ הראשון והיחיד בטלוויזיה, ומכיוון שהיצורים הכחולים עם המצנפות הלבנות עלו לשידור שנה לפני הקטקטים, נגזר מראש גורלם של האחרונים לשמש מעין גרסת וונאבי של הסטארים הגדולים באמת, אלה הנאלצים לברוח ממזימותיו של גרגמל הרשע וחתולו האוויל חתחתול.

פה יצורים קטנים החיים ביער ושם יצורים קטנים החיים ביער – ספרו לנו משהו חדש. אבל לאט־לאט, הקטקטים הפכו לאבן שואבת אוונגרדית לילדים שקצת לא הולכים בתלם. כמוני למשל. לא ידענו בדיוק איך לקרוא לזה אז, אבל צפייה מחודשת כמבוגר בפרק הראשון בסדרה הזו מסבירה הכול: בעוד אצל הדרדסים העולם כולו סדור וברור – יש טוב, יש רע, יש ישנוני – אצל הקטקטים הכול הרבה יותר אמורפי ומעגלי, ניתן לפרשנויות ולא דוחף אג'נדה לתוך הפה עם כפית: לנאפו יש נשמה טובה, אך במקביל יש בו גם צד אפל הגורם לו לעשות מעשים שלא ייעשו; טיפטיפ היא הילדה הלכאורה־מושלמת, אך כזו שסודות משפחתיים אפלים כמו דוד אלכוהוליסט (מה ששמעתם) והורים שגורשו מהכפר מרחפים כל העת מעל ראשה הענוג; טיפטיפון מהלך כל העת על הקו הדק שבין אסרטיביות ליוהרה, ומסביב פועלות בקדחתנות שלל דמויות משנה קריפיות למדי כמו ראש הכפר אדון מיימון ומכשפה בשם מרג'י שמתחברת דווקא עם אחותו הקטנה של טיפטיפון, קוקולה. בחייאת מרג'י, חפשי לך חברות בגילך, למען השם.

לעומת הדרדסים, שעלילותיהם נוטפות הסוכר והשמאלץ המשיכו להימרח על פני שבע עונות תמימות, הקטקטים הסתפקו בעונה אחת בלבד. לא מפתיע. זו הייתה סדרה קודרת, מרובדת, שהעדיפה לתווך לילדים שצפו בה את החיים עצמם. עד כמה התיווך הזה היה בעצמותיהם של יוצרי הקטקטים? בפרק האחרון בסדרה נהרס הכפר בעקבות רעידת אדמה עוצמתית. נכון שאתם לא מצליחים לדמיין סצנה כזו גם בעוד 85 עונות של הדרדסים?

ניסיתי לראות את הפרק יחד עם ילדיי. הם השתעממו מהר מאוד. הגרפיקה מיושנת, המוזיקה מזייפת והפרקים ארוכים, כמעט חצי שעה כל אחד. לא נורא, על בעיות אלכוהול משפחתיות ואסונות טבע נוראיים הם יכולים לשמוע גם בחדשות.