הודו כבר מזמן הפכה לתחנת חובה גם עבור המשתחרר הדתי, אבל למרות הפוטנציאל הגדול של אקס־מוצ'ילרים מתגעגעים, המבחר בארץ של מסעדות הודיות כשרות דל למדי, ודאי כאלו בשריות. הסיבה פשוטה – הקולינריה ההינדית בנויה משילוב עמוק בין בשר לחלב. היוגורט מככב במגש הטאלי המסורתי וגבינת הפניר מפציעה בשלל מתכונים, ביניהם קציצת המלאי כופתה, שהיא סוג של מאכל לאומי.
ויש כמובן מכשול נוסף: המטבח ההודי אינו מתחנף לחך המערבי. הוא עז טעמים, עמוס תבשילים מסמורטטים חסרי כל אסתטיקה. אבל מי שיתאהב בו, יישאר נאמן אליו לנצח.
לאתגר הלא פשוט הזה ניגשה השפית ומייסדת "קארילינה", קרולינה הקלה־קהלני, עם המון סקרנות ותשוקה. היא עלתה לארץ מאנגליה, שם נחשפה למטבח האנגלו־הודי, שמשלב בישול קולוניאלי ושיטות תיבול בריטיות עם אוכל הודי מסורתי. כדי לגייר את המנות היא הטיסה לכאן במיוחד את שף המישלן קולדיף סינגה, וביחד הם רקחו מנות שכולן על טהרת קרם הקוקוס, גבינת סויה וטופו.
לאחרונה עברה המסעדה מבני־ברק לרמת־החייל בתל־אביב, ולצד האכלת עובדי תעשיית ההיי־טק ואנשי התקשורת שבשכונה האליטיסטית, החלה להגיש גם תפריט ערב. עם טפטים מודרניים, מרצפות משובצות ומוטיבים אוריינטליים, גם העיצוב של המקום לא כל כך החליט אם הוא מזרח או מערב.
הגענו רעבים ומלאי ציפייה. טעמים יכולים להחזיר אותך לתקופות אחרות ולמקומות רחוקים, ואין הרבה מקומות שנהנינו בהם בחיינו כמו בירח הדבש בתת־היבשת.
מיד כשהתיישבנו נחתה על השולחן קערת פומפאדומים, מעין נאצ'וס פונג'אביים, שהוגשה עם מטבלי הבית (כולל צ'אטני בוטנים חלומי). הסתחררנו מהתפריט העמוס והמסקרן ואחרי הסבר מקיף של המלצרית החביבה התחלנו לצלול. לראשונות הזמנו סמוסה בשר וירקות עם רוטב וניל וקינמון, צ'יפס במיה ואלו סאג – קוביות תפוחי אדמה מבושלים בשום, עגבניות ורוטב תרד טרי.
הסמוסה הייתה חסרת מעוף והזכירה משולשי פסטלים מהאייטיז, צ'יפס הבמיה היה מפתיע והטיגון נטרל לגמרי את הריריות הטבעית שבו, כך שגם סולדי במיה (כמוני) היו יכולים להתחבר. האלו סאג היה מאוד הודי, במובן הטוב של המילה. כלומר תפוחי אדמה במצב צבירה חצי מעוך, עם זרעי כוסברה דומיננטיים וכמון ששלטו במנה.
גם בגזרת האלכוהול הופיעו לא מעט משקאות שונים ומשונים. אני הלכתי על "פרמילה" שהיה קוקטייל בחורות קלאסי (מתוק ומבעבע), ואילו הבנזוג השתיין בחר במשקה למתקדמים שענה על השם (המתקדם לא פחות) "סוחרו של שלמה המלך", ולווה באזהרת מליחות מצד המלצרית. ובכן, אכן מדובר בשלוק יוצא דופן, שמזכיר את שורשיה היהודיים יותר של הודו. לצד מלח ים, הוא טומן בחובו גם טונות של אניס, ערק, וודקה וליים.
החלטנו שבעיקריות הולכים על בטוח עם טאלי בשבילו וצ'יקן טיקה בשבילי. המנות שמרכיבות את הטאלי מתחלפות מדי יום, אצלנו הן כללו את המסאלה קארי שהיה מצוין, הווינדאלו שהיה עשיר וחריף וקערת דל מקאני שהייתה מלוחה מדי וללא ספק החוליה החלשה בארוחה. גם הצ'פאטי שליווה את המנה היה קצת חיוור ויבשושי ונדמה כאילו נאפה בבוקר, חבל. בניגוד אליו הצ'יקן טיקה זרחה בכתומיותה, הייתה רכה ועסיסית ועשתה בדיוק את מה שהיא הייתה אמורה: להחזיר אותנו לסמטאות דלהי.
תפריט הקינוחים אִִכזב, שכן הוא התבסס כולו על טהרת עוגות המפעל של ביסקוטי (מה?). תהינו מה קרה לסופגניות הגולאב ג'מון, לאילייצ'י קיר (פודינג אורז – היש מתאים ממנו לסיים ארוחה אנגלו־הודית?) או לבנופי יקיר הטיילנים. התשובה המבאסת הייתה "הם חלביים". כנראה מיצו במטבח את מלאי חלב הקוקוס (והיצירתיות).
כך או כך, נרגענו מעט כשטעמנו מפאי התפוחים החמים, שהיה קינמוני ונימוח. עוגת השוקולד הייתה קינוח פרווה טיפוסי, וה"ברי ברסט", שהוא וריאציה על עוגת רד ולווט, הייתה בינונית אפילו ממנו והחזירה אותנו באחת מראג'אסטן לפתח־תקווה. כשחושבים על זה, היא היוותה סיום מושלם לערב. שהרי כמו שיודע כל בוגר הודו: אין נחיתה קשוחה יותר מאשר אחרי טיול במזרח.
קארילינה
הברזל 32, תל–אביב
טלפון: 03-6722709
כשרות מהדרין רבנות תל–אביב
יש גישה לנכים
בקיצור
הו דלהי, ההיית או חלמתי חלום?
בשולחן ליד
בורגנים שנותרו תרמילאים בנשמה
אל תפספסו
צ'יקן טיקה
גן עדן של שותים
אוגוסט כבר לקראת סיום, הקייטנות הסתיימו ועמישראל עושה צ'ק־אין בנתב"ג ובורח לארצות עם טמפרטורות יותר שפויות. נדמה כי אין זמן מתאים יותר להצטייד באלכוהול משובח. אז נכון שכיום אפשר למצוא מתחרים ראויים למחירי הדיוטי פרי כמו "בנא" או "פאנקו", אבל מבחינתנו, זו לא חופשה אם לא עצרנו בג'יימס ריצ'רדסון והעמסנו בקבוקי שיכר לעדכון המלאי הביתי (וכמובן גם טובלרון ניחומים, לחברים מהעבודה שנשארו מאחור).
המגניב: אפרול / האפרול החל את דרכו כבר ב־1919, אבל זה לא מפריע לו להיות אחד הטרנדים הכי חמים גם כיום, אחרי שזכה בשנים האחרונות לקאמבק מסחרר. האפריטיף האיטלקי הזה מבוסס על תפוזים טריים ועשבי תיבול והוא בעל טעם מריר־מתוק וצבע כתום זוהר ומבריק שאי אפשר לפספס. אפשר לשתות אותו כליקר נקי, אבל הכי כיף להפוך אותו לקוקטייל מבעבע שישדרג כל מסיבה. רק תצטרכו סודה, פרוסקו (או כל קאווה אחרת) ופלח תפוז לקישוט, ואתם מסודרים. $17.90
לקידוש עם החבר'ה: ג'יימסון / נכון שמדובר בבלנד, נכון שהוא אירי, נכון שיש לו תדמית זולה. אבל לפני שאתם מעקמים את האף – תכל'ס הוא הרבה יותר טעים מהג'וני ווקר בלאק (המקבילה הסקוטית), לגמרי עושה את העבודה באירועים המוניים והכי משתלם בחישובי עלות מול תועלת (להלן, נושא השיחה הכי פופולרי באותם מפגשים). $26.90
זה עם הטוויסט: ג'ק דניאלס Tennessee Fire / כל מי שמתקשה לצלוח שוט רגיל של ויסקי ישמח (כלומר תשמח) לגלות שכשמוסיפים לו סוכר – הטעם משתדרג פלאים והמשקה מחליק בגרון. על אף הפופולריות הגבוהה של גרסת הדבש מבית ג'ק דניאלס, אנחנו מעדיפים דווקא את הקינמון הלוהט של ה־Tennessee Fire שלהם, שלא לומר מכורים ברמה אלכוהוליסטית. מדובר בשילוב מושלם של חריפות מתוקה וחמימה. אש. $36.90
הביזאר: Jullius Bitters / עם עטיפה מהממת, פונט של כתב יד שנותן תחושה כאילו הכינו את הבקבוק הזה רק בשבילנו וההגדרה "שיקוי צמחי פלא" – פשוט אי אפשר להשאיר את הנוזל הירוק הזה (כן, ירוק) על המדף. מדובר בדיז'סטיף עשבים כחול־לבן המיוצר במזקקה גלילית מצמחים הגדלים בר בארצנו. לאחר קִטלוג מדוקדק, הצמחים, העלים, הפרחים והזרעים ממוצים באלכוהול ענבים ונשלחים אל המרתף להתיישן בחביות עץ. התוצאה היא 45 אחוזי אלכוהול וטעם מריר ומוזר. $42.90
motzash.food@gmail.com
