"ראיתי מולי זומבים, בני נוער עם עיניים כבויות"

גדלת בחצבה, בן למשפחה חקלאית. לא תכננת להיות איש חינוך. מה השתבש בתוכניות?
"מפגש אנושי בצבא עם אדם שלימים הפך חבר קרוב, יוסי מונטג, בחור בן הציונות הדתית, הסיט אותי מהמסלול שהיה ברור לי שבו אני צועד – להיות חקלאי. עולם החינוך היה זר לי. דרך יוסי נחשפתי לראשונה בחיי לנושא הזהות היהודית. כילד בערבה תמיד דיברנו על ציונות, אבל הנושא הזה של יהדות היה רחוק מאוד. אחרי הצבא יוסי ואני היינו שותפים בדירה בירושלים והלכנו להדריך יחד ב'מסע ישראלי' – וזו הייתה התחנה הראשונה שלי בעולם החינוך. כיום יוסי גם גר בערבה, בספיר, ובעקבותיו הגיעו עוד משפחות דתיות".

ממש דוד ויהונתן.
"לגמרי. תחנה נוספת שהזיזה אותי לכיוון החינוך היה 'השומר החדש', שאליו הצטרפתי כמעט מיום הקמתו. בצפון נחשפתי לתוכנית של תנועת רגבים שחיברה בני נוער לחקלאות ולימודי קודש. אחרי ארבע שנים בצפון לאט־לאט הבנתי שהמשימה שלי מורכבת מחיבור בין שני השדות – חקלאות וחינוך. החלטנו להקים בית ספר יחד עם 'השומר החדש'. הבנו שיש משימה לאומית של חיבור הנוער לערכים של עבודת האדמה ואהבת הארץ וחיבור לנושא של ערבות הדדית.

"כשעברתי בבתי הספר בניסיון לגייס חבר'ה לשנת שירות, ראיתי מולי זומבים. בני נוער עם עיניים כבויות. ואת זה ראיתי אחרי שגיליתי בכל מיני תוכניות חינוך בלתי פורמלי שהנוער באמת מחפש משמעות. לא הבנתי איך התלמידים קמים כל בוקר מחדש אם אין להם דרייב, משהו שמניע אותם לקום מהמיטה. הבנו שדרושה מהפכה בחינוך. חינוך שלצד ההישגים הלימודיים, יהיה מלווה בעשייה משמעותית.

"לצד זה, חוויתי מקרוב את המשבר שעובר על חקלאי ישראל, גם דרך המשק המשפחתי שלנו. עשרות משקים נסגרו, חקלאים הפסיקו להיות חקלאים. זה גם קשור לידיים עובדות וגם למחירי היצוא לאירופה של הירקות. אם מדברים על עשרות אלפי חקלאים מקום המדינה ו־20 אלף בשנות האלפיים, היום מדובר על עשרת אלפים, והמספרים ממשיכים לרדת".

חקלאים לא מצליחים להחזיק מעמד.
"גם כי אין דור המשך. החקלאות חייבת להתחדש, להכניס ממד של חדשנות. בנוסף דור החקלאים הולך וקטן. הגיל הממוצע של חקלאי הוא 65. כמעט גיל פנסיה".

תחזיק חזק, אני הולכת לשאול שאלת כפירה. מה יקרה אם לא תהיה חקלאות ישראלית?
"כשאני מסתכל על החברה הישראלית – ברור שצריך ממד של ביטחון ושל היי־טק ושל עשייה חברתית, אבל אנחנו זקוקים גם לממד של אדמה. אנחנו מאבדים את האדמה. בקום המדינה החקלאות הייתה אבן יסוד בתשתית הלאומית והחינוכית. כיום יש כ־50 כפרי נוער שחייב להיות בהם משק חקלאי, אבל הנושא הזה של חקלאות לא באמת על סדר היום. אם הוא קיים זה מאוד מינורי. במקביל אנחנו מזהים תהליך של הפקעת קרקעות שיועדו לחינוך חקלאי לטובת נדל"ן. יש ממש מלחמה. הסיפור הזה של חינוך וחקלאות הוא נושא של חיבור לערכים יותר כלליים, בניגוד לתרבות הסלפי והפרט שבמרכז. זה משהו שהולך ומתעצם".

עדיין לא הסברת לי מה כל כך קריטי בחקלאות. למה אסור לנו כחברה לוותר על הענף הזה?
"זה הכלי הכי משמעותי לשמירת אדמות המדינה. לאורך כל גבולות המדינה בנגב, בגליל, בבקעה, בעוטף עזה, בערבה – נראה חקלאים. איפה שעובר התלם יעבור הגבול. זה ממשיך להיות נכון גם אם עברו הרבה שנים מאז שהאמירה הזו נאמרה. זה לא משהו שמחר בבוקר יכול להיעלם, החקלאות חייבת להשתמר מתוך סוגיית הגבולות והביטחון.

"דבר שני – ביטחון למזון. האוכלוסייה הולכת וגדלה וכמות הקרקעות הולכת וקטנה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות תלויים במדיניות אחרת בהקשר של דגן ופירות וירקות וחיטה. אנחנו חייבים לדעת לדאוג לעצמנו ולא לבנות על יבוא.

"כשעברתי בבתי הספר בניסיון לגייס חבר'ה לשנת שירות, ראיתי מולי זומבים. בני נוער עם עיניים כבויות. לא הבנתי איך התלמידים קמים כל בוקר מחדש אם אין להם דרייב, משהו שמניע אותם לקום מהמיטה. הבנו שדרושה מהפכה בחינוך"שיחות עם אנשי חינוך פורצי דרך.

"דבר שלישי זה הקשר לאדמה. מעבר לביטחון גבולות ומזון – החיבור שלנו לאדמה, וזה לא משנה אם אדם גר בעיר או בכפר – שטח חקלאי מחבר אותך דרך הידיים לאדמה, לצד הרגליים והטיולים. חקלאות היא הממד הכי חשוב בחיבור הזה. צריך להחזיר את הנוער לחוויה החקלאית של החיבור לאדמה, לצד הטכנולוגיה והחדשנות וההליכה קדימה, ולא סתם זה כלי שכולם מוצאים את המקום שלהם דרכו".

אוקיי, שכנעת אותי. צריך חקלאות. עכשיו בוא תספר לי על סדר היום שלכם.
"התלמידים קמים בחמש בבוקר לעבודת האדמה. עד 11 בבוקר הם עושים עבודה משמעותית – שתילות, גיזום, קטיף דילולים, כל פעולה חקלאית שהחקלאי צריך בה עזרה והתלמיד יכול לתרום מהיכולות שלו. הקמנו את 'אדם ואדמה' כדי לענות גם על צורך חינוכי וגם על צורך חקלאי – חקלאים נטשו את החממות והשדות בגלל שלא היה מי שיעזור להם בעבודה, ובית הספר מייצר להם עזרה. באים באופן זמני לחקלאי, עוזרים לו להרים את הראש, ויש לא מעט חקלאים שאומרים שבזכות התלמידים הם מרגישים שיש להם רשת של ביטחון, שאם הם נכנסים לפיגור, הם יוכלו להיעזר בפלטפורמה של התלמידים. מעבר לכך, זה גם החזיר אותם עצמם לשדות. יש פה חיבור בין־דורי מרגש מאוד. זה לא כמו עובדים תאילנדים. החקלאים הוותיקים מתמלאים בעצמם ברוח חדשה. הם מלמדים את התלמידים מהניסיון שלהם, נוצרים קשרים מאוד מיוחדים".

גם המורים עובדים?
"ברור. המחנך לא רק מעביר שיחה בכיתה. הוא נמצא על אותו עץ ומעשב את אותו שטח, וחווה את אותו קושי מנטלי ופיזי. השיחות מתרחשות תוך כדי עבודה. ככה מקלפים הרבה קליפות ומגיעים לעומק שהקירות בכיתה לא יכולים לייצר. החניכים מרגישים שיש להם דוגמה אישית וחיה".

מדהים. ומה עם הבגרויות?
"אחרי העבודה החקלאית לומדים לבגרות. תביני שהתלמידים מגיעים לבגרות מלאה בחצי מהזמן ששאר התלמידים ברחבי הארץ לומדים, וגם זה עוד אחרי ארבע שעות שעבדו".

וואו, איך הם עושים את זה? הם לא נרדמים?
"יכול לקחת לחניכים זמן להתרגל לזה, אין לנו בעיות משמעת, אבל כן יכולה להיות עייפות. יש פה דרישה גדולה מהם. בית הספר שלנו מייצר מנהיגות והובלה ולקיחת אחריות בחברה הישראלית, וזה בא לידי ביטוי גם בשגרה של התלמידים. ברגע שתלמיד מבין שיש לו אחריות על עצמו ועל החיים שלו ועל הלמידה – הכול נראה אחרת. הוא דואג לניהול הזמן, לניהול המשימות, ללימודים. זה משפיע על האווירה.

"אנחנו לא משכימים אותם, הם צריכים לקום לבד. אנחנו לא דופקים על הדלתות. הם עולים להסעות לעבודה. ההסעה יוצאת בזמן. זו לא משמעת צבאית, זו פשוט אחריות. מדברים אליהם כמו למבוגרים. הדרישות הן כמו ממבוגר – לקום בזמן. מעבר לכך, לכל אחד בכיתה י"ב יש תחום אחריות. זה יכול להיות ניהול תקציב, הזמנת אוכל, קשר עם חקלאים, סידור עבודה – כמובן בליווי הצוות, אבל האחריות היא שלהם. אם תלמיד לא יתאם הגעה לחקלאי אז לא תהיה עבודה".

ואיך עובד השילוב בין הדתיים לחילונים? ההורים הדתיים לא חוששים מחילון והחילונים לא חוששים מהדתה?
"יש הורים דתיים שחששו מאוד בהתחלה, וברבות הזמן הפכו למעריצים מושבעים של המקום. אני שומע על כל מיני מקרים של עימותים בין הורים למוסדות חינוך, ולא מכיר את זה בכלל. יש פרגון גדול מאוד מההורים.

"לתפיסתנו, הצלחה תהיה שמי שבא מבית דתי ימשיך להיות דתי ומי שבא מבית חילוני יהיה חילוני. שישמרו על הזהות שלהם. אין רצון להוציא משהו מעורבב. כל אחד בא מבית אחר ותרבות אחרת אבל חייבים לחיות ביחד. כשנחשפים לכך מגיל צעיר זה לא אישיו. החילונים מגיעים לשומרון ומהשומרון מגיעים ללב תל־אביב, וכל הסטיגמות מתנפצות. אני להבדיל מהם, ממש חייתי בבועה".

תגיד, בגלל שבציבור הדתי לימודי קודש נתפסים כחשובים יותר לבנים, יש יותר בנות דתיות שמגיעות אליכם מאשר בנים דתיים?
"באמת יש לנו יותר בנות דתיות. יכול להיות שזה קשור, כמו גם נושא המניין. אבל אני חושב שבנות אמיצות יותר. בגיל הזה בנות הן גם בוגרות יותר. יש להן אפשרות לבחור בצורה עצמאית יותר. ממה שאני רואה, הזהות הדתית שלהן רק מתחדדת. אין אנטי. כשהורים רואים שהבת שלהם חוזרת מלאת משמעות הביתה, הם מבינים שזה חשוב יותר מזה שתלמד במסגרת דתית. לפעמים דווקא שם צומח האנטי.

"אפשר לומר שהמודל של בית הספר דומה למכינה. אנחנו כמו מכינה לגיל תיכון. אני אומר בזהירות שהמכינות צמחו מתוך ריק של מערכת החינוך הפורמלי התיכונית, מתוך ואקום חינוכי, ואנחנו עונים על הוואקום הזה. בני נוער משוועים למשמעות כבר בגיל התיכון, ולדעתי הם לא מוצאים אותה במערכת החינוך הרגילה.

"אני מדבר בהכללה גסה, אבל במערכת החינוך לא מדברים אידיאלים. מדברים בעיקר על ציונים והישגים. השיח הערכי מאוד חסר, ופה אנחנו נכנסים למרווח הזה. אנחנו דורשים מהנוער. אנחנו מייצרים נוער ציוני לוחם".

מה זה אומר?
"נוער שיודע לעבוד קשה, להזיע, להתלכלך ולהישרט, יודע באמת ללכת לאור חזון. לא נוער רפוי. הוא נוער עם שמחה, נוער בריא. אני קורא סקרים ומחקרים על דיכאון בקרב בני נוער. הם צריכים לבוא אלינו. אצלנו במדבר על הבוקר קמים בני 16 ו־17 עם חיוך, הם מלאי השראה. לא שאין פה קשיים. יש קשיים, יש משברים".

במה מתבטאים הקשיים של התלמידים?
"תדמייני חבר'ה שמגיעים בכיתה ט' והבית רחוק מאוד. הם עזבו בתים טובים ומשמעותיים, עוזבים את החברה. חווים קשיי הסתגלות. הם זקוקים לליווי ומקבלים אותו. אנחנו מקפידים שהם יחזרו הביתה כמעט כל שבוע. שבת משותפת יש פעם בחודשיים בערך. מעבר לזה יש קושי מסוים אל מול החברה שמדברת רק על קדמה וטכנולוגיה וקניונים וצריכה, ופתאום אצלם יש חזרה לשורשים ולערכים של פשטות ועבודה. המוטו היום זה כמה שפחות לעבוד וכמה שיותר להרוויח כסף ולקנות יותר, ויש כאן הליכה נגד הזרם בהיבט הזה. אגב, אני שמח מאוד שמשרד החינוך איתנו במהלך ורואה בבית הספר בשורה חשובה למערכת החינוך.

"חשוב לי לפרגן לאגף העל־יסודי במשרד החינוך ולדסי בארי שמובילה יחד איתנו את המהלך לצד מִנהל החינוך ההתיישבותי, שמפקח על כל התהליך. יש פה מהלך אמיתי של המשרד, זה ממש לצאת מהקופסה. גיליתי בדרך הזו אנשים שחינוך באמת מעניין ומניע אותם. לדעתי הכי קל להקים תוכניות אלטרנטיביות נגד המשרדים, ואנחנו הצלחנו להקים תוכנית שהולכת יחד איתם. בעיניי זה פתח לעוד יוזמות חינוכיות".