כתות מציבות את האדם החילוני המודרני במבוכה. לכאורה נמצאה נוסחת הזהב, שלפיה כל מה שעושים זוג אנשים בוגרים בהסכמה הוא לגיטימי. אבל מה קורה כשאחד הצדדים מוותר על האוטונומיה שלו מרצונו החופשי ומפקיד אותה אצל האחר? גם את האדם הדתי הנושא מבלבל. מתי הערצה של רב כריזמטי הופכת מסוכנת? ואם אישה מרצונה החופשי רוצה לעטות שאל על פניה כסמל לצניעותה, האם לנו כחברה מותר להתערב?
הרלוונטיות של השאלות האלו היא אולי הסיבה להתעניינות הגוברת בכתות בתרבות הפופולרית, עם סדרות כמו "ארץ פראית מאוד" והעונה השנייה של "החוטאים" בנטפליקס, "הרמון" הישראלית וסרטי תעודה על הסיינטולוגיה. בימים אלו גם תיאטרון הקאמרי מצטרף לעיסוק בנושא, עם ההצגה "השיבה".
כנרמז משם ההצגה, היוצרת שלה, איה קפלן, בחרה לעסוק בהתפכחות מהכת. ההצגה נפתחת בפשיטה משטרתית לאחר מעצרו של ראש הכת ובשליחתה של אורה (נטע גרטי) עם ארבעה מחמשת ילדיה אל בית הוריה בקיבוץ. אך הטיפול בנושא זה אינו מעמיק מספיק, והתמורות שאורה עוברת אינן אמינות. כך לדוגמה בתמונה אחת אורה לא מאשרת לילדיה לקפל שרוולים מחמת צניעות, ובתמונה הבאה היא מפלרטטת בחופשיות עם אהוב נעוריה (אסף סלומון) שבא לבקר.
יכול להיות שהפכפכות שכזו אופיינית לאישיות שתמצא את עצמה בכת, אך התחושה בהצגה היא שניסו להאיץ תהליכים מורכבים כך שיתאימו לסד של שעה וארבעים דקות. בנוסף מוצגים לנו מפגשיה של נועה עם חוקרת משטרה (רות אסרסאי) שמנסה להשיג ראיות נגד אביהו, מנהיג הכת, וכן פלאשבקים מעברה של נועה, שבהם מוצג המפגש שלה איתו. למרות מס השפתיים שבמשפט "אין קשר בין הדמויות למציאות" המופיע בתוכנייה, הדמיון לגואל רצון מובהק והמחזה נכתב בהשראת סיפור חייה של יהודית הרמן, ניצולה של רצון. חוסר הכריזמה של שמואל וילוז'ני בתפקיד אביהו רק מחדד את השאלה איך צעירה כמו נועה (אורה הוא השם שהוענק לה על ידו) נפלה ברשתו, וההצגה לא מציגה פתרון שמניח את הדעת.
ההצגה מספקת כמה שיאים רגשיים כשהיא נעה בין מלודרמה משפחתית למותחן משטרתי, ויש בה כמה תמונות חזקות – ביניהן המפגש הראשוני בין נועה והוריה אחרי שנים של ניתוק, או תמונת העימות בין נועה לאביה (אבי טרמין) המגלה לנו טפח ממערכת היחסים ואת הכאב של אמה (אודיה קורן בהופעה חזקה). כמו כן, מאיה לנדסמן המצוינת בתור האחות מספקת שכל ישר, הומור וכמה חיצים מחודדים היטב הנשלחים אל התנועה הקיבוצית. עוד משחקים היטב כרמל בין, אורי זיו־גדניר ועבר שי בתור ילדיה של נועה.
נדמה שאם המחזה היה מתמקד כמה שיותר בספירה הביתית הזו ומוותר על שאר הזרועות שהוא שולח, ההצגה הייתה מרוויחה. וכך הנושאים הנרמזים עם סיומה של ההצגה – הקרע בין הוריה של נועה, צילו של אביהו המרחף עדיין מעליה והחיים של ניצולת כת בתור אישה עצמאית, היו באים לידי ביטוי בתוכה.
השיבה תיאטרון הקאמרי
