יש קשר הדוק בין טרנד מסעות השורשים לבין פוליטיקת הזהויות. למעשה, מדובר בשני דברים שמזינים אחד את השני; שתי תופעות שתופסות מקום מהותי בתרבות המערבית של המאה ה־21 וכמובן בזו הישראלית. פוליטיקת הזהויות, יחד עם התקינות הפוליטית מבית מדרשו של הניאו ליברליזם, הפכה בשנים האחרונות למסך שדרכו אנו חווים את רוב העולם.
לכאורה אין בה כל דבר רע, אך הבעיה היא שהתופעה התחילה לחדור וליצור דריסת רגל ולמעשה כמעט לשלוט לחלוטין בתחומים רבים של השיח הציבורי־חברתי־תרבותי, ובשנים האחרונות גם בזה הספרותי. המקום של היצירה או היוצר בשרשרת המזון של הפוליטיקה הזו הוא זה שבסופו של דבר, על פי רוב, מכריע את גורלו.
"מזרחי" הוא כמובן אחת הזהויות המובילות בקונסטלציה הזו. אבל אמזלג, גיבור הרומן החדש של יוסי סוכרי, כמו מראש בא לעוות את התפיסה הזו. הוא לא מאפשר לשים אותו בשום משבצת. הוא אמנם גבר מזרחי בשנות החמישים לחייו, אבל הוא לרגע לא משמיע אף לא פעייה חלושה של התקרבנות מוכרת – אם כי הוא בהחלט נדרש אליה בשלב מסוים ומסביר אותה לפי תפיסת עולמו ומיקומו בתוכה – ואף לא שמץ עוינות כלפי "הממסד האשכנזי".
תהום זהותית
אמזלג הוא גבר גנדרן, בעל נטייה אובססיבית לפריטי לבוש יוקרתיים. הוא מלמד פילוסופיה, ונישואיו לאשתו פשוט דעכו בנקוף הזמן. וכך גם הרומן מתחיל, בהפרדת הרשויות המוכרת והעגומה, היכן שבית אחד הופך לשני בתים והוא נאלץ לפיכך לבחון גם את אבהותו. האם באמת הילדים הם הדבר הכי חשוב או שמא היחיד החשוב כפי שהתרבות דורשת ממך להרגיש ולאבחן? גם במובן הזה אמזלג מרשה לעצמו לחשוב ולהרגיש דברים שגולשים מתוך הסיר העומד להתפוצץ מרוב צביעות של התקינות הפוליטית. ההורות שלו היא רק עוד נדבך במסע הצלול, המדויק, הכמעט כירורגי, שהוא עובר בעקבות הטלטלה האישית של חייו.
ראשית, נוכח מצבו המשפחתי החדש, הוא חייב להרוויח מעט יותר, לכן הוא מתחיל ללמד בבית ספר "חברתי" בלוד, תחנה שבה כמה פוליטיקאים עשו את הסטאז' הלכאורה חברתי שלהם בדרך למיתוג. שם, במובן מה, הוא מקבל את הסנוקרת הראשונה לתוך הזהות שלו. התלמידים לא מחשיבים אותו כמזרחי, כאחד משלהם.
זה לא שאמזלג לא הבין זאת בעצמו קודם לכן. הוא הרי גדל בבית של הורים שהגיעו ממקנס ומבנגזי, אבל התחנך על עוגנים של התרבות המערבית, החל מהפילוסופים שאותם הוא נוהג לצטט ברגעים שבהם הוא מחפש הגדרה למצבו וזהותו, דרך להקות כמו קינג קרימזון ועד בילויים במועדון הפינגווין המיתולוגי ברחוב לילינבלום. הפיצול האינהרנטי היה משהו שהוא גדל לתוכו ואיכשהו הרגיש בו נוח, עד שהחברה הישראלית כמו דורשת ממנו להתייצב על אחת המשבצות שהיא סללה עבורו.
אמזלג לא מצליח ולא יכול להתיישב על אף אחת מהן. התחושה הדומיננטית שהוא חש באותו בית ספר, ובעצם בכל התחנות הישראליות שבהן הוא עובר, היא תחושה של ניכור. היא באה לידי ביטוי גם במספר התקפי חרדה. מרטין היידגר, אחד הפילוסופים המצוטטים של הרומן, הגדיר את החרדה כמין תחושה של "אי ביתיות מפלצתית". אמנם אמזלג עדיין לא חש שהוא בתהום הזו, אבל ישראל – שלפחות בנערותו הורגשה אצלו כמקום פחות או יותר ביתי – הופכת במאה ה־21 אמנם לא ממש למפלצת, אבל בהחלט מתחילה לפעור את מלתעותיה. זה בעצם סוג של אזהרה, כביש ללא מוצא, התהום הזהותית שאליה אנו הולכים ממורקים ועיוורים בעידן הנוכחי. הסימולציות השכלתניות שאמזלג מנהל עם גדולי הפילוסופיה המערבית, גם הן לא מצליחות לפייס אותו. הוא נאחז בהן, אבל מגלה שהן לא שימושיות.
אחות מתנחלת
בשלב מתקדם של הרומן, אמזלג ממלא אחר בקשת הוריו לנסוע למחוזות ילדותם ואולי להשיב את רכושם האבוד. לכאורה, מסע ומשימה שהמון ישראלים כבר חוו. הבקשה הזו מתיישבת הרמטית עם העובדה שהמציאות הנוכחית גרמה לו כבר להתחקות קודם אחר השורשים התרבותיים של הוריו, אחרי הוגי דעות מזרחיים ומוזיקה ערבית. אמנם הוא מוצא בכך נקודות אחיזה ועונג חדשות, אבל שוב, גם כאן הוא לא שוקע לתוך החוויה במלואו, היא לא באמת משנה את חייו ומקבעת את זהותו. כי המצפן שלו הוא מצפן אסתטי, לפיכך ה"גילויים" שלו הם גילויים של כל אדם שמגלה עולם תרבותי חדש ובורר לו מתוכו את מה שנוגע בו רגשית ואסתטית. אין כאן עניין "שורשי מזרחי" במובהק. הסיבה שהוא מוצא קול המדבר אליו ביצירתו של הרב דוד בוזגלו לא קשורה כהוא זה למוצאו. וזו דוגמה נפלאה לכך שבעצם הוא צולל לתוך העולם "המזרחי" עם ציוד הצלילה שרכש בעולם המערבי.
אבל המסע שלו למרוקו הוא בעצם המסר המרכזי שאליו מתכנס הרומן, שבסופו של דבר הוא לא לגמרי כביש ללא מוצא, גם אם לא דרך סלולה; אמזלג לא ממש ממלא אחר בקשת הוריו. הוא אמנם נהנה לבקר במקומות הללו, וכמובן מנהל עם עצמו דין ודברים נוכח המבט שדרכו הוא מביט במרוקו. קשה לו להימלט מלסתות האוריינטליזם של אדוארד סעיד. אבל ההחלטה שלו לא לעשות אפילו צעד אחד להשבת הרכוש, והתחושה המנוכרת האוחזת בו שעה שהוא מביט בבית אמו, שכמובן נראה אחרת לגמרי מכפי שתיארה אותו כל השנים – היא בעצם ההבנה שהעבר במובן מסוים סיים את דרכו הזהותנית, ואינו יכול להיות חזות הכול, כלומר אינו הפתרון.
מתוך הסצנה החזקה והיפה הזו עולה המסר התת קרקעי והחד משמעי – מסע השורשים הופך להיות המקום שבו ספינת המרוץ העיוורת של פוליטיקת הזהויות עולה על קרחון. אמנם לעבר תמיד יהיה חלק מהותי בזהות של כל אחד, אבל אסור לו שיהיה החלק הכי חשוב. הניאו־ליברליזם הפך להיות בשלב מסוים כמו מחלה אוטו אימונית. למעשה, הוא עוד אידיאולוגיה בעלת סממנים סמי־דיקטטוריים בלתי מודעים שגורמת למציאות להיות מנוכרת ולאדם להרגיש מנוכר לסביבתו. היא מחוררת כל אפשרות של קהילתיות ואחווה וחמלה אמיתית. היא לא מציעה מכנה משותף רחב, ישראלי, שכולם יכולים לדור תחת כפיפתו, אלא עושה בדיוק ההיפך.
סוגיה אחת בכל זאת לא מצליחה להתרומם, וזו אחותו של אמזלג ומשפחתה שגרים באריאל. הופעתה של אחותו ברומן היא מאוחרת מדי ולמרבה הצער מעטה מדי. ההתנגשות בין אמזלג התל אביבי, הליברלי, לבין המשפחה "המתנחלת" נותרת לא מטופלת, והיה צריך או להעמיק בה יותר וגם מתוכה לשבור את כל הסטריאוטיפים, או פשוט לוותר עליה. אבל זו לטעמי הנקודה היחידה החלשה ברומן המצוין הזה.
הלוך רוח מפויס
זו לא פעם ראשונה שסוכרי נוגע בסוגיה המזרחית. כבר בספרו הראשון והבלתי נשכח "אמיליה ומלח הארץ" (בבל, 2002) הוא הציג בחזיתו דמות אדירה של סבתא מזרחית, כזאת שמסרבת להתיישר תחת כל סטריאוטיפ מזרחי. אמזלג, שהוא כבר דור שני, בעצם ממשיך מהמקום שבו היא הפסיקה ופורש את המניפה באופן רחב יותר. הוא יוצא מהבית, הוא מסתובב פה ושם בארץ ישראל של המאה ה־21, ואפילו עובר כנוכח נפקד בתוך המחאה החברתית של 2012, שגם בתוכה הוא חש מנוכר.
אבל "אמזלג" שונה גם בכתיבה שלו. כמי שקרא את כל ספריו, לעיתים הפואטיקה של סוכרי הייתה יותר מוחצנת, יותר לוהבת, לעיתים עד רגעים של חנק, כמו למשל בספרים "מקלטור" ו"לא תקין פוליטית". היא תמיד הייתה משובחת, אבל היא ניגנה לעתים בצעקות. הפעם יש בה משהו מעודן, מפויס יותר, שמתאים היטב להלוך הרוח האמזלגי. הפואטיקה, העלילה והעומק התרבותי כמו משרתות זו את זו בצורה מושלמת.
סוכרי אינו הראשון שמציג דמויות מזרחיות מחוץ לבור ללא תחתית של פוליטיקת הזהויות. גם סמי ברדוגו וסלין אסייג למשל עשו זאת, אבל הם העדיפו ברוב המקרים לקחת את הדמויות ואת קונפליקט הזהות למקומות יותר מופנמים, ולא לעמת את הדמויות שלהם ישירות מול הייצוגים הברורים והחיצוניים של מוצאם. בניגוד להם ובאופן מודע, סוכרי בוחר דווקא להיכנס פנימה לתוך הלהבות, כלומר בעצם לצאת החוצה אל ישראל הרב תרבותית, ומציג רומן צלול, חכם, מעורר מחשבה ומענג, שבמובן מסוים הוא קריאת השכמה לניאו ליברליזם.
אמזלג
יוסי סוכרי
עם עובד, 2019, 179 עמ'
