היי ג'לאל, זה נכון לומר שכניסתך לתפקיד פה בשנת הלימודים הבאה היא הפעם הראשונה שבה מנהל ערבי ינהל בית ספר שלא שייך למגזר הערבי?
"זה בהחלט תקדים. זה מין טאבו שמנהל ערבי יכול לנהל רק בית ספר שמיועד לתלמידים ערבים. גם מורים ערבים שמלמדים בבתי ספר של יהודים זו תופעה חדשה יחסית. בבית הספר שניהלתי קודם, באופן מגמתי היו מורים ומחנכים יהודים, ראיתי בזה ערך ואינטרס שהמפגש של התלמידים עם האוכלוסייה היהודית יהיה משהו מוכר ולא מנוכר. אם הייתי מחנך אותם לחיות בסביבה ערבית בלבד, הייתי עושה להם עוול".
ספר לי על המעבר לבית הספר הזה, שמיועד לילדי הפליטים והעובדים הזרים.
"כשהגשתי בקשה לעבור לנהל את בית ספר רוגוזין, בעיריית תל־אביב התרגשו מאוד. אולי לא חשבו שאדם ערבי ירצה לעבוד עם אוכלוסייה אחרת. זה לא דבר מובן מאליו, לעבוד עם אוכלוסייה זרה. המורים פה נתקלים בקשיים אדירים, לילדים יש קשיים שונים ממה שילדים סטנדרטיים ייתקלו בהם, ובכל זאת הם באים לפה. החיבור הוא נטו מקצועי ואנושי, ואני בא עם חשק גדול להיות חלק מהצוות. אני לא מביא איתי את ג'לאל הערבי אלא את ג'לאל איש המקצוע עם הניסיון, שרוצה לעבוד עם אוכלוסייה שאינה רק ערבית. זו התנסות שאיכשהו לצערי לא הבינו עד עכשיו שהיא אפשרית".
יש לך ערך מוסף כערבי, דווקא בבית הספר הזה?
"אני מבין מה זה להיות זר. למרות שאני אזרח ישראלי ומרגיש חלק אינטגרלי מהחברה, בהרבה מובנים אני עדיין נתפס כזר בחברה הישראלית. אני מכיר את החששות והפחדים. אני מתמודד עם הזרות שלי בקניון, בחו"ל, במחסומים, בשדה התעופה. ההתמודדות עם המורכבות של הזהות שלי לא תמיד פשוטה, אבל אני רוצה להסתכל על הצדדים הטובים שיש בה; על שלימדה אותי להכיר בשונה. על דברים שלא הייתי רוכש לולא הייתי זר. זו דרך להתנחם בשוני ולהפיק ממנו את היתרונות. זה החינוך שאני מנחיל גם לילדיי באופן אישי. לא להתבכיין על הערביוּת, לנסות למנף אותה למקום חזק ופותח אופקים. לקחת את הקושי ולהפוך אותו ליתרון".
ספר לי על בית הספר.
"בשנת הלימודים הבאה יהיו פה כאלף תלמידים מכיתה א' עד י"ב וכ־120 אנשי צוות. בית הספר מורכב מאוכלוסייה של עובדים זרים, מהגרי עבודה ופליטים. האוכלוסייה מגוונת, יש פה בעיקר אריתראים, סודנים, פיליפינים, טורקים וספרדים. בסך הכול, התלמידים מגיעים מכשלושים מדינות שונות.
"תלמידים שמגיעים אלינו בכיתות א', במקרים רבים מגיעים מ'מחסני ילדים', ולכן יש להם פערים משמעותיים מבחינת שפה. אין להם ממי לקבל כלים בסיסיים של למידה, אין להם מישהו שיספר להם סיפור לפני השינה. רובם מגיעים מרקע סוציו־אקונומי נמוך מאוד, וההורים צריכים לעבוד עד שעות מאוחרות. לכן אנחנו נותנים גם מענה פדגוגי־לימודי וגם צריכים לדאוג לדברים פיזיים בסיסיים כמו הזנה.
"אולי אני נאיבי מדי או חי בפנטזיה אופטימית, אבל בסופו של דבר אני מתחבר לאנושיות ולאדם. קשה לי להבין את הפגיעה והשנאה באחר רק בגלל שהוא מדבר שפה אחרת, שייך ללאום אחר או בעל צבע עור אחר. אולי בתפיסות של אחרים – גזענים או קיצוניים למיניהם – מה שאני אומר נחשב למשהו נאיבי או ילדותי, אבל מה שמחזיק אותנו בחינוך בעבודה הזו – זה חלק מהילדותיות שיש בתוכנו. אולי מה שמייחד אנשי חינוך זה שהם לא מתביישים להוציא אותה החוצה".
בעבר היו בבית הספר גם ילדים ישראלים, היום זה כבר לא קיים. נכון?
"לאט־לאט אנשים הפסיקו לשלוח את הילדים שלהם לכאן. פעם היה פה קולקטיב של ישראלים תושבי המדינה, אזרחים יהודים וערבים והעובדים הזרים – ועכשיו זה הפך להיות רק בית ספר של עובדים זרים ופליטים. בתפיסה של האו"ם, הסגרגציה היא דבר לא נכון. במדינות אחרות בעולם, התלמידים של העובדים הזרים והפליטים אמורים להשתלב בבתי ספר בסביבה ולא להישאר בגטו שלהם".
מצד שני יש גם קשיים בפיזור. כאן הילדים בכל זאת נהנים מתחושת שייכות ומ"קבוצת שווים".
"לכן נכון שכמענה ראשוני יהיו מסגרות מופרדות, אבל לאורך זמן, ההבדלה הזו לא צריכה להתקיים. הגטאות האלו פוגעים בהם".
מה בעצם המעמד של הורי התלמידים?
"יש מהגרי עבודה שהאישור שלהם תקף לתקופת זמן מוגבלת. בדרך כלל הם ינסו להגיש בקשה כדי לקבל מעמד של פליט. אם יקבלו אותו, יוכלו לשהות בארץ בלי איום גירוש. המעמד הכי רם שהם שואפים להגיע אליו זה פליט, כי פליט מוגן מגירוש. אין לך זכויות של אזרח אבל יש לך זכויות עבודה וקיום, בלי שיסלקו אותך ביום בהיר אחד. מהגרי עבודה נמצאים תחת איום כשמסתיימת אשרת העבודה שלהם – או שמחדשים את השהות או שמעמידים לגירוש".
כמו אצל ילדי הפיליפינים שהגיעו לכותרות.
"נכון. כשעובדים זרים שמגיעים לפה מתבקשים לא להקים משפחה וללדת ילדים – זה לא דבר אנושי. אי אפשר להגיד לאדם לא לאהוב ולא לקיים יחסים, וברגע שמקימים משפחה ומביאים ילדים – יש סכנה של גירוש. טוענים כלפי ההורים שהם אשמים שהביאו לעולם ילדים שעלולים לסבול מכך שיחזרו יום אחד למדינה שירגישו בה מנוכרים מבחינת שפה, תרבות וחברים. חלקם מגורשים בגיל 13 כאשר כל מה שהילד מכיר זו המציאות הישראלית.
"התרומה של האוכלוסייה הזו היא עצומה, הם נכנסים למקומות עבודה הכי קשים שהישראלים לא משתלבים בהם. מי שיודע כיצד הם מחזיקים את בתי האבות הסיעודיים ואת החולים הסיעודיים בתוך הבית מבין כמה התרומה שלהם חשובה להורים שלנו, ולסבים ולסבתות שלנו במדינה. אחוז הפשיעה אצל הפיליפינים הוא נמוך במיוחד, אם בכלל קיים. זו אוכלוסייה שהתועלת שלה הרבה יותר גדולה מהנזק שבגללו מסלקים".
המדינה פועלת על פי החוק. אולי מלכתחילה לא נכון לאשר את הארכת האשרות כדי שלא ייווצר מצב שבו מגרשים ילד בן 13.
"אין לי טענות למדינה. מבחינה חוקית היא עושה מה שנקבע בחוק. זה לא משהו שהמציאו בישראל, אלא מוכר בעוד מדינות. כלומר אין בסיפור הזה בעיה חוקית, אלא בעיה אנושית. מבחינה אנושית צריך להתייחס אל כל משפחה לגופה. אי אפשר להשאיר אותם בתחושה שהבאנו אותם, ניצלנו, סחטנו עד תום וזרקנו אותם. זו תחושה נוראה. או שמראש ידעו שמגיעים לתקופה מסוימת ואין עוררין על זה, ויצטרכו לקבל את הדין, או לאשר מספר מכסות של ילדים שלפחות יסיימו בגרות ותיכון ואז יוכלו להשתלב מבחינה אקדמית בעולם. חלק יקבלו תושבות וישתלבו בצבא. הם יכולים לתרום רבות למדינה בכל המישורים. אם מגיעים לפה עובדים זרים צריך לאפשר להם חיים ללא תחושת נרדפות. הרדיפה הזו היא רדיפה שהעם היהודי עבר וסבל ממנה".
אי אפשר להשוות את השואה למהגרי עבודה שהגיעו לכאן כדי לשפר את חייהם.
"לא דיברתי על השואה. דיברתי על תחושת נרדפות שהעם היהודי סבל ממנה לאורך דורות כי הוא היה זר. יהודים יודעים מה זה שרודפים אותם בגלל תרבות או שפה או מראה שונה. הייתי רוצה שיחשבו על הילדים האלו שלא מכירים משהו אחר ויבינו אותם".
אתה מבין את הלחץ הישראלי – מדינה קטנה שגם ככה מתמודדת עם שסע פנימי בתוכה של ערבים ויהודים – איך היא יכולה להתמודד עם עוד עשרות אלפי זרים?
"אני מבין את הלחץ, מבין את הטענות. ויחד עם זה אני רואה שקורים פה דברים מדהימים. תארי לעצמך שאת מסתובבת באסיה ובאפריקה תוך חצי שעה. יש פה מגוון רחב של העולם שבאף בית ספר אחר בארץ לא קיים. איכשהו חינכו אותנו וזה מוטבע בנו באופן עמוק מאוד, לא לקבל את מי שזר בעינינו – אבל ברגע שאתה מדבר איתם, רואה אותם, רואה את העיניים – אם אתה בן אדם, משהו נפתח לך בלב".
איך עומדים מול ילדים שמועמדים לגירוש?
"נפגשתי עם קבוצת הורים פיליפינים שמועמדת לגירוש. אני מקשיב לחרדה שיש לתלמידים ולהורים האלו. גם המורים בלחץ. תארי לעצמך מורה שחינך ילד לאורך שנים ופתאום הילד לא נמצא בכיתה. יש חיבור רגשי ומשמעות לגירוש שלו, וזה כמובן משפיע גם על שאר הילדים בבית הספר. הפניוּת ללימודים נפגעת, והמשמעת נפגעת ומתערערת. הראש לא פנוי ללימודים. הראש בקיום. הורים מתקשרים אליי לשאול אם יש שער אחורי או כניסה סודית לבית הספר כי הם מפחדים ממשטרת ההגירה".
אין מה לומר, זה באמת נשמע מצב בלתי אפשרי ללמידה. אילו עוד קשיים מיוחדים עומדים בפניכם?
"להכיר את כל התרבויות ואת הצרכים המיוחדים של כל תרבות. לכל מדינה ועם צרכים אחרים. קשיים עם שפה. העברית של ההורים דלה והם לא תמיד יכולים או פנויים ללמוד איתם אחר הצהריים. אנחנו שואפים שההישגים של התלמידים מבחינה פדגוגית יהיו גבוהים כדי שיום אחד יוכלו להשתלב באקדמיה. אנחנו מגישים אותם לבגרויות. ובשביל זה צריך לעבוד קשה מאוד".
"אני מבין מה זה להיות זר, למרות שאני אזרח ישראלי ומרגיש חלק אינטגרלי מהחברה, בהרבה מובנים בחברה הישראלית אני עדיין נתפס כזר. אני מכיר את החששות והפחדים. אני מתמודד עם הזרוּת שלי בקניון, בחו"ל, במחסומים, בשדה התעופה"
מה לדעתך צריך לעשות עם הפשיעה באוכלוסייה הזו?
"הפשיעה בדרך כלל תגיע כתוצאה של חוסר חינוך או מכאלו שהגיעו לארץ כשהם כבר בעלי דפוסי עבריינות. אם תיתן מענה חינוכי ותעסוקתי אין סיבה שיהיו עבירות ופשיעה. פשיעה ועבריינות יש גם באוכלוסיות אחרות".
ומה תגיד לתושבים שמפחדים ללכת ברחוב?
"אני חושב שיש פה מצב קלאסי של ביצה ותרנגולת. אם מלכתחילה המבט היה 'אוקיי, יש פה אדם שונה בצבע ובתרבות שלו – אבל הוא עדיין דומה לי בהרבה מובנים, בעיקר בהיותו בן אדם בעיקר כמוני', דברים היו נראים אחרת. האנטי מתחיל מהעיניים. מהרגע הראשון – אם יש גזענות, זה יפתח אנטגוניזם. המציאות כיום היא ששונה שווה אויב. רוב האוכלוסייה לא הצליחה להגיע למקום נאור של לקבל את השונה באמת. אם עושים הקבלה ליהודים וערבים – ליהודים ולערבים יהיה אנטי אלו לאלו בלי שמדברים. יש הכללה ואני שונא הכללות. אומרים לי 'הערבים כאלו', 'היהודים כאלו'. דברו על התנהגות של פרט, של בן אדם, ואני אגיב לזה, לא ככה".
אמרת קודם שיש כאן אלף תלמידים, זה המון. איך מנהלים בית ספר כזה גדול?
"יש מנהלת ליסודי ומנהל לחטיבה ולתיכון, ואני אחראי על ניהול כל הקמפוס. זה מורכב מאוד. יש הרבה מפגשים עם הרבה אנשים, אבל הקו הניהולי הוא של חיבור לתלמידים, בניית צוות חזק וכניסה משמעותית כמנהל לתוך התחום הפדגוגי והחברתי. אני רוצה להיכנס לכיתות ולראות איך הדברים מתנהלים מבפנים. אני מקפיד לא לקבוע פגישות בהפסקות כי אני רוצה להיות בחוץ עם התלמידים".
מה החזון לשנה הקרובה ובכלל?
"להביא את התלמידים לרמה של הצטיינות עם היכולות המדהימות שיש להם, שהאוכלוסייה האזרחית הישראלית תכיר בהם כתורמים פעילים למדינה ולא כנטל. בשלבים הראשונים אני שואף להכניס את השכונה שמסביב לתוך בית הספר. ברגע שבית הספר יפתח את שעריו לקהילה, שתראה שיש פה דברים נפלאים, זה ירכך אותה. אני מאמין שדרך פעילויות ואינטראקציות כאלו יצליחו לראות בילדים האלו יופי לפני שיראו בהם את הזרוּת והסכנה והקושי והמסכנות שרואים בילדים האלו. אולי נצליח להוריד את המבטים העוינים".
זה משהו שקורה, אתם נתקלים במבטים עוינים?
"את בטח יודעת שיש פה הפגנות והתארגנות קהילתית שמטרתה לגרש את הזרים. אנשים מעדיפים לא להכיר, לשים חומות כדי שהמצפון לא יפעל. המצפון שקט יותר כשמשאירים את הזר כזר, ובטוחים במיליון אחוז שאנחנו צודקים בכך שאנחנו לא רוצים שהם יהיו פה. ברגע שמכירים את המציאות יותר לעומק ואת החיים של הזרים והילדים פה, זה פוגע במצפון. אני מזמין לפה את כל מי שרוצה להיפגש איתי ועם התלמידים. אני בטוח שמשהו בלב שלו יזוז".
