הרומן הגרפי רחוק מלהיות הסוגה הספרותית הפופולרית בישראל. בגלל האיורים מבוגרים מקטלגים אותם כספרים לילדים ונמנעים מלרכוש אותם, אך התכנים שלהם בדרך כלל אינם מתאימים לקהל הצעיר יותר, שבשל כך מדיר גם הוא את רגליו מהז'אנר. לכן, מעטים המאיירים ששולחים את ידם בסוגה זו, וההפסד הוא של כולנו: כי רומן גרפי טוב הוא לא טקסט מעניין שמלווה באיורים חביבים, ולא איורים מרהיבים עם כותרות והסברים; רומן גרפי טוב באמת הוא סימביוזה מושלמת בין מילים לציורים, כשכל אחת מהשפות משלימה את השנייה, והשלם שנוצר גדול מסך חלקיו.
קשה להסביר מדוע הרומנים הגרפיים שכן יצאו לאור בישראל בשנים האחרונות עוסקים כמעט כולם בשואה: "הדור השני – דברים שלא סיפרתי לאבא" של מישל קישקה, "הנכס" של רותו מודן, "יודיסאה" של שי צ'רקה, והעיבוד הגרפי ליומנה של אנה פרנק של ארי פולמן ודוד פולונסקי. ייתכן שיוצרים מוכשרים אלו ניסו ללכת בשביל שסללה הסדרה "מאוס: סיפורו של ניצול" של ארט ספיגלמן, שהייתה לרומן הגרפי הראשון שזכה בפוליצר, והעניק לז'אנר מקום של כבוד על מדפי הספריות ברחבי העולם. אך לצד חשיבות העיסוק בשואה, רומנים גרפיים יכולים לעסוק בכל נושא שיחפצו – והצמצום לנושא כה רציני וכבד משקל מדיר קהלים רבים שהיו יכולים ליהנות גם הם מהז'אנר.
מי שמשנה את המגמה הזו היא נעה כ"ץ. לעבודתה של כ"ץ נחשפתי לראשונה בזכות קומיקס הציפורים ההומוריסטי שהיא מפרסמת בפייסבוק מדי יום, שבימים אלו הסתיים קמפיין ההדסטארט שהיא ערכה עבור הוצאתו לאור כספר. לכן, כשפתחתי את הנובלה הגרפית החדשה שהיא הוציאה, "איה 50", ציפיתי לבידור קליל וכיפי כמו הווב־קומיקס שלה. לשמחתי, הופתעתי: לצד ההומור, גיליתי יצירה בעלת עלילה מלאה וקוהרנטית, שמצליחה לספר סיפור ולא רק לשכן אנקדוטות משעשעות זו לצד זו. אם תרצו, זה עיקר ההבדל בין קומיקס לרומן גרפי – היכולת לצאת מסיפור מצחיק נקודתי ליצירה בעלת נפח, שנוגעת גם בצדדים רציניים יותר.
הנובלה מתחילה במכירת בית הוריה של כ"ץ, שנמצא ברחוב איה 50 בכרמיאל. מכירת הבית מעוררת בכ"ץ זיכרונות מילדותה ומנעוריה, והיא פורשת אותם בפני הקורא ברצף כרונולוגי. היא שוזרת כמעט בכל סיפור את ההומור האידיוסינקרטי שלה, כמו משחקי מילים מטופשים (שמזכירים את משחקי המילים של זאב אנגלמאיר, מגדולי המאיירים והקומיקסאים הישראליים), שהופך גם את סיפוריה העצובים לקומיים.
בין סיפורי ילדותה משולבות מדי פעם הערות של כ"ץ מההווה, וההבדלה ביניהם מודגשת באופן גרפי: את זיכרונותיה היא מציירת בשפה איורית ייחודית ומתוקה, פיגורטיבית־סכמטית, ואילו את פנייתה אל הקוראים מנקודת מבטה היום היא מציירת בצורה ריאליסטית. כ"ץ הבוגרת מפרשנת את סיפורי ילדותה מתוך נקודת מבט רצינית יותר, שקוטעת את הרצף הקומי אך יוצרת אינטימיות גדולה מאוד בין כ"ץ לקורא. את פרשנותה היא עושה תוך כדי פעולות יומיומיות – הפעלת מכונת כביסה, השקיית עציצים, שתיית תה. כך מתקבלת התחושה שהקורא הוא אורח רצוי ומוכר בביתה של כ"ץ, עד שהיא מרשה לעצמה למלא את מטלותיה הביתיות בזמן שהיא מארחת אותו.
הקרבה הרבה שמעניקה כ"ץ לקורא מאפשרת לה לשתף אותו בפרטים אינטימיים ובסיפורים חשופים במיוחד, כמו מות סבתה, גירושי הוריה ויציאתה מהארון (אין איורים בוטים). היא מקדישה חלק ניכר מהספר לתיאור קשיי ההתבגרות, והיא מצליחה לדבר על החוויות שכרוכות בשינוי הסטטוס מילדה לנערה בישירות, בכנות ובעיקר במקוריות, בלי ליפול לאינספור הקלישאות והבדיחות שנכתבו בעבר בנושא. תהליך ההתבגרות הפיזי זכה לגלוריפיקציה בתרבות הפופולרית, ומרענן לקרוא על הפחדים והסיבוכים שמלווים את קבלת הווסת הראשונה ושינוי הגוף, בצורה שמגחיכה את הסיטואציות הללו.
עבור אלו שמאז ילדותם לא קראו ספרים עם איורים, איה 50 היא נקודת פתיחה מצוינת לז'אנר הנפלא הזה. ואם אתם נמנים עם חובבי הרומנים הגרפיים, היצירה המקורית ושובת לב הזו, שאינה מפחדת לעסוק בנושאים מורכבים, ראויה בהחלט לשכון על המדף שלכם.
איה 50 נעה כ"ץ, פרדס הוצאה לאור, 149 עמ'
