הימים ימי האופוריה של הרוק הישראלי. פסטיבל ערד 94' – שלימים יהפוך למצבה של הז'אנר – מתמלא בעשרות אלפים שהופכים את העיר הדרומית לזירה התוססת ביותר שהמוזיקה הישראלית אי פעם הכירה. באחד מאולמות הספורט בעיר עולה לבמה ירמי קפלן. עד אז היה הפרפורמר האנרגטי מוכר בעיקר כילד מ־Neighbors, תוכנית הטלוויזיה המיתולוגית של החינוכית באנגלית, וכמתופף של תערובת אסקוט לצד אמיר רוסיאנו ואסף אמדורסקי, עם הלהיטים "החדר האינטימי שלי", "ואולי תבוא איזו נחמה" והחידוש ל"מי מפחד מגברת לוין".
אולם הספורט היה ריק באופן יחסי. בהופעה הספציפית של קפלן היו לא יותר מעשרים אנשים. שניים מהם היו חברי ילדות מחיפה, שהימרו את פי ראש הישיבה שלהם כדי להגיע – יפתח גלזר ואנוכי. את הדרך עד לפסטיבל הדרומי עשינו רק כדי להיות חלק מהתקופה הזו, שהבדיחה עליה הייתה שכל מי שידע להעביר בגיטרה אקורדים בין A לֿֿ־C ומשם בחזרה ל־G – קיבל חוזה בחברת תקליטים.
באותם ימים שחרר קפלן את אלבום הסולו הראשון שלו עם להקת "הפרחים", שגם נשא את השם "ירמי קפלן והפרחים". האלבום עצמו, בניגוד להיפראקטיביות השמחה והידועה של קפלן על הבמה, היה אחד הטעונים שהרוק הישראלי ידע. הוא כלל חיבוטי נפש של קפלן אחרי פרידה קשה במיוחד ממי שהייתה בת הזוג שלו, השחקנית אסתי ירושלמי, שגם קיבלה באלבום הזה שיר מופלא וכואב בשם "אסתי".
כחלק מהאופוריה הכללית, שירים כמו "מודדת" ו"מדוע לא באת אתה" הצליחו אמנם מסחרית כפסקול התקופה, אך זכו להערכה פחותה מזו שקיבלו שירי האלבום הראשון של אביתר בנאי. לטעמי, אגב, הראשון של קפלן לא נופל מזה של בנאי בהרבה מאוד פרמטרים.
אחרי יותר מעשרים שנה וארבעה אלבומים אישיים, קפלן משחרר את האוסף הראשון שלו תחת הכותרת "עד עכשיו" שמרמז בעיניי יותר לקריאת תזכורת שלו לקהל שאולי לא מכיר אותו, ופחות לסיכום נוסטלגי שאפשר להתרפק עליו.
בזמן שחלף בין ימי הפריצה שלו ועד היום קפלן עבר בנתיבים שונים בחיים, והמוטיב החוזר בכולם היה עיסוק אינטנסיבי ומדוקדק בפרטים הכי קטנים שמרכיבים מערכות יחסים בין גברים ונשים, בתוך הבית ומחוצה לו. שירים שתמיד היו מבוקשים אצל עורכים מוזיקליים של סדרות טלוויזיה ישראליות כמו "כבר עכשיו", שיר הנושא של הסדרה המיתולוגית "הפוך" ו"מחפשת", שיר הפתיחה של תוכנית הסטאנד־אפ של עדי אשכנזי.
האוסף ערוך היטב למי שמחפש את השבילים המרכזיים שדרכם נסללה הקריירה של קפלן עד היום. "מחפשת", "הדפוק הזה", "קולה וברה" (שנכתב על רויטל אשתו ואם שני ילדיו הגדולים, שממנה נפרד במהלך השנים), "מודדת", "אני אשתנה", "כמה את צודקת" ובעצם כל מה שהביא לתודעה את קפלן ואת המוזיקה שלו.
אם באלבומים של אושיית ניינטיז אחרת, יהלי סובול, נותנים הטקסטים והמוזיקה את המבט המפוכח של זוגות ותיקים, כשהמציאות מחליפה את הוורוד אבל בכל זאת ממשיכים ללכת יחד, במקרה של קפלן המצב הוא שונה: פסקול אמוציונלי וסוער יותר, שמייצג רגעים שבהם אין ברירה. הכלים צריכים להישבר ומישהו יוצא החוצה בטריקת דלת כואבת.
למי שמתכוון להאזין לאוסף כפלטפורמת היכרות ראשונית או כנוסטלגיה לימים שהיו, השירים שנבחרו יעשו את העבודה נהדר. אבל מומלץ מאוד לצאת מתוך המיקרו הזה אל המאקרו שנמצא בשירים שלא נכנסו אל תוך הסיבוב הזה, כמו "מחטט", "משהו חייב להשתנות", "אל תהרסי את הבית" ועוד רבים אחרים שהציבו אותו במקום יותר נבואי ופחות עליז.
אבל גם אם אתם בוחרים לא לצלול אל תוך המקומות האלו, כדי להשלים את חוויית ירמי קפלן חובה לראות אותו על הבמה. כשרחש הקהל ברקע והאורות מכוונים על רעמת התלתלים המפוארת שלו, נראה כאילו הזמן עמד מלכת מאז אותה הופעה בפסטיבל ערד. וכמו במערכות יחסים בין בני זוג, מהפנט לראות איך גם אחרי עשרים שנה, קפלן נמצא בצד שמרגיש שהוא צריך בכל פעם להוכיח את עצמו מחדש.
