שמו של אלכס מיכאלידס אינו מוכר לרבים מקוראי הספרים, למרות שיש לו ותק לא מועט בתעשיית הסרטים. הוא יליד קפריסין (1977), בן לאם אנגלייה ואב יווני. הוא חי באנגליה, אך הרקע היווני-הקפריסאי שלו מסביר את מקומה הבולט של המיתולוגיה היוונית בסיפור, החל במוטו הלקוח מסיום המחזה "אלקֶסְטיס" של אוריפידס: "אבל למה היא לא מדברת?", וכלה בתוכן הסיפור.
זהו מותחן בלשי-פסיכולוגי מפורט ומרתק. והיות שהוא מתאר תהליכי טיפול ואתיקות מקצועיות בתחום הפסיכיאטרי והפסיכותרפי – נציין שמיכאלידס עבר הכשרה מקצועית ורכש ניסיון רב בעבודה בפסיכותרפיה. בין השאר עבד במחלקה סגורה של בית חולים לחולי נפש לנוער באנגליה, והניסיון והידע המקצועי שלו מקנים לתיאורים המפורטים של הדמויות, התפיסות המקצועיות והתהליכים את הסמכות המתבקשת ומאששים את אמינות המסופר.
הסוף, סצנת הרצח, ידוע מההתחלה: בני הזוג ברנסון, שניהם באמצע שנות השלושים לחייהם, נשואים באושר כשבע שנים. ערב אחד מוזעקת המשטרה לביתם לקול יריות ומוצאת את גבריאל, הבעל-הצלם הכריזמטי, כשהוא כפות לכיסא, ירוי ולידו רובה, ואשתו הציירת אלישה ניצבת בחדר, אחוזת הלם, פצועה בזרועותיה ומדממת, ולרגליה סכין מגואלת בדם. מרגע זה אלישה, שמואשמת ברצח בעלה, שותקת ואינה מוציאה עוד מילה מפיה.
נבגדות והזדהות
ד"ר תיאו פייבר, פסיכותרפיסט משפטי, מחליט לטפל בה וכך לגלות את האמת מאחורי הרצח. הוא מצטרף לצוות המוסד הסגור לחולות נפש בצפון לונדון שבו אלישה כלואה ומשתתף במפגש קבוצתי-טיפולי שבו היא אמורה להשתתף: "העברתי מבט על המעגל וחיפשתי את אלישה… לא מצאתי אותה… ואז הבנתי – שאני מביט בה. אלישה ישבה במעגל בדיוק מולי. לא ראיתי אותה מפני שהייתה בלתי-נראית… לא ציפיתי שתהיה במצב גרוע כל כך…".
למרות מצבה הקשה הוא מאמין שיוכל לגרום לה לדבר, ושגם ללא מילים שפת הגוף שלה והציורים שציירה לפני הרצח יכולים ללמד על האמת שלה. כך למשל הציור החשוב ביותר שלה – פורטרט עצמי בשם "אלקסטיס" – מתאר אותה פצועה ומדממת. אבל במיתולוגיה אלקסטיס מתנדבת למות כדי להציל את בעלה, ואילו במציאות גבריאל נרצח ואלישה נותרה בחיים. מה אפשר להסיק מן התמונה ומהיפוך האנלוגיה?
הפעולות שנוקט ד"ר פייבר במהלך חקירתו מנוגדות לאתיקה המקצועית ולנוהלי העבודה בבית החולים. במקביל לעלילה הראשית אנו מתוודעים גם לסיפור חייו של ד"ר פייבר, שמסביר במידת מה את העניין האישי המיוחד שלו באלישה – רקע משותף שיש לו השלכות פסיכולוגיות עמוקות וארוכות-טווח, והוא שהביא את תיאו פייבר אל מקצועו ואל קתי, שחקנית תיאטרון מצליחה. אולם נישואיהם המאושרים מתגלים בהדרגה כחזית שקרית כשמאחורי הרומנטיקה נחשפת בגידתה של קתי בבעלה. הילדות הקשה ותחושת הנבגדות בהווה מעוררות בפסיכולוג רגש עמוק של הזדהות עם המטופלת השותקת שלו.
טירוף ואובססיה
למרות שבתקציר העלילה הדברים מצטיירים כסכמתיים למדי, הכתיבה הסוחפת והאינטנסיביות של העלילה, על כל התפצלויותיה ופיתוליה, הופכות את הסיפור למרתק ורב-צדדי. הוא בונה גלריה של טיפוסים שונים ומקנה לכל אחת מדמויותיו אפיונים ייחודיים ומידה מרשימה של עומק.
שימת הלב לפרטים וכישרון התיאור בולטים במיוחד בבניית הדמויות הצדדיות. כך למשל הדודה לידיה ובנה פול רוז, שבביתם גדלה אלישה: "זיהיתי את פניה הזועפות מהחלון… היה לה שיער לבן… שהתפזר על כתפיה כמו רשת של קורי עכביש… היא הייתה שמנה במידה עצומה – צוואר נפוח, אמות עבות בשר… היה טירוף במבטה…". גם דמויות-משנה כגון המטפלים השונים בבית החולים, המנהלת, הרופא הראשי והפסיכולוגיות מתוארות באופן שמבדיל ומבחין ביניהן.
מחוץ לבית החולים ולמשפחות של אלישה ושל גבריאל, בעלה הנרצח, ישנה עוד דמות מוזרה ורבת-פנים: ז'אק-פליקס, בעל הגלריה שהציורים של אלישה מוצגים בה. היחסים בינו לבין אלישה מורכבים: הם למדו ביחד אמנות והוא, שכישרונו היה בינוני, הפך לבעל גלריה, בעוד אלישה המוכשרת הגשימה את ייעודה והפכה לציירת. יש ביניהם יחסי אהבה-קנאה, אובססיה מצידו וניסיון מצידה להינתק ממנו ולצאת לחופשי ולבגרות.
תיאטרון דמויות
הסופר מפעיל את כל תיאטרון הדמויות המגוון הזה בכישרון רב ובגמישות מעוררת כבוד. ניסיונו בקולנוע מסחרי בוודאי סייע לו לא מעט בכך. הוא מספק הצצה מפורטת אל העולם הסגור של רפואת הנפש ומאזן אותו בהפניית זרקור אל היצירה האמנותית – במקרה זה, הציור – ככלי ביטוי וכהשתקפות של זרמי מעמקים ותת המודע של היוצר. גם הארמז הספרותי הקושר בין הסיפור ובין הציור של הגיבורה ובינם לבין המיתולוגיה ולתיאטרון היווני מוסיף ממד מבורך לסיפור ומעשיר אותו.
השיבוץ של פרקי יומנה-כביכול של הגיבורה אלישה בחלקו הראשון של הספר מעצבן למדי ועושה רושם של אמצעי טכני ירוד ושרירותי, אבל הופך מאוחר יותר לחלק אינטגרלי מבחינת מבנה הסיפור וממלא תפקיד משמעותי מאוד בקידום העלילה. למשל בסיום החלק השני, כאשר אלישה מושיטה לפסיכולוג פנקס קטן בכריכת עור כדי שיקרא בו. סצנת היומן יוצרת את המפנה ביחסים בין ד"ר פייבר לאלישה, מאיצה את ההתרחשויות ומביאה להתרה הבלתי צפויה של העלילה.
בסיכום, למרות שמו הפסיכולוגיסטי המעט מרתיע של הספר, מיכאלידס יצר רומן בלשי שונה מהרגיל, מעניין ומרתק. כאן המקום להעיר שנדמה שמדויק יותר היה לתרגם את שם הספר "The Silent Patient" ל"המטופלת השותקת" ולא כפי שנעשה. מכל מקום, פסיכולוגים אולי ימצאו בסיפור פגמים, אבל בעבור הקוראים הלא-מקצועיים הוא מאיר פינות עלומות וזוויות חדשניות בסוגה ספרותית שמתברכת בסופרים טובים ובשפע יצירתי.
המטופלת השקטה
אלכס מיכאלידס
מאנגלית: רחל פן
ספרי פן וידיעות ספרים 2019, 336 עמ'
