אז מה הטרנטינו האהוב עליכם? האם אתם ממעריצי עבודותיו המוקדמות – "כלבי אשמורת", "ספרות זולה" אולי אפילו "ג'קי בראון"? או שאתם מעדיפים את סרטיו המבדרים יותר – "ממזרים חסרי כבוד" או "ג'אנגו"? העניין הוא שאף אחד מהם לא יכין אתכם ליציאה החדשה של הבמאי האדיר הזה, שגם מי שמחשיב אותו לגאון וגם אלו שסוברים שהוא שרלטן, לא יתווכחו עם תרומתו העצומה לקולנוע. כי "היו זמנים בהוליווד", סרט מספר תשע ברזומה, על אף שבהרבה מובנים הוא הכי טרנטינו שיכול להיות, גם מציע חוויה חדשה לגמרי.
תשכחו מהעלילות הפתלתלות, משחקי הזמנים, הקריצות הסגנוניות וגם, לפחות למשך רוב הסרט, מהאלימות הקשה. הפעם טרנטינו אינו מבקש לשחק עם עוד ז'אנר כזה או אחר, אלא עם מקום ותקופה: הוליווד, 1969. המתווכים שלנו לעולם הזה הן שתי דמויות בדיוניות: ריק דלטון (לאונרדו דיקפריו), כוכב טלוויזיה בדעיכה שמנסה להחזיק את ראשו מעל למים וקליף בות' (בראד פיט), כפיל הפעלולים שלו וחברו הטוב ביותר.
השניים מסתובבים להם בעיר הסרטים, עוסקים בענייניהם ובעיקר לוקחים את הזמן. כן, טרנטינו מוריד הילוך ומנסה לשאוב כמה שיותר מהחוויה של המקום והתקופה. הוא מתעכב על נסיעות בכבישי העיר, על השלטים, המסעדות ושלל מקומות ידועים יותר ופחות מאז. זהו קודם כל מימוש פנטזיה, מכתב אהבה לעיר הסרטים שהוא כה מעריץ, כפי שהיא זכורה לו מילדותו.
ובכן, פחות או יותר, שכן טרנטינו היה בן שש בזמן אירועי הסרט ומדויק יותר יהיה לומר שהוליווד של 1969 המסוימת הזו היא מן תמהיל המערבב עובדות, זכרונות ילדות והילה נוסטלגית, מרוח בשפע משיכות מכחול רומנטיות של היוצר המאוהב.
1969 היא שנה בעלת משמעות היסטורית. הרבה אירועים חשובים התרחשו בה ולדידו של הסרט היא מסמלת קודם כל את סיומה של תקופת הוליווד הקלאסית. מההיבט הזה, הליהוק של דיקפריו ופיט אינו מקרי. מדובר בשתי דוגמאות נדירות בקולנוע האמריקני של ימינו המשמרות את אותו אבק כוכבים של הוליווד הישנה – עם מראה מיליון הדולר, איכויות המשחק ופילמוגרפיה מצוחצחת שאינה "נגועה" באף זיכיון מודרני חלול. מיותר לציין ששניהם פשוט נהדרים, דיקפריו במיוחד, באופן שבו הוא נכנס לעורו של דלטון המלנכולי.
אבל לטרנטינו גם חשוב שנזכור לאורך הצפייה שלמרות השחזור הריאליסטי להדהים, אין כאן שום יומרה לספר אמת. כמומחה בבניית היסטוריות אלטרנטיביות גם כאן הוא מערבב בין עובדות ובדיה וזה משעשע במיוחד כשהוא שותל את דלטון הפיקטיבי בסדרות וסרטים אמיתיים מהתקופה או שולח אותו לאיטליה כדי להשתתף בשלל מערבוני ספגטי (והנה לכם, אגב, קונספט אדיר לסרט שרק טרנטינו יכול לביים).
ציר עלילה משני הוא זה של שרון טייט, השחקנית ואשתו הצעירה של רומן פולנסקי, שנרצחה באותה שנה על ידי כמה מאנשי הכת של צ'רלי מנסון. הנוכחות של טייט (מרגו רובי) היא עוד עוגן ריאליסטי בסרט וטרנטינו משתמש בידע של הצופים באשר לגורלה העתידי כדי להעצים את תחושת החידלון האופפת את העלילה. לאט לאט מתכנס לו ציר מסעם של גיבורינו אל זה של טייט והמפגש ביניהם בשיאו של הסרט הוא משהו שתצטרכו פשוט לראות במו עיניכם.
"היו זמנים בהוליווד" הוא הדבר הכי קרוב לסרט אישי של טרנטינו וכולו ספוג בסגנונו הייחודי והמענג. אבל הוא גם דורש הרבה סבלנות. טרנטינו חסר המשמעת מאוהב לגמרי בחומרים שלו והוא מתפזר ומתברבר על פני 160 דקות ארוכות שחלקים רבים בתוכן לא יתקשרו עם הקהל הרחב. לחובבי הבמאי לעומת זאת, מומלץ בחום להתאים ציפיות ולהסתנכרן לקצב ולקסם. אתם תבואו על שכרכם.
היו זמנים בהוליווד, ארה"ב 2019, במאי: קוונטין טרנטינו 161 ד'  
