הרופא שכתב ספר על רופא שחולה במחלה סופנית

דבר המפתיע ביותר בפגישה המתקיימת במשרד של ד"ר דרור סופר הוא השקט. ניתן היה לצפות שריאיון עם טראומטולוג, מנהל מערך הטראומה במרכז הרפואי סוראסקי (איכילוב), יופרע על ידי קריאות דחופות, שיהיה הרבה אקשן באוויר. הרי ככה זה בכל סדרות בית החולים. "אני כמו חברת ביטוח", הוא מסביר כשאני שואלת אותו למה כל אלו לא מתממשים במציאות, "מפעילים אותי רק כשקורה משהו רע".

מכתבי התודה במסדרון הסמוך מסבירים בדיוק מה זה "משהו רע". אחד מהם מבחור שהתרסק על הכביש בתאונת אופנוע, אחר מניצול פיגוע, ועוד אחד מבחורה שעברה תאונת דרכים קשה וחייה ניצלו הודות לטיפולו המסור. אם תמונתו מוכרת לכם, זה כנראה מפני שכיכב בסדרת הדרמה־ריאליטי "גיבורים" שליוותה מצילי חיים מתחומים שונים. לפני כן השתתף בסרט התיעודי "מסביב לשעון", שעקב אחרי עבודתו הייחודית.

כשהוא לא מטפל במקרי טראומה דחופים, סופר הוא גם רופא כירורג. בין לבין הוא מוצא זמן לתחביביו הרבים: הוא רוקד טנגו, משיט יאכטות, מבשל, רוכב על סוסים וגם כותב.

בכתיבה עוסק סופר בן ה־58 מגיל צעיר. שנים רבות כתב בעיקר שירים, ופרסם שלושה ספרי שירה. לפני ארבע שנים פרסם את הרומן הראשון שלו, "קוטפי הזיכרונות", שכתב במשך שלושה חודשים, בלי לקחת חופש מהעבודה היומיומית שלו. "רוב האנשים מחלקים את הזמן שלהם לימים. אני מחלק את הזמן לשעות, אז יש לי יותר זמן. אני כותב כשיש לי הזדמנות".

"אני לא חושב שמישהו מהקולגות שלי ראה רופא. רופאת המשפחה שלי ראתה אותי פעם אחת. הכול נעשה בעל–פה במסדרון. אנחנו רושמים זה לזה תרופות, יש רופאים שמטפלים בעצמם, הם לא יוצאים לחופשת מחלה. אני מניח שזה דבר שנותן את אותותיו"

כעת מתפרסם הרומן השני שלו, "בשבוע הבא" (הוצאת ידיעות ספרים). במרכז הספר דמותו של ד"ר איתמר קראוס, רופא פנימי בן חמישים שנמצא בשיא הקריירה שלו, המתבשר כי הוא חולה וימיו ספורים. הוא מעדיף לוותר על טיפול, כיוון שהוא יודע שמחלתו חשוכת מרפא, ומעדיף לנצל את הימים שנותרו לו כדי לסגור מעגלים.

כדי להשלים את תמונת הפאזל של חייו הוא נוסע לפגוש את אביו, שאותו לא ראה זמן רב, רופא מפורסם שפרש לגמלאות וחי באי יווני מבודד עם אהובתו המקומית. וכך, את השבוע המטלטל בחייו בוחר קראוס להעביר בין איים יווניים ובירות אירופיות לתל־אביב. הספר נוגע בשלושה מהנושאים המהותיים בחיים – משפחה, אהבה ומוות.

רופאים מתים אחרת

כרופא טראומה, המוות אינו זר לד"ר סופר. "אנחנו כרופאים מכירים את הפורנוגרפיה של המוות, אבל הספר לא עוסק בזה. נושא המוות מלווה כל הזמן את העלילה בשבוע שבו היא מתרחשת, אבל מעבר לכך מדובר בחלון לחיים של איש די רגיל. לא רופא מפורסם, רופא פנימי, ערירי, ללא ילדים, שמי שמניע אותו אלו הנשים בחייו – אחותו, אמו, בנות הזוג שלו, וכל אחת מהן היא עולם ומלואו. בחרתי לתת לו סרטן שאין לו מרפא, כך שאין לו בעצם מה להתלבט מבחינת הטיפול. הוא קיבל ממני 'מחלה רעה', שאין בה מוצא, ונותר לו רק להתמודד עם מה שיש".

רופאים מתים אחרת מחולים אחרים?
"במאמר שכתב רופא משפחה אמריקני מפורסם ב־2011 ונקרא 'איך רופאים מתים', הוא בהחלט מדבר על זה שהם מתייחסים אחרת למחלות שלהם ומתים אחרת. הם מוותרים על טיפולים מיותרים שידוע שלא יאריכו את חייהם ודואגים שלא יהיה להם לא נעים בתקופה האחרונה של חייהם. ההסתכלות של איתמר על המחלה שלו ועל דרכי הטיפול שיכולים להציע לו היא שונה משל אנשים אחרים, והיא מייצגת את הצורה שבה רופא חושב. זה שונה מאנשים אחרים".

גיבור הספר מגלה כמעט בטעות שהוא חולה, וסופר מסביר שזה לא במקרה. "רוב הרופאים נמנעים מבדיקות שגרתיות שאנשים עושים. הם הרבה יותר רגישים לקליניקה מאשר לעצמם. הם נוטים לחשוב שהמחלה היא של החולים, לא שלהם. והם גם יודעים שלא תמיד יש תועלת גבוהה בבדיקות. הם נמנעים מלבצע בדיקות מיותרות. בייחוד אם יש בדיקות שמאחוריהן לא יהיה כלום. הם לא עושים ספירת דם או דברים סטנדרטיים. הם שואלים 'מה יֵצא לנו מזה'. הם גם עושים פחות בדיקות כי הם יודעים מה הסיבוכים של הבדיקות הפולשניות למיניהן, ופוחדים מהבדיקות הללו".

סופר אומר כי לא רק שהרופאים נבדקים פחות – הם גם נוטים לקבל פחות טיפולים. "מאחר שהם יודעים כמה הטיפולים שיש לא באמת מאריכים חיים ולא באמת מצילים, רופאים יסרבו לקבל טיפול שאינו מוכח כמאריך חיים, לעומת אנשים אחרים באוכלוסייה שמעדיפים לחיות עם התקווה שזה יעזור".

בספרו, הוא מאיר בזרקור על התופעה שהוא מכנה "רפואת מסדרונות". "זה כך במציאות. אני לא חושב שמישהו מהקולגות שלי ראה רופא. רופאת המשפחה שלי ראתה אותי פעם אחת. הכול נעשה בעל פה במסדרון. אנחנו רושמים זה לזה תרופות, יש רופאים שמטפלים בעצמם, הם לא יוצאים לחופשת מחלה. אני מניח שזה דבר שנותן את אותותיו".

איך מתמודדים עם הנוכחות הזו של מוות סביבך, מתוקף היותך רופא?
"מעט חולים מתים על שולחן הניתוחים, אחוז קטן מהם מתים בשעה הראשונה אחרי שהם באים לכאן. אני לא מכיר אותם, הם אנשים זרים, אני לא לוקח את המוות איתי הביתה. כדי שמוות ישפיע עליך אתה צריך שיהיה לך קשר עם מישהו. תמותה כשלעצמה לא גורמת להפרעה נפשית או למחשבות קשות, אלא אם זה ילד.

"בימי הלימודים שלי מזרח–אירופה הייתה נוראה. היה לי קר והייתי רעב, חייתי מחמישים דולר לחודש במעונות צפופים ומכוערים, עם שירותים משותפים ובלי מים חמים. צחקנו אז שכדי להתחמם צריך לפתוח את המקרר, כי הוא עבד על חמש מעלות, ובחוץ היה קור של מתחת לאפס"

"אם יש מישהו שאני מטפל בו הרבה זמן ונלחם עליו ובמקרה נוצרים קשר ואמפתיה בינינו, אז המוות משפיע. אבל לא חייב להיות קשר נפשי ורגשי עם כל אחד, מה שאנו מכנים 'קליק'. לא עם כל אחד יש לי קשר. ואם יש, אז זה כואב כמו כל אחד שאת מכירה. יש אנושיות. רבים מהפצועים שלי מעסיקים אותי כל הזמן, אני חושב עליהם מבחינה מקצועית איך אפשר לעזור להם".

הספר שלך מלא גם בסודות משפחתיים.
"בכל משפחה יש סודות. לכל אדם יש סודות, זה קיים בכל מקום ובכל משפחה, אני בטוח שגם במשפחה שלך. את פשוט לא יודעת את זה, כי זה סוד", הוא אומר בחיוך מסתורי.

השכלה ים–תיכונית

הוא נולד בתל־אביב, גדל בבת־ים, דור שביעי בארץ. אמו עבדה בחברת ביטוח, אביו בדואר, שום דבר שירמז על עתידו כרופא. "אין לי מושג מהיכן הגיע הרעיון. זה התחיל בגיל כל כך צעיר. זה פשוט היה שם כל הזמן".

למרות החלום להיות רופא, סופר לא השקיע יותר מדי בלימודים, ואת מרבית זמנו העביר בחוף הים. "היה לי מה שנקרא 'השכלה ים תיכונית'", הוא אומר בחיוך, "הפלגתי בסירה עם חולצה גזורה ומכנסיים קצרים. הייתי בורח לפעמים מבית הספר, הולך לים. היו לי חברים ולא היו אז סמארטפונים, זאת הייתה ילדות טובה".

"ההשכלה הים־תיכונית" וציוניו, שלא היו גבוהים מספיק, מנעו ממנו בסופו של דבר להתקבל ללימודי רפואה בארץ. לכן נסע ללמוד בבוקרשט בירת רומניה. תחילה, במשך כמה חודשים למד את השפה המקומית על בוריה, ואז למד רפואה במשך שלוש שנים. אחר כך התקבל ללימודים באוניברסיטת תל־אביב.

"מזרח־אירופה הייתה אז נוראה. היה לי קר והייתי רעב, חייתי מחמישים דולר לחודש במעונות צפופים, קרים ומכוערים, עם שירותים משותפים ובלי מים חמים במקלחת בחורף. צחקנו אז שכדי להתחמם צריך לפתוח את המקרר, כי הוא עבד על חמש מעלות, ובחוץ היה קור של מתחת לאפס. לילות רבים למדתי לאור עששית מכוסה בשמיכה, כי לא היה חשמל".

ובכל זאת תקופת הלימודים ברומניה זכורה לו כאחת התקופות היפות בחייו. "הייתי מאושר, הגשמתי חלום, וזה היה כמו לונה פארק עבורי. בכל יום למדתי משהו חדש – אנטומיה, מונחים בסיסיים ברפואה. זה היה קסם. היו לי חברים טובים רומנים, עם חלקם אני בקשר עד היום".

כשחזר לתל־אביב התמחה בכירורגיה באיכילוב. בתום ההתמחות נסע למיאמי לשנתיים והתמחה בטראומה, וכשחזר התמנה למנהל הטראומה בבית החולים. "טראומה זו יחידה בתוך החטיבה הכירורגית. לכאן מגיעים עם טראומות קשות ופציעות מסכנות חיים – ירייה בבטן, דקירה בחזה, תאונת דרכים קשה. זו עבודה ואני לא מושפע מזה נפשית, גם אם אני מנתח מישהו שהולך למות. אנשים אומרים לי 'אתה עושה עבודת קודש' או 'אתה עושה עבודה חשובה'. אני לא מרגיש שאני עושה דבר שהוא חשוב יותר מאחרים. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד, גם לסַפּר, גם למי שאופה לחם. לכל אחד תפקיד חשוב, אני לא רואה בזה משהו יוצא דופן. לטפל בפצועים זה קל. אני נהנה מזה, לא נשבר, לא עובר תהליך עמוק".

את המחמאות שהוא מקבל על תפקידו הוא הודף: "אני אדם שגרתי לחלוטין. אני לא אלטרואיסט ואני גם לא בן אדם שיוצא חבול נפשית מהעבודה שלו. עברתי דברים מורכבים כאן, אבל גם אחרי הפיגועים הגדולים, כשבאו פסיכולוגים לדבר איתי ועם שאר הצוות וניסו לעודד אותנו לדבר, אמרנו להם שאין לנו חלומות וסיוטים. אנחנו לא לוקחים את המראות הביתה. אמרנו להם ללכת לדבר עם הפצועים ולא איתנו".

"לא פה בשביל הכסף"

גם המצלמות אינן זרות לו. בפעם הראשונה נחשף לעיני המצלמה כאשר הבמאי השווייצרי אלכסנדר לואיס נחת בבית החולים וביקש לעשות סרט על רופאים ישראלים שמטפלים בפלסטינים. "הוא היה סביבנו חצי שנה ואז אמר: 'תשמעו, זה לא מעניין, אין כאן דילמה. הם באים, אתם מטפלים בהם והם הולכים הביתה. זה לא יחזיק סרט'. הסברנו לו שזו העבודה שלנו, ושלא אכפת לנו מה הצבע של החולים או מה השפה שהם מדברים".

וכך, במקום לעשות סרט על מספר רופאים, הבמאי החליט להתמקד בעבודתו של סופר. הוא נצמד אליו עם המצלמה ביום ובלילה, לעיתים אפילו לן בביתו, ויצא איתו לקריאות חירום בלילות. "מהר מאוד אתה מתרגל לנוכחות שלו ושל המצלמה. הפסקתי לשים לב לכך שהוא שם. אהבתי את הצורה שבה הוא עשה את זה, הוא פשוט היה שם כל הזמן. לא ביקש לשנות והראה איך הדברים נראים באמת".

מ"גיבורים", סדרת הריאליטי ששודרה בערוץ עשר ועקבה אחרי אנשי מקצוע שונים מתחומי ההצלה, התרשם הרבה פחות. "הסדרה חיפשה צהוב", הוא טוען, "הם חיפשו כל הזמן לצלם אותי בשיחות האישיות שלי עם אביגיל (שימונוב, האחות המתאמת של היחידה, ר"ר), הם חיפשו רכילות וזה לא בא לי טוב. הם גם לא קיבלו את זה בסוף. הסדרה היא דרמה, בעוד שבסרט הדוקומנטרי אין מוזיקה ואין אפקטים שיגבירו את המתח, או חיתוכים של סצנות בדרמטיות. הסדרה לא בדיוק מראה את מה שאני רוצה, אלא את מה שהם רוצים להראות. זו טלוויזיה".

אז למה הסכמת לחשוף את עצמך ככה מול המצלמות?
"רציתי שיכירו את תחום הטראומה בארץ. אנחנו מעט מדי אנשים שעוסקים במקצוע הזה. יש אולי עשרה טראומטולוגים בארץ. זה לא מספיק".

"רופאים אחרים עובדים בבתי חולים ואז בקליניקות פרטיות, אבל אני מעדיף לרקוד בלילה. חלק מהם עושים את זה כי הם נהנים מהתגמול, חלק מהם עושים את זה כי הם וורקהוליקים ונהנים מזה, ואת השאר אני לא מבין"

וזה לא שהמקצוע הזה לא מרתק או מספק. לדברי סופר, הסיבה לכך שכל כך מעט רופאים בחרו להתמחות בו היא שבשונה מגניקולוגים, אורתופדים, אונקולוגים ושאר הרופאים במקצועות שבהם ניתן לפתוח קליניקה פרטית ולקבל לקוחות מחוץ לשעות בית החולים, טראומטולוג מוגבל רק לעבודה בבית החולים.

"אני רחוק מכל זה, אין לי קליניקה פרטית ולא אקח כסף מחולים. אני לא פה בשביל הכסף. אני אוהב את מה שאני עושה וזה ממלא אותי אושר. עוד כמה שקלים בבנק לא יהפכו אותי למאושר".

ובכל זאת, מרבית הרופאים מסביבך עובדים בעוד כמה מקומות עבודה, חלקם באופן פרטי.
"אני מעדיף לרקוד בלילה. אני לא מבין את זה. חלק מהם עושים את זה כי הם נהנים מהתגמול, חלק מהם עושים את זה כי הם וורקהוליקים ונהנים מזה, ואת השאר אני לא מבין".

הוא נשוי ואב לארבעה ילדים. בתו הבכורה המשיכה את דרכו והיא בתקופת ההתמחות שלה בתחום רגוע יותר – רפואת ילדים. "אני גאה בה. זה המקצוע היפה בעולם", הוא אומר. כמו אביה, גם הבת התחילה את דרכה בלימודים בחו"ל, במקרה שלה בהונגריה, ובהמשך עברה לתל־אביב. "תנאי הקבלה בארץ קשים מאוד, והביקוש גבוה".

לדבריו, היום רואים הרבה יותר נשים בתחום הרפואה. "יכעסו עליי שאני אומר את זה, אבל השכר לא גבוה אז רואים פחות גברים ברפואה, והן כנראה גם חכמות יותר". הכול נשאר במשפחה.

העובדה שאין לו קליניקה פרטית אחר הצהריים משאירה לו זמן פנוי, שאותו הוא מנצל היטב. "אני גונב שעות. ברגע שיש לי זמן, אני למשל מפליג בים. אנשים חושבים שאני מפליג מינימום לאמריקה, אבל מדובר בשלוש שעות – אני יוצא בחמש וחוזר בשמונה".

ארבע־חמש פעמים בשבוע הוא רוקד טנגו. מתחיל בעשר בלילה ומסיים באחת. אי אפשר שלא ליפול לקלישאה של הרופא שמנסה להספיק הכול כי הוא רואה יום־יום שהחיים קצובים, ולפעמים נקטעים באופן אכזרי. אבל סופר אומר שהוא בסך הכול נהנה לעשות את הדברים שהוא אוהב.

אולי כשתפרוש תהיה רקדן טנגו, או סופר במשרה מלאה.
"כנראה לא זה ולא זה. כסופר אין פרנסה, וגם רקדן טנגו מהולל לא אהיה בגלגול הזה. הייתי צריך להתחיל את זה בגיל צעיר בארגנטינה. יש לי חלום לפרוש לאי יווני לחצי שנה ולכתוב את הרומן הבא. זה מספיק רחוק בשביל לברוח, ועדיין מספיק קרוב בשביל לחזור".