אין דבר בעולם מתוק יותר מילדים. אין דבר חמוד יותר מתפיסת העולם שלהם ואין דבר שממיס את הלב במהירות כמו תמימותם. על כן, גם אין דבר יותר מצער ומכאיב מניצול שלהם, ואיך שלא נסתכל על זה, "החיים הסודיים של בני 4" עושה בדיוק את זה.
במסווה של "איזה חמודים אתם" ו"כמה יפה לראות את שלב ההתפתחות הקריטי של הגיל הזה", אנחנו בפועל מציצים אל תוך גן זמני, מרושת מצלמות ומיקרופונים, שבו גנן וגננת יעשו הכול כדי לאתגר את הילדים – אבל שום דבר כדי לתמוך בהם. הם יניחו בפניהם ממתקים שאסור להם לגעת בהם לזמן בלתי ידוע כדי לבדוק עד כמה הם יוכלו להתאפק, ייתנו להם לבחור בין קופסה יפה מלאה ברגים לקופסת כלי עבודה מלאה במטבעות שוקולד ויבדקו האם הם יגלו לחברים מה יש שם. הם יתעלמו לחלוטין מריב בחצר כדי שנוכל לראות גם אקשן של דחיפות ובכי, וכמובן לבחון איך הכול מסתדר בסוף. אגב, כל הבלגן בחצר הוא מפני שיש מעט מדי כלי רכב, כדי שנראה מה עושים הילדים במקרה של "משאב שאין מספיק ממנו".
וזה הדבר שהכי קשה לי לסלוח עליו בסדרה הזו. כי מבחינת הילדים, הצמד הזה שליווה אותם בגן הם האנשים שעליהם הם סמכו – וכמה קשה להכיל את הפער בין האמון התמים הזה למשימה שהייתה ההפך הגמור כאן. ואל תנסו לומר לי שכל העסק היה בפיקוח של שני פסיכולוגים. שניהם יושבים מאחורי הקלעים משל היו ניב רסקין ורותם ישראל, ונותנים פרשנות על מה שנראה על המסך. ההרגשה היא שהדבר היחיד שהם מפקחים עליו הוא הרייטינג.
ואם כבר רייטינג, כפי שניתן לצפות מכל ריאליטי מוצלח, הילדים באמת מתוקים מאוד ונבחרו בקפידה מבהילה. עלמה – ילדה יפהפייה, רגישה לזולת בצורה נדירה וסובלת משיתוק מוחין; אביאל – ילד חמוד שאבא שלו לא רוצה שום חלק בחיים שלו, והוא מספר אלף סיפורים לעצמו ולמצלמה בקשר לכך ("הוא נפטר, הוא חי, הוא נסע, הוא חולה, הוא בריא"); אלין שאבא שלה נפטר מסרטן, והיא עומדת מול הילדים ומסבירה שזה לא סרטן שמוצאים בים; שי בתפקיד מלכת הגן וכל הדברים הרעים שמשתמעים מכך; אלעד שיש לו אבא ופאפא, ועוד.
הכוכבת האמיתית של הסדרה – הילדה שבשבילה שווה לראות אותה ובאמת תצליח לגרום לנו להיות אנשים טובים יותר – היא יהב. חמושה במשקפיים, בקוקיות ובהבעות שאי אפשר שלא להתעלף מהן, היא מתגלה כילדה הכי חכמה בגן – זו שמצליחה בכל המשימות הקבוצתיות להבין איך פועלים יחד כדי לנצח, זו שיש בה הכוחות להתגבר על סיטואציות שקשות לה לבד, בעזרת שיר שהיא שרה לעצמה ומזכיר לה כמה כוח יש בתוכה. היא, אגב, על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה, ואת זה אפשר לזהות רק משיחה עם ההורים.
וזהו בעצם השיעור הכי גדול מהסדרה הזו. שדווקא הילדים שלומדים להתמודד עם קושי חברתי הם אלו שמקבלים את הכלים הנכונים להצלחה. הם אלו שבסופו של דבר מצליחים בכל המקומות שבהם הילדים הרגילים לא רואים אף אחד מלבד עצמם. אין ספק שהיא הגיבורה שלי, והסדרה הזו שווה רק בשביל הרגעים שלה על המסך.
כאשר שני הפסיכולוגים יוצאים מאחורי הקלעים למפגש עם ההורים, היה ניתן לצפות שזו תהיה הנקודה שבה נוכל אנחנו כהורים לקבל כלים, לצאת עם תובנות – ועל הדרך גם להלבין את הסיפור המציצני. אבל המפגשים האלו מתגלים כבעלי מטרה אחת: להביט בתגובות של ההורים כשהם צופים במה שעובר על ילדיהם, וזה קשה לא פחות. אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי למה ההורים האלו הסכימו להשתתף בתוכנית. אני מפחדת מהמחשבה שמדובר בהחלטה שמאחוריה עומד רק הרצון להעניק לילד ולעצמם כמה דקות תהילה בטלוויזיה.
בפתיח של הסדרה, שואל הקריין: "איך זה מרגיש להיות בני ארבע?". האמת? אני לא זוכרת, אבל אני כן יודעת איך זה להסתכל על זה – רע.
ואני לא מתחסדת ובאה לומר שאי אפשר להראות ילדים בטלוויזיה. לאחרונה צפיתי בתוכנית ב"כאן" שמלווה גן ילדים שנפתח בתוך בית אבות. שם נפתח גם הלב שלי, כי אף אחד לא הכניס את הילדים לסיטואציה קשה בכוונה. אף אחד לא עשה עליהם ניסויים במקומות הכי כואבים בלי לקבל רשות. שם לא הבטתי בהם כמו בגן חיות. שם ראיתי כמה אהבה ושמחה וחיבור יש בין שני הקצוות של האוכלוסייה שנחשבת חלשה. אנשים מבוגרים, וילדים קטנים.
החיים הסודיים של בני 4 : ישראל, Yes VOD 
