ישי טאפל (28)
מאיפה: לונדון
מתי הגיע: לפני 10 ימים
הקוראים לא יודעים, אבל שלפנו אותך באמצע ציור.
"כן, עשו לנו כאן סדנת ציור והחלטתי לצייר את רחוב בן־יהודה, אבל שתיתי קצת יין קודם, אז אני לא בטוח בכלל שאני מרוצה מהתוצאה".
אתה עוסק באמנות?
"לא, לא ממש. זאת אומרת, למדתי ארכיטקטורה וגם עבדתי בזה במשרד באוסטרליה, שם נולדתי. אבל החלטתי על שינוי בחיים שלי ועשיתי הסבה להוראה".
זה שינוי רציני, לצאת מהמשרד ולעבור לעמוד מול ילדים.
"כן, זה משהו אחר לגמרי, אבל אני שמח מאוד ממנו. עברתי להוראה כי רציתי לעסוק במשהו עם נתינה ועם משמעות, שאוכל להגיע הביתה בסוף היום ולהרגיש מסופק".
איפה אתה מלמד?
"בגיל 22 החלטתי לעבור מאוסטרליה ללונדון, ושם מצאתי עבודה בבית ספר יהודי בתור מורה לגיאוגרפיה. זאת עבודה עצמאית מאוד. אני מכין את השיעורים, אני קובע את התכנים. זה כיף".
מה מלמדים היום בגיאוגרפיה? איך זה נראה בדור שיש לו מידע ומפה בגוגל בלחיצת כפתור?
"נכון שיש פער עצום בין הדורות ושהגורמים הטכנולוגיים שהצטרפו לחיים שלנו, כמו הטלפון הנייד והאינטרנט, יצרו דור שלא ממש מחובר לדברים שמחוץ למסך. קשה יותר לחבר אותם ככה לדברים היסטוריים. זה באמת אתגר, אבל אני מלמד גיאוגרפיה קצת אחרת. אני מלמד אותם על העולם. אנחנו לומדים למה דברים קורים ומה ההשפעה של בני האדם על דברים שקורים בעולם שלנו".
מאחר שזה בית ספר יהודי יש חיבור עם ארץ ישראל בשיעורים, או שזה בעצם לימוד אוניברסלי?
"אני מנסה כל הזמן להכניס את ישראל ואת המשמעות של הדברים שאני מלמד בקשר לישראל. למשל בנושא המחסור שיש במים בעולם. אני תמיד מביא את ישראל כדוגמה, כדי להראות איך יצירתיות ומחשבה מחוץ לקופסה יכולות לפתור בעיות, ומעודד אותם לחפש פתרונות בעצמם. אני מנסה להכניס כל דבר שיכול לקשור אותם למקום, אבל גם שיזכרו שיש משמעות לשאלה איך הם בעצמם יתנהגו ואיך העולם ייראה כתוצאה מכך כשהם יהיו המבוגרים".
יש רגעים של תסכול?
"פעם לימדתי על תוכנית ממשלתית שיצרה עבודות והניעה כלכלה בטוגו, אבל במקביל כמעט 50 אלף איש גורשו מהבית שלהם לטובת הפרויקט ומשפחות נהרסו. אני זוכר שהילדים בכיתה לא ממש התרגשו מהסיפור הזה, והאמת שלקחתי את זה קשה. ברגעים האלו אני מנסה לעורר אותם דרך ההיסטוריה היהודית. יש לנו משמעות ואחריות בתור מי שעברו כל כך הרבה זוועות וטרגדיות בהיסטוריה שלנו".
אני מניח שהתלמידים אוהבים אותך, אתה לבוש ממש קול ולא הטייפקאסט של המורה האנגלי הקשוח. בטח הם רוצים להיות חברים שלך.
"אני מקווה שכן, נראה לי לפחות. קח בחשבון שאני מתלבש אחרת לבית הספר, לא בדיוק ככה. האמת שבפעם האחרונה שבה ביקרתי בישראל פגשתי תלמידים ברחוב פה וזה די מצחיק. נראה לי שאוהבים אותי, אני מורה מיוחד יחסית. אבל אני מפריד בין החיים האישיים שלי ובין העבודה. אם תלמידים מציעים לי חברות בפייסבוק או באינסטגרם, אני לא מאשר".
אז אני מבין שזאת לא פעם ראשונה שלך בישראל.
"לא, ממש לא. הפעם אני פה כדי לבקר חברה שעשתה עלייה. תראה, אני לא ממש בחיבור עם העולם היהודי הדתי ועם כל המשמעויות של זה, אבל ישראל תמיד הייתה במרכז מבחינתי. כשגרתי באוסטרליה השתתפתי בפעילויות רבות שקשורות להסברה ישראלית, זה נושא שמגיל קטן הייתי מחובר אליו".
והחברה לא מנסה לשכנע אותך שתצטרף אליה לפה?
"האמת שלא בטוח שזה אפשרי. אני באמת לא רואה מצב שבו אני מסתדר עם חיים במקום חם כל כך. מזג האוויר פה קשוח מאוד בשבילי, קשה לחיות ככה".
ספר לי על זה. המון אנשים עצבניים פה בגלל זה.
"קשה לי גם עם האופי האנגלי. הקור מורגש שם לפעמים גם באופי של האנשים. אתה לא מרגיש שאכפת ממך. אנשים עסוקים בעיקר במה שקורה בתוך הבית שלהם. אני רואה את זה במיוחד כשאני משווה בין מקומיים לחברים שלי, ישראלים שגרים בלונדון. איתם הכול הרבה יותר זורם ונעים".
נו, אז יאללה, בוא. תהיה כל היום במזגן.
"עוד משהו שמפריע הוא שיקר פה מאוד. אפילו יותר מלונדון. זה קצת עצוב, כי החיים הופכים להיות אחרים כשכל הפוקוס שלך הוא על תשלום של חשבונות ושכר דירה".
יצאה לנו שיחה קצת כבדה. יוקר מחיה, מחסור במים, אסונות ואחריות יהודית.
צוחק: "לא, לא, ממש כיף לי פה וישראל מתפתחת. שלא יֵצא פה שאני מתלונן. אנחנו רק יוצאים ומבלים, אין לי על מה להתלונן".
