אחת הבעיות המרכזיות של יוצרים ואמנים מוערכים, היא העובדה שהם – ובכן – יוצרים ואמנים מוערכים. המשמעות היא שהם תמיד יישפטו בהשוואה ליצירות הקודמות והמוצלחות שלהם, ורף הציפיות מעבודותיהם יהיה גבוה כל כך, עד שהנפילה תהפוך כמעט בלתי נמנעת.
במקרה של הבמאי ניר ברגמן, המשא הכבד שהוא נושא על גבו כבר 15 שנה הוא סרט הביכורים הנפלא שלו, "כנפיים שבורות", שזכה להצלחה מסחררת וקטף פרסים יוקרתיים מסביב לגלובוס. עכשיו הוא מציג לנו, לצד יוצר מוערך נוסף, רם נהרי, את הדרמה "רק להיום" בכיכובם של טל ליפשיץ (לאן נעלמת?) והנרי דוד (ולאן אתה נעלמת?!), שעלתה לאוויר בסוף השבוע שעבר.
ובכן, הבשורות הטובות הן שברגמן לא נופל. אם נקדים את המאוחר, "רק להיום" היא דרמה אנושית נוגעת, משוחקת ומצולמת נפלא. בעזרת פילטרים כחולים ועמוקים והנופים המרהיבים של הצפון, היא מצליחה – בתזמון מושלם – להכניס את הסתיו אליכם לסלון. תוסיפו לכך את התקופה שבה מתרחשת עלילת הסדרה – חגי תשרי עם תקופת הסליחות וחשבון הנפש – ותקבלו את הסדרה המדויקת לעכשיו, להיום.
במרכזה של הסדרה מערכת היחסים בין ענת, עובדת סוציאלית, ובין ניקו, עבריין שמנסה להשתקם. שנים אחרי שניהלו רומן אסור, כשהיא הייתה מתמחה צעירה והוא היה משוחרר טרי מהכלא, הם נפגשים שוב. עכשיו, ענת היא כבר מנהלת של מוסד שיקומי בשם "רק להיום", תחנת ביניים לאסירים נקיים מסמים לפני שהם יוצאים אל החיים האמיתיים, וניקו מתגלגל אליו אחרי סיבוב נוסף מאחורי הסורגים.
אבל מערכת היחסים הסוערת בין ענת לניקו היא רק ציר אחד בעלילת "רק להיום". סביבו נרקמים סיפוריהם של דיירי ההוסטל – יהודים וערבים, דתיים וחילונים, צעירים ומבוגרים – ושל הצוות שמטפל בהם. ברגמן ונהרי מעניקים את מרכז הבמה לדמויות שהחברה הישראלית לא מורגלת לראות: אסירים לשעבר, עולים חדשים, ערבים. בכישרון רב ובחמלה רבה הם מצליחים ליצור דמויות שוליים נעימות ונוגעות ללב, כאלה שגורמות לך לחבב אותן כמעט מהרגע הראשון.
למרות הקרקע הקודרת שעליה צומחת העלילה, "רק להיום" מצליחה להיות גם משעשעת לפרקים. כמו במקרה שבו אחד מדיירי ההוסטל מנסה לפענח מי שתל גרביים בצבע אדום בכביסה הלבנה, והפך את חולצת הכדורגל שלו לוורודה. או כאשר הדייר האמריקני־חרדי – דמות נפלאה – נעלב כאשר חבריו, שמכינים את כריכי הבוקר, רושמים עליהם "זוביק" במקום זאביק.
ובכל זאת, כמצופה מברגמן, מדובר בסדרת דרמה בכל רמ"ח אבריה. הדיאלוגים איטיים יחסית, השוטים ארוכים ונוגים והעלילה מתפתחת בזהירות, צעד אחר צעד – למרות דילוגים בזמן ובמקום. מי שמחפש אקשן או טוויסטים מפתיעים ושומטי לסת – מוטב שיחפש אותם במקום אחר. כאן עוסקים בבני אדם, בקשרים שנטווים ביניהם. בעובדה שמתחת למעטה החיצוני, לנסיבות החיים, לדת או למוצא, כולנו אנושיים. ואם רק נסיר את הדעות הקדומות, נוכל למצוא בכל אחד גרעין של טוב. מי יודע, אולי אפילו נתאהב.
רק להיום yes EDGE
