יש לי רתיעה מכל מה שקשור לדיסטופיה. אף פעם לא רציתי לראות סרט או סדרה מהז'אנר הזה ובטח שלא לקרוא ספר כזה. מה לי ולמציאות מדומה מושחתת ואפלה. ובכל זאת, אני – שלא הצלחתי לראות את סיפורה של שפחה, זו שנזהרת כמו מאש מכל דבר שעלול להטריד אותי יתר על המידה – מצאתי את עצמי עם ספר מדע בדיוני דיסטופי ביד.
כששמעתי שהרב חיים נבון מוציא ספר היה ברור לי שאקרא אותו בדיוק כמו שהיה לי ברור שמדובר ברומן ריאליסטי לחלוטין, בדיוק כמו שאני אוהבת. ובכן, טעיתי, וטוב שכך. מתברר ש"חופשי זה" הוא לא רומן שעולים מתוכו חיבוטי נפשו של גיבור הנקרע בין אהבתו לאישה ובין אלוהיו (הז'אנר האהוב עליי עד ממש לא מזמן). חיבוטי הנפש כאן הם לא של הגיבור – הם של הקורא, שמילה אחר מילה ושורה אחר שורה צולל לתוך עולם מטורף שנשמע כל כך הגיוני, כל כך שלם וכל כך מבעית בו־זמנית. ומתברר שלא צריך עולם מוכר כדי להזדהות עם דמויות, צריך רק כישרון כתיבה.
עלילת הספר מתרחשת בתל־אביב בשנת 2089. הגיבור הוא אור, "מידען" שמחפש מידע ומפרסם אותו למנויים. יש לו קשר עם אישה בשם רוט, והבעיה בקשר הוא שהיא אוהבת אותו, וגם הוא אוהב אותה. במונחים של שנת 2019 אין כאן באמת סיפור, אבל אהבה בעולם הדמיוני שמחכה לנו בעוד כמה עשורים היא בעיה של ממש. דמיינו עכשיו את כל הסיטואציות שבהן אתם מרגישים אהבה, החליפו אותן בחוזים – וברוכים הבאים לספר. יש בי צד שכועס על נבון שהצליח להערים עליי ולגרום לי להסתכל ישר בעיניים לדבר שהכי מפחיד אותי – אובדן הקשר האנושי. נבון משרטט עולם שבו הורים לא מגדלים ילדים, זוגות חיים יחד רק לזמן מוגבל, וכך למעשה אין באמת מקום שהאדם יכול להניח בו את כל הקליפות ולהיות פשוט מי שהוא. עולם שבו חופשי זה באמת לגמרי לבד.
ב־2089 הפתרון לבדידות הוא לא להשתייך, אלא להסתמם. מערכת בריאות דואגת להזריק לכל אזרח כמות מסוימת של חומר נוגד דיכאון בעזרת טכנולוגיה רפואית שבודקת את מצבו של האדם בכל בוקר ומאזנת את בריאותו. אם היה מצורף כדור כזה לספר הייתי שמחה לבלוע אותו ברגעים עצובים כל כך, שבהם מתברר שהמציאות הנראית שלמה מתגלה כאפורה וכואבת עד אין קץ.
אי אפשר להתחמק מההשפעה של כל זה עליי. הספר הולך איתי מאז שקראתי אותו ומסרב להרפות. האם באמת אנחנו צועדים לעבר מציאות איומה שכזו? היו רגעים שבהם עניין המשפחה המסורתית עלה מבין הדפים והקפיץ אותי. הרגשתי שנבון עושה שם פרופגנדה לדעה שלו בנושא, שידועה לי מהטורים האישיים שלו, אבל באותה המהירות שבה קפצתי, כך צללתי שוב לעומק הסיפור ורק רציתי לדעת מה יעלה בגורל התעלומה שאליה נקלעו אור ורוט.
לא היה רגע אחד בספר שידעתי לנחש מה עומד לקרות בו, עד כדי כך שכבר לא הייתי בטוחה שהסוף יהיה כזה שאוכל להשלים איתו. גם לא היה מקום אחד שהיה בו זכר לעובדה שאת הספר כתב רב. העדות המושלמת לכך שנבון הוא סופר אמיתי.
חופשי זה
חיים נבון,
ידיעות ספרים, 220 עמ'
