"זאת אני" – כך היה ראוי לקרוא למחזמר "זה אני", המבוסס על שיריו של אייל גולן, שהגיבורה שלו היא אישה צעירה ובין הנושאים העולים בו נמצאים שחרור האישה ואחווה נשית. מאור זגורי המוכשר שכתב וביים את ההצגה הצליח ליצור הפרדה כמעט מושלמת בין גולן האדם ובין שיריו, מלבד בתמונה אחת שבה דמותו הפיזית משמשת כתפאורה במועדון תל־אביבי. אבל כשמפי הדמויות נשמע דיאלוג כמו: "אני לא ילדה אני בת 18 – את יודעת כמה אנשים רעים יש שמחפשים ילדות בנות 18", אי אפשר שלא להיזכר במעשים הנלוזים, גם אם לא פליליים, שיוחסו לגולן. אבל קל מאוד גם לשקוע בחזרה לשירים וללחנים המוצלחים, לריקודים (כוריאוגרפיה: עוז מורג) ולעלילה הקולחת שרקח זגורי, שבמרכזה ניצבת משפחת טולדנו.
אם המשפחה (יסמין לוי הנהדרת) נפטרה בדמי ימיה. בעקבות כך האב (איציק כהן המיומן) התחרד, ושלוש בנות המשפחה מגיבות כל אחת בדרכה. הבכורה (שמרית לוי־ששון), שאינה העיפרון המחודד ביותר בקלמר ולו הייתה דמות בסרט בורקס הייתה סופגת ביקורת על ייצוג סטריאוטיפי, נכנסת לתפקיד האם; הסנדוויץ', נרי (מורן מזור), פורקת עול, מנודה ובורחת לתל־אביב; צעירת הבנות, אנדריאה – בגילומה של נופר סלמאן שמובילה את ההצגה בכריזמה שקטה – נקרעת בין הרצון שלה לשיר ולהתגייס ללהקה צבאית, ובין הרצון לכבד את אביה שמתנגד לכך ומנסה לשדך לה זמר במקהלת הפיוטים שלו (יוסי שטרית, ששר נפלא ומשחק היטב).
אנדריאה נקלעת למועדון לילה בגבול מזרח העיר, שם היא פוגשת את השלישייה המבדרת שעובדת ומנהלת את המקום (עדי אלון, ספיר סבן ולואי עלי, מוצלחים שלושתם), עולה לשיר ומוצאת את קולה ובסוף גם אהבה. בכמה תמונות מצוינות נחשף הקשר בין שירי החול המזרחיים והערביים לפיוטי הקודש, תוך שימוש בתפאורה (נטע הקר) שמציגה באופן פיזי את הקיר המשותף בין עולם המועדנים לאולם שבו מסתלסלים הפיוטים.
העלילה הסוחפת נראית די מופרכת לקראת סוף ההצגה, ולא כל השחקנים מצטיינים במשחק כמו בשירה ולהפך, אבל זגורי מציג בפנינו אגדה ישראלית מהנה ומרגשת, עם אמירה אקטואלית. אחרי מות האם, משתמע מההצגה שהתרחשה טרגדיה נוספת, ההתחרדות, והיא זו שפירקה את המשפחה. התיקון לתקלה הזו היא חזרה למסורתיות, לפשרנות, להכלה, שצועדת לפחות בהצגה יד ביד עם ציוניות. הכבוד הגדול ביותר במחזמר הוא הדלקת משואה, ומשאת נפשו של מוראד הערבי־ישראלי היא להתגייס למג"ב. הסוף הטוב מציג לנו מקום שבו חרדים וחילונים, יהודים וערבים, חיים תוך הבנה וכבוד הדדי.
חבל אולי שמופע הישראליות הנהדר הזה מוכתם על ידי דמותו הבעייתית של גולן. כוחו של המחזמר לא היה נגרע לו במקום להעמיד את שיריו של גולן במרכזו, היו משתמשים בשלל יצירות של מגוון אמני המוזיקה הים־תיכונית הישראלים. אך מצד שני הצלחתו הכבירה והתקבלותו של גולן על ידי הקהל מתרחשת באותה ישראל, למרות אותם מעשים, כך שאולי עיקום האף מול הכבוד שניתן לו הוא תלונה בפני המראה על הבבואה המדויקת שהיא משקפת. בעקיפין ולא במתכוון, דווקא דמותו של אייל גולן האדם המרחפת ברקע מעניקה צל קיים וממשי לתמונות הסיום הישראלית הזוהרת שהמחזמר מנסה לצייר בפנינו.
בכל אופן, לשאלה המוסרית האם ראוי לתמוך ולבקר בהצגה שמעלה על נס את יצירתו של גולן, תצטרכו להוסיף את הנתון הבא: מדובר במחזמר מצוין.
זה אני תיאטרון הקאמרי
