כשמדברים על אווירה במסעדה, בדרך כלל מתכוונים למוזיקה שברקע, לכלים שבהן הוגשו המנות וכמובן לעיצוב החלל. אבל בילוי במסעדה לא מתחיל רק ברגע שנגסת את הביס הראשון. הוא מושפע מאיך שהתלבשת ליציאה ומה היו הצעדים שעשית לפני שפסעת היישר לתוכה. כשאוכלים בבית קפה שממוקם בקניון זו לא אותה תחושה כמו בבית קפה פסטורלי שצופה אל הים, וכשסועדים במסעדת עילית שנמצאת בבית מלון (רע הכרחי כדי לשרוד כלכלית) זו לא אותה תחושה כמו בבית אבן יפהפה שנשמר משנת 1868. כמו בפתרון בעיות מתמטיות, הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה.
למרבה הצער, בכל הקשור למסעדות דרכים, ישראל לוקה בחסר. במסעותיי בארץ הקודש חלמתי לא פעם לעצור בצד הכביש, אבק דרכים בשׂערי ורעב בקרבי, ולהיכנס אל בקתה כפרית קסומה עם שביל ירוק ומזמין, חצר עטורה בפנסי גרילנדה וטעמים מקומיים. כמו ברומא, כמו בפריז, כמו באמריקה. איכשהו כאן זה תמיד נגמר בפלאפלייה בתחנת דלק. אולי כי אנחנו ארץ קטנה שלא מאפשרת התפתחות של תרבות "מסע בדרכים", אולי כי הכבישים מתוכננים בלי התחשבות בהיבט הקולינרי. גם כשכבר נפתחות כאן מסעדות על אם הדרך, אף פעם לא יהיה בהן מן הקסם.
כך או כך, בדרכנו לטיול בגולן עצרנו במושבה הגלילית ראש־פינה. צומת הכניסה אליה הוא אחד המפותחים בארץ, עם מרכז קניות עמוס מותגים ובתי אוכל. התלבטנו בין שיפודיM למטבליM, אחותה הוותיקה והמפונפנת יותר, והחלטנו ללכת על האחרונה גם כי פחות התחשק לנו סטייקייה וגם כי שמענו גדולות ונצורות על אודות המקום מחבר צפוני.
זו הייתה שעת צהריים והמקום לא היה ממש מלא, אבל גם לא ריק. תפריט העסקיות הציע מבחר גדול של מנות במחירים כמעט מצחיקים. לראשונות הזמנו כבד עם חלווה ופטה כבד אווז, וכדי לגוון לקחנו גם כנפיים בנפרד. אם בהתחלה חשבנו שהמחירים מצחיקים, כשהמנות העצומות בגודלן הגיעו כבר עברנו לחישובי מדד הרווחיות של המקום.
הכנפיים היו מתקתקות, אך לא מדי, דביקות כמצופה, והוגשו עם דלי קטן וחמוד בשביל השאריות. הררי הפטה שהגיעו היו עצומים מכדי לסיים, והפרופורציה בינם לבין הלחם הקלוי הייתה מוגזמת. דוגמה מצוינת לכל המוסיף גורע. ריבת הבצל שהגיעה איתם הייתה מוצלחת, גם אם מתבקשת.
כבר חשבנו שאי אפשר להגיש כאן מנה ראשונה גדולה יותר, או אז הגיעה מנת הכבד עם חלווה. בתוך כלי נירוסטה הונחו להן שלל חתיכות כבד עוף מטוגנות בציפוי של פירורי פנקו ומעליהן, להערכתי, כחמישה קילו שערות חלווה. הכבד עצמו היה מאכזב ויבשושי, ולמען האמת לא ממש ברור מדוע היה צריך לטגן אותו. כל כך התאכזבתי מהמנה, שהייתי חייבת לבדוק מה קורה פה עם הכבד כשהוא מטופל בצורת בישול אחרת, והזמנתי אותו גם לעיקרית. שותפי למסע גלגל עיניים בתגובה ושלח אותי לבדיקת ברזל.
ובכן, לצערי, גם במנה העיקרית לא נרשמה הצלחה או עסיסיות. לעיקרית השנייה בחרנו בפרגית. ארבעת (!) הנתחים שהגיעו היו בשרניים במרכז אך יבשים גם הם בצדדים, והבחירה ברוטב עשבי תיבול התגלתה כנכונה. הם הגיעו על אורז לבן משולב באורז בר וגם עם סלט. כאמור, לפנק יודעים פה. לקינוח הלכנו על פאי שוקולד עם בצק פריך־פריך שבאופן מפתיע גם חומם והגיע מלווה בסורבה קוקוס, ועל פבלובה מוצלחת עם פירות יער ויותר מדי שערות חלווה (אני חושדת שבחצר האחורית מסתתר לו מפעל לייצור שלהן).
אחרי שכבר היינו על כביש 90, הרהרתי באינפלציית השימוש במושג "מסעדת שף" בימינו. מטבליM מבקשת להתקרא כך, אבל לא כל מקום שבו מוסיפים למנות רוטב פסיפלורה או קולי פירות יער ומצלחתים יפה היא מסעדת שף. אפשר ללכת על התירוץ הקל ולפטור את הסיפור בהבדלי סטנדרטים בין המרכז לפריפריה, אבל האמת היא שזה פשוט לא נכון. בשנים האחרונות כיף לראות לא מעט מקומות בצפון ובדרום שלגמרי יודעים את העבודה ושומרים על הרמה הגבוהה ביותר מבחינת מקוריות, ביצוע, חומרי גלם ועיצוב. אם להודות על האמת, אני גם לא מאשימה אותם. במחירים האלו פשוט אי אפשר לייצר גורמה.
אז אם אתם מצפינים ומחפשים מקום חביב עם שירות מעולה להשביע את רעבונכם בלי לשבור קופת חיסכון, הגעתם למקום הנכון. תקבלו פה את מלוא התמורה בעד האגרה שלכם. אם אתם מחפשים חוויה שתסעיר אתכם, עדיף שתמשיכו אל נחל ג'ילבון.
בקיצור: כמות על חשבון איכות // בשולחן ליד: מקומיים שחוגגים יומולדת לצד משפחות מטיילות. // אל תפספסו: כבד אווז על טוסט
