"אני רוצה לשיר. כל השאר בונוס"

ישי ריבו זוכר היטב את הרגע שבו כמעט נשבר. רגע שבו היה כפסע מלוותר על חלומו להיות זמר. היה זה בחורף 2012, כשנה אחרי צאת הסינגל הראשון שלו, "תוכו רצוף אהבה". השיר נשאר פעמיים מחוץ לפלייליסט של גלגלצ, והסינגל השני, "מטבע הדברים", אפילו לא עלה על שולחן הוועדה בתחנת הרדיו שבכוחה להזניק או להעלים זמרים בישראל. העתיד המוזיקלי של ריבו נראה אז לוט בערפל.

"אחרי החתונה היה ליעל ולי סכום של כמאה אלף שקל", הוא משחזר, "אמרתי לה: 'דירה אי אפשר לקנות בסכום הזה, לימודים זה פחות אני, אז בואי נשקיע אותו במוזיקה שלי, אני מאמין בה. יעל זרמה והסכימה. ממש לא מובן מאליו. השקענו בהפקה, נגינה, עיבוד וכל מה שצריך – אבל בשלב מסוים גם הכסף הזה נגמר. הרגשתי שלא הבינו ממש את מה שאני רוצה להגיד. כשהכול מצליח ויש לך ראש על הכתפיים וחשיבה עסקית, הרבה יותר קל להתנהל. אבל אנחנו היינו רחוקים מאוד מזה. לא ידענו מי נגד מי ומה צריך להיות הצעד הבא. הייתי מיואש. הייתי עדיין בצבא, עם משכורת ממש בסיסית, ויעל עם עבודה נוספת. הבן הבכור יונתן נולד, ואמרתי לעצמי: עוד שלושה חודשים אתה משתחרר, ומה יהיה אז? זו הייתה נקודת שבירה".

"לראות את עם ישראל כולו שר בהופעה, זה חסד שנותן פרספקטיבה וקו מחשבה אחר ממה שהתקשורת מנסה לייצר, וזה הניצחון הגדול. אל מול קו פלגני, בהופעות עצמן רואים את הקול השפוי, את הרוב"

ואז הגיע הנס הראשון בקריירה שלך.
"אכן, ברוך השם. שי אברמסון, החזן הראשי לצה"ל, שמע עליי ואמר לי – 'בוא תאריך את השירות אצלי בלהקת הרבנות הצבאית'. זה נתן לי אורך נשימה, אפשרות להתפרנס ולהמשיך לעבוד בשקט על האלבום הראשון. אם הייתי מסיים אז את השירות בצבא, זו הייתה נקודה קריטית שבה יכולתי לעשות טעויות והייתי נשבר. אולי הייתי הולך לתוכנית ריאליטי, אולי נופל משם, עושה דברים שלא נכונים לי".

הנס הראשון, כתבנו, מכיוון שקשה לתאר את הזינוק המטאורי של ישי ריבו בשמי המוזיקה הישראלית בלי להזדקק למונחים מהעולם המיסטי. בתוך קצת יותר משש שנים הוא הפך מאדם אנונימי לחלוטין לאחד הזמרים המצליחים בישראל. כזה שממלא אולמות באלפי אנשים, מוכר אלבומים בקצב מטורף, שיתף פעולה כבר עם עידן רייכל, שלמה ארצי ועמיר בניון – בקרוב גם הופעה עם עומר אדם – ושיריו חצו כבר מזמן את רף מאה מיליון ההשמעות ביוטיוב. בשבוע הבא גם יקבל את פרס שר החינוך ליוצרים בתחומי התרבות היהודית ע"ש אורי אורבך. כל זה, עם נתוני פתיחה נמוכים במיוחד: בלי לעבור בשום תחנת הזנקה כמו תוכנית ריאליטי מוזיקלית או לימודים ב"רימון", והשתייכות משפחתית לזרם דתי על גבול החרדי שלא ממש מטפח חלומות כמו קריירה מוזיקלית. ריבו מסכים לחלוטין עם ההגדרה: "זה לא 'סוג של נס', זה נס. היו לי כל התנאים להיכשל. הקב"ה סלל לי את הדרך הכי מדהימה שיכולתי לדמיין".

דברים קרו לך מהר מדי?
"אין ספק שבפרספקטיבה של זמן, דברים מטורפים קרו בשש השנים האלה. קח למשל את השיר שהקלטתי עם שלמה ארצי לאלבומו 'קצפת'. הרי אתה לא מתכנן שיבוא יום ותשיר עם שלמה ארצי. עשיתי קניות ברמי לוי, ופתאום טלפון מההפקה שלו. חשבתי שעובדים עליי וניתקתי. הם התקשרו שוב, ורק אז הבנתי שזה אמיתי. גם בחירת השיר הייתה נס. אמרתי לעצמי שאם יציעו לי לעשות את 'אהבתיה 2' אצטרך לסרב, כי קיבלתי על עצמי לא לשיר שירי אהבה אלא רק שירי אמונה ורוח. ובאמת הציעו לי לשיר איתו את 'והאמת', ששמחתי לבצע, וזה היה מדהים".

מתכוננים אחרת להקלטה של שיר עם שלמה ארצי?
"אין זמן לעכל את הדברים. בדיעבד שמתי לב שזה היה מאוד קליל ופשוט. כשהגעתי לאולפן הרגשתי בנוח ולא בלחץ. אם הייתי מייצר את הלחץ הזה, של 'הנה אני שר עם זמר לאומי', יכול להיות שדברים טובים שקרו שם היו קורים פחות. יש חלומות שאתם לא מעז לחלום, וכשחלום כזה מתגשם – מרוב שאתה לא מעכל, אתה פשוט זורם עם הסיטואציה".

ב"והאמת", שלמה ארצי שר שורה שלא היינו יכולים לשמוע אותו שר לפני כמה שנים: "והאמת שאתה הוא א־לוהינו ואתה הוא מושיענו". זה לא סוד שהמוזיקה הישראלית עוברת שינויים גדולים בשנים האחרונות, ואתה משמש היום כראש החץ של זמרים ישראלים לגמרי שמכניסים את אמונתם ודתיותם אל תוך המיינסטרים. שיתופי פעולה כמו זה שעשית עם שלמה ארצי, או עם עידן רייכל, משרתים יותר אותך או אותם?
"כולם מרוויחים, והמרוויח הגדול ביותר הוא הציבור, שיש לו היום יכולת לשמוע את האמנים הגדולים האלה בתכנים שמחוברים אליו יותר. זה תהליך שהדור עובר בשנים האחרונות, והוא מבורך מאוד. ודאי שגם אנחנו, האמנים, מרוויחים מכך, אבל זה בעיקר מאפשר לקהל מגוון מאוד להיות תחת קורת גג אחת ולשיר. לראות את עם ישראל כולו שר בהופעה, זה חסד שנותן פרספקטיבה וקו מחשבה אחר ממה שהתקשורת מנסה לייצר, וזה הניצחון הגדול. אל מול קו פלגני, שלוקח דברים קיצוניים והופך אותם לנורמה ולדרך חיים כשבפועל במציאות זה לא נכון ולא מדויק – בהופעות עצמן רואים את הקול השפוי, את הרוב".

זמן אלול

אנחנו נפגשים לרגל צאת אלבומו הרביעי, "אלול תשע"ט". ריבו מעדיף לא לכלול אותו בספירת האלבומים, כי מבחינתו מדובר באלבום קונספט, חריגה לרגע מהמסלול. יש בו בעיקר גרסאות שלו לפיוטי הימים הנוראים, ושיר סוגר אחד שהספיק להפוך לקלאסיקה פחות מחודש מאז שיצא לאוויר העולם – ביצוע מפעים ל"סדר העבודה" של הכהן הגדול ביום הכיפורים.

"למרות שהציבור החילוני קיבל אותי בחיבוק גדול, לא איבדתי את הציבור הדתי. בסופו של דבר, לפניי לא היה אמן שהגיע מתוך המגזר, מופיע במקומות חילוניים והקהל הדתי ממשיך לחבק אותו. למה חשוב לי להגיד את זה? כי אני מרגיש שהציבור שלנו עובר תהליך"

זה טקסט שהוא בעצם סדרת הוראות הפעלה טכניות, והצלחת להפוך אותו למשהו אישי ונוגע מאוד.
"רציתי להנגיש את הטקסט הזה. קראתי אותו פעם אחר פעם, ומה אני מבין בקורבנות והזאַת דם. אז הבאתי פרשנות משלי לתוך הטקסט, שמדגישה את הנקודה שמהותו של כהן גדול שנכנס פעם בשנה לקודש הקודשים היא לכפר על עם ישראל. כמה מדהים זה, שיש מישהו אחד שעושה את העבודה הפנימית שלנו באופן קולקטיבי. רציתי לתת מקום לכמיהה הזו. אנחנו אומרים כל יום 'שייבנה בית המקדש', האם אנחנו באמת רוצים? אין לנו מושג מה זה אומר, ואנחנו צריכים לחיות בכמיהה".

אחד משירי האלבום החדש הוא "נפשי", דואט של ריבו עם הזמר החסידי מוטי שטיינמץ, שעמד לא מזמן בלב סערת ההפרדה במופע בעפולה. הסוגיה הזו לא פשוטה בעבור ריבו. מצד אחד הוא שואף להגיע לקהלים חילוניים, ומצד שני האנשים הכי קרובים אליו, הוריו, לא יכולים להגיע להופעה מעורבת. אחד הרגעים המרגשים בהופעה הראשונה שלו בקיסריה התרחש כאשר ריבו הודה בחום להוריו והסביר לקהל מדוע הם אינם נמצאים איתו ברגע שיא של הקריירה.

"זה היה רגע ממש ספונטני", מספר ריבו, "התמודדתי עם עניין לא פשוט – אני עומד להודות לכל העולם, ולהורים שלי לא? זה נראָה לי מוזר. הרגשתי שאם לא אזכיר אותם יחשבו שאני כפוי טובה, או שיש נתק, או שגורשתי מהבית – וזה לא המקרה כמובן. מצד שני הם אכן לא נמצאים, ורציתי שהם יהיו. אבל יש לי הבנה והערכה גדולה לדרכם, שבה הם הולכים עד הסוף. הם תומכים בי לגמרי, אבל לא ילכו למקום שלא תואם את אורח החיים שלהם. השם הכניס לי מילים לפה כדי לומר את זה בצורה מרגשת ולהנגיש את המסר הזה גם לקהל".

ומה אתה חושב על "סערת ההפרדה"?
"מבורך בעיניי שהדבר עלה לסדר היום. התקשורת ניסתה לייצר משהו, וקיבלה משהו הפוך. כי בתור חילוני ליברלי, אתה באמת לא מבין את הטענה: יש ציבור שרוצה להתנהל ככה, תן לו את האופציה. למה אתה נכנס לו לעניינים בסוג של כפייה חילונית? מצד שני, לציבור הדתי זה גם עשה טוב כי הסוגיה צופפה שורות והתבטאנו בקול אחד. בכלל, מדובר במגמה מבורכת. הרי לפני כמה שנים לא היו גם הופעות בהפרדה בציבור החרדי, היה מדובר במוקצה. גם הציבור החרדי עובר תהליך, והמופעים בהפרדה הם דווקא סמל לפתיחות, לא לקיצוניות. אני חושב שחלק מהתהליך הזה קשור אלינו הזמרים. היה חשש בקרב החרדים לתופעות של סגידה והערצה לזמרים, והיום מבינים שם שאין לנו שום כוונה או רצון להיות מייקל ג'קסון. יש לנו אורח חיים מסוים, יש לנו משפחות, והמסר הזה עובר".

בשנתיים האחרונות החל ריבו במסורת של הופעות ענק נפרדות לנשים ולגברים בבנייני האומה. הוא מספר כי הרעיון התחיל מרצון שלו לאפשר להוריו להגיע להופעה: "זה הדבר הכי נועז שעשיתי במהלך הקריירה, וכל מי שסיפרתי לו על כך אמר שאני משוגע, מתאבד, ושאין סיכוי שזה יצליח. בהתחלה מיקמנו את הגברים למטה ואת הנשים למעלה. מכרנו כרטיסים במחירים שנעו בין שבעים ל־150 שקל, סכומים שהמגזר החרדי לא מוציא על הופעות, שבדרך כלל מסובסדות. אני לא רציתי שום סבסוד כדי שאף אחד לא ישתלט לי על המופע, וכל הכרטיסים נמכרו למרות הכול. מיד אחרי ההופעה הראשונה החלטתי שאני לא מעוניין באופן ההפרדה הזה, כי לטעמי הוא לא כיבד מספיק את הנשים שישבו למעלה, כמו עזרת נשים מרוחקת.

"בפסטיבל 'צמאה' של חב"ד עשינו יומיים הופעות לנשים ויומיים לגברים. שנה לאחר מכן בפסח ובסוכות עשינו הופעה באותו יום – בשש בערב לנשים, ובתשע לגברים. הגברים היו בעיקר בחורי ישיבה וחרד"לים, אצל הנשים זה היה מטורף – חילוניות לחלוטין עם שורטס לצד נטורי קרתא. היה מדהים לראות את זה, ושמחתי מאוד. זה קהל שקונה את הדיסקים, מדרג אותי במצעדים בתחנות הרדיו החרדיות, ורציתי לתת לו מענה. אני לא יכול לסחוב אותם לזאפה. לי עצמי לא היה קל להופיע שם לצד אוכל לא כשר, עד ששאלתי רב והוא התיר לי".

"קח למשל את השיר שהקלטתי עם שלמה ארצי לאלבומו 'קצפת'. אתה הרי לא מתכנן שיבוא יום ותשיר עם שלמה ארצי. עשיתי קניות ברמי לוי, ופתאום טלפון מההפקה שלו. חשבתי שעובדים עליי וניתקתי. הם התקשרו שוב, ורק אז הבנתי שזה אמיתי"

יש דיבור בשולחן השבת במשפחה שלך על הנושא?
"ההורים הרבה יותר מבינים מפעם, זה מתרכך עם השנים. הם רואים שיש פה משהו הרבה יותר גדול. אבל אתה יודע מה, תהליך יותר קסום ומשמעותי בעיניי שקרה הוא שלמרות שהציבור החילוני קיבל אותי בחיבוק גדול, לא איבדתי את הציבור הדתי. בסופו של דבר, לפניי לא היה אמן שהגיע מתוך המגזר, מופיע במקומות חילוניים והקהל הדתי ממשיך לחבק אותו. למה חשוב לי להגיד את זה? כי אני מרגיש שהציבור שלנו עובר תהליך. הוא מבין שאפשר גם וגם, שאם אתה מחובר לעצמך ועושה את הדברים נכון, זה אפשרי. כמו שאפשרי לאכול פיצה בסניף כשר של פיצה האט, גם אם הרשת העולמית לא כשרה. קדש עצמך במותר לך. זה תהליך שלם שאנחנו עוברים בשנים האחרונות, ולא היה יכול לקרות לפני עשרים שנה".

כולם מדברים על "הדתה" במערכת החינוך, אבל האמת היא שאתה ההדתה בשיאה, כשאתה מצליח להכניס לפלייליסט של גלגלצ פעם אחר פעם פסוקים, מדרשים ויהדות באופן כללי.
"אני חושב שזה מצליח כי אני לא בא מתוך כוונה להחזיר את עם ישראל בתשובה, אלא מסיבה הרבה יותר פשוטה ופנימית: אני רוצה לשיר. כל השאר בונוס. כשהקהל החילוני הצטרף, זו הייתה מבחינתי הפתעה רבתי. לא דמיינתי שהוא יתחבר לדברים האלה. אבל מתברר שמוזיקה נכנסת ללב, זה לא קשור לשכל".

כל הדרך מלמטה

נדמה שכולם כבר מכירים בעל־פה את הביוגרפיה של ישי ריבו, אז הנה היא בקצרה: הוא נולד ב־1989 במרסיי שבצרפת. בגיל שמונה עלה עם משפחתו לישראל. הם גרו בכפר־אדומים, ולאחר מכן חוו תהליך התחרדות ועברו לתל־ציון. הוא למד במעין מיקס של מוסדות דתיים־לאומיים וחרדיים, ובתום לימודיו התגייס לנח"ל החרדי. ריבו נשוי ליעל והם הורים לשלושה. המשפחה מתגוררת בקריית־משה בירושלים.

"עברתי מסלול מעניין מאוד שעיצב לי את האישיות, ולא הייתי מחליף אותו", אומר ריבו, "גרנו בכפר־אדומים שהוא יישוב מעורב, ובמקביל עברתי לתלמוד תורה בירושלים. בין העיר לכפר, בין המעורב לנפרד. אם הייתי גדל בשכונה חרדית, הייתי מישהו אחר. יש הרבה מה לתקן בכל אחת מהחברות הללו, אבל הגישה שלי בחיים שרק התעצמה במוזיקה היא לקחת את הדברים הטובים מכל מקום ולהדגיש אותם. זה גם נכון בפועל: אתה פוגש אדם חילוני שעובד בתעשיית המוזיקה, מתייג אותו כמו שאתה רגיל, ואז פותח איתו בשיחה ורואה שברמה הרוחנית הוא הרבה יותר חזק ממך. אתה בכלל לא בכיוון, ומי אתה בכלל שתשפוט. אתה רואה מישהו שמתנהג בצורה מסוימת, מכניס אותו לאיזו מגירה ואחר כך רואה שבתחומים אחרים הוא מלאך. אין לנו דרך לשפוט אף אחד, מי אנחנו שנדבר על אחרים. ההבנה הזו היא בעיניי מפתח לחיים מאושרים".

התחלת כזמר לקהל דתי. היום אתה במקום אחר לגמרי.
"השאיפה הייתה להגיע לקהל הדתי, כי בסופו של דבר זה קהל היעד לתכני השירים שלי. אבל רציתי להגיע אליו דרך הפלייליסט של גלגלצ. הרגשתי שתהיה יותר הערכה והקשבה אם המסר יגיע דווקא משם. אין ספק שהייתה לי כוונה גם בפעולה מול יחסי הציבור להגיע לכמה שיותר אוזניים, אבל בשורה התחתונה הרצון היה להגיע לקהל הבית הדתי. זו הייתה האסטרטגיה. אבל זה לא באמת עבד ככה: כאמור, 'תוכו רצוף אהבה' לא נכנס פעמיים להשמעה בגלגלצ. במקביל, הוא דווקא קיבל חשיפה בתחנות הרדיו הדתיות. הוצאתי עוד שיר, 'מטבע הדברים' – אמרתי, בוא ניתן משהו יותר מתוחכם, כללי. זו בכלל הייתה נפילה, לא הגיע לשום דבר.

"אחרי השיר הזה הבנתי שיש לי קו ברור: יש ציבור דתי שמאזין לי, ואני הולך איתו. מה שהיה מיוחד הוא שהלכתי להופיע בלי שיזמינו אותי, בכל מיני מקומות קטנים. זה משהו שלא היה מקובל אצל זמרים דתיים, שנשענו יותר על הופעות סגורות של יישובים וכדומה. זו לא דרך קלה. בהתחלה הגיעו חברים. ואז החברים של החברים. ואז החברים מפסיקים לבוא, נהיה בור ואתה נמצא בהופעה מול עשרים איש. אז היה המשבר שעליו דיברנו בתחילת הריאיון. ואז יצא הסינגל 'קול דודי', הוקלט השיר עם הפרויקט של עידן רייכל, יצא האלבום – ומשם דברים החלו לעלות בקצב מסחרר".

איך מצליחים להתרומם מנקודת הייאוש הזו? רוב האנשים היו נשברים.
"הבנתי משהו מהר מאוד – אני צריך להשקיע מאה אחוז מאמץ, ולפתח אפס ציפיות. הקו הזה נתן לי אורך רוח. הרגשתי שאין מה לעשות ואני חייב לעבור את התהליך מלמטה. השלמתי עם זה, וברגע ששיניתי את הגישה זה עזר לי מאוד להתמודד".

הזדמנות שנייה

ביום שבו נולד בנו השני, דוד, נכנס סוף־סוף "תוכו רצוף אהבה" לפלייליסט של גלגלצ. מדובר במקרה נדיר ביותר שבו שיר שנפסל שנתיים קודם לכן מקבל הזדמנות נוספת, ועוד הופך ללהיט ענק. "פתאום נוצר עניין מחודש בשיר, וזה כבר היה אחרי שהתחלתי לעבוד על האלבום השני. ממש במקביל הקלטתי את השיר עם שלמה ארצי, ואז התחלנו לקיים הופעות גדולות יותר, להופיע בזאפה. אירחתי אמנים כמו דודו טסה ועידן עמדי. ועדיין, גם בשלב הזה ראיתי בקהל החילוני סוג של בונוס והמשכתי להופיע ביישובים, מועצות, בני עקיבא וכו'. התפרנסתי משם יפה וידעתי שזו הנישה שאני הולך לקראתה, הייתי מבסוט".

בקומדיה יש למגזר הדתי את רביעיית "אנדרדוס", במוזיקה יש לו את ישי ריבו.
"פחות או יותר כן, אבל במקביל החלה נסיקה במגזר החילוני שכאמור לא צפיתי. הסינגל הראשון מהאלבום 'פחד גבהים' נכנס לפלייליסט מיד בשבוע הראשון לצאתו. אני מודה שהייתי עסוק מאוד בשאלה האם ייכנס או לא, אבל מיד אחר כך אמרתי לעצמי שאסור לי לשחק את המשחק הזה. אסור לי להיכנס ללחץ של 'ייכנס או לא'. יש לי ברוך השם על מה להישען, וכל מה שקורה מעבר לכך הוא בונוס. עד היום אני אוחז בגישה הזו, למרות שאני במקום אחר לגמרי והדברים שלי מתקבלים יפה מאוד בקהלים שונים. הבנתי שכדי להישאר שפוי אני לא יכול להיות סביב זה כל היום".

ועד היום, שני הגויים הללו מתרוצצים בבטנך – הקהל הדתי והקהל החילוני. יש הבדל בין הופעות לקהלים שונים?
"הופעה באיתמר ובתל־אביב תהיה די דומה. יש מופעים שבהם אדבר יותר או פחות, תלוי מה מרגיש נכון. אבל אני נותן את אותו היחס לכל הקהלים. מעולם לא עבר בי צל מחשבה שאם אני עכשיו מרחיב קהלים, אז אולי נדבר אליהם ונבוא לקראתם ונשיר דברים יותר כלליים ופחות אמוניים. להפך. אתן לך דוגמה: השיר שפותח את האלבום 'פחד גבהים' נקרא 'אור החיים'. כשהוצאתי אותו, אמרתי לעצמי שזה שיר נישתי מאוד, שנולד ממאמר של 'אור החיים' על אהבת תורה. באמת חשבתי שרק מי שמחובר לתורה יבין אותו, ומי שלא, כנראה ידלג עליו. יש מספיק שירים כלליים אחרים באלבום. ואז הבנתי שאין שום קשר בין המחשבות שלי לגבי מה שקורה בפועל. דווקא השיר האמוני הזה, שכתוב בשפה מאוד גבוהה ורוחנית, הכניס המון זוגות חילוניים לחופה, וקהל חילוני לא מפסיק לבקש אותו בהופעות. הבנתי שאני צריך ללכת עם האמת שלי עד הסוף ולא לחשוב מה יעבוד יותר ומה פחות".

אלבומו השני של ישי ריבו, שיצא לאור ב־2016, נקרא כאמור "פחד גבהים". אני שואל אותו אם השם קשור לתחושה האישית שלו בעקבות ההצלחה הגדולה שחווה עם האלבום הראשון.

"אין ספק שמיליון הצפיות הראשונות ביוטיוב עושות לך את זה. אבל מיד שאלתי את עצמי איפה הקאץ'. מה הפאנץ'. מתי תבוא הכאפה. מתי ייכנס יגאל שילון ויגיד שהכול מתיחה. כי באמת קשה לתפוס את זה"

"הרגשתי אז שכבר הפכתי למישהו או משהו, והיה לי חשש גדול מכך. שמעתי פעם משפט שהתחברתי אליו מאוד: 'אם יש לך יראת שמיים, אין לך פחד גבהים. אם יש לך פחד גבהים, אין לך יראת שמיים'. בעטיפת האלבום מופיעים ציורים של עיגול, משולש ומרובע, שיוצרים יחד את מרכז עזריאלי בתל־אביב המסמל את המקום של החומר. ועכשיו השאלה היא איך מתמודדים עם השילוב של רוח וחומר".

המסלול שעשית מאפשר בכלל לבן אדם להישאר כפי שהיה בדיוק לפני ההצלחה הגדולה?
"אני לא אומר את זה מעודף ענווה או צניעות, אלא באמת מרגיש שזה לא אני. הקדוש־ברוך־הוא אחראי. אין ספק שמיליון הצפיות הראשונות ביוטיוב עושות לך את זה. אבל מיד שאלתי את עצמי איפה הקאץ'. מה הפאנץ'. מתי תבוא הכאפה. מתי ייכנס יגאל שילון ויגיד שהכול מתיחה. כי באמת קשה לתפוס את זה. אני מרגיש את העניין בעיקר ברשתות החברתיות. מרוב הודעות מפרגנות ואוהדות אני נמנע היום מלהסתכל ולענות לאנשים. לפעמים זה קצת מבאס, אבל אני באמת מרגיש שאני לא מצליח להכיל את זה. מבאס שיש לי היום פחות יכולת אינטראקציה עם הקהל – אנשים כותבים מדם ליבם ואני לא מצליח לתת התייחסות לכולם.

"הנקודה שמאזנת היא הפניות שאני מקבל מבתי חולים. להופיע בפני ילדים חולים ששירים שלך הופכים את העולם שלהם, שם אתה מבין שזה לא באמת אתה. זו נקודת החסד הכי גדולה שיכולה להיות לאדם".

הפרסום שבא בעקבות ההצלחה לא בא לך בקלות.
"יש התמודדות לא פשוטה עם הצלחה. אני אדם מאוד פרטי באופי שלי. זה קצת תרתי דסתרי, כי אני אוהב מאוד להופיע ולשיר, אוהב שאנשים שרים את שיריי. מצד שני, אם הייתי יכול לקנות איזה כפתור שמנטרל את הפרסום ויגרום לכך שאוכל להסתובב ברחוב עם אשתי או עם חבר, ללכת לשוק ולשתות בירה בסבבה בלי שיזהו אותי, ברור שהייתי קונה. הפרסום מביא איתו תהילה שלא תמיד אני בנוח איתה. אני מרגיש שגם מקדשים את התהילה הזו. אני רואה את זה בהופעות. אנשים באים, ושבעים אחוז מהזמן הם עם הסלולרי, מצלמים ומתעדים. תהיו בהופעה, תחוו את החוויה, למה כולם צריכים לצלם כל הזמן? אבל זה הדור. או עניין הסלפי עם הזמר. יש הופעות שמיד אחריהן אני נכנס לוואן ונוסע. לא יכול נפשית להצטלם עם כל העולם. יש אמנים שמסוגלים לחכות שעה ולהצטלם עם כולם. לי זה ממש קשה נפשית. בהתחלה האמנתי שזה חלק מהעבודה, היום אני מבין שאני צריך לעשות מה שנכון וטוב לי".

יהיו אנשים שיגידו: "ההוא מ'פחד גבהים' של פעם, היום עף על עצמו".
"ברחוב אני עושה סלפי עם כל מי שמבקש. אבל חמש־מאות איש יחד אחרי הופעה זה מלחיץ. אני מעריך ומעריץ אנשים שכן מסוגלים, אבל בתדירות שבה אני מופיע, חשוף לקהל שרק הולך וגדל, אני פשוט לא יכול. זה לא מגיע מהתרחקות או התנשאות. במקום שאליו הגעתי אני מרגיש חובה לעשות דברים אחרת כדי לשמור על השפיות שלי".

"על השיר 'אור החיים' חשבתי שהוא נישתי מאוד, הוא נולד ממאמר של 'אור החיים' על אהבת התורה. אבל דווקא השיר האמוני הזה הכניס המון זוגות חילוניים לחופה, וקהל חילוני לא מפסיק לבקש אותו בהופעות"

איך רעייתך יעל, שהתחתנה עם חייל ביישן ואנונימי, מתמודדת עם ההצלחה והפרסום שלך?
"לא תמיד זה פשוט, אני חייב להודות, אבל אני עושה הכול במטרה לשמור על פרטיות המשפחה. רצו לא מזמן לעשות עליי כתבה בטלוויזיה, ובמסגרתה להיכנס לחיי הפרטיים, המקום שבו גדלתי, ולהיכנס אליי הביתה – ואמרתי לא. לא בא לי שייכנסו אליי הביתה. אני שומר על הפרדה ודיסטנס, על מינימום פרטיות שנשארה לנו. מבחינת תופעות של הערצה, אני חושב שהצלחתי לשדר משהו על הבמה, את האני האמיתי שלי, והקהל מכבד את זה. העובדה שאין תמונות שלי בסינגלים ובאלבומים גם מסייעת לגבולות להישמר. נכון שמיום ליום זה כבר עובד פחות, מזהים אותי הרבה יותר, ועדיין אני לא מתחרה ברמת המוכרות שלי עם אמן יוצא ריאליטי שיש לו שני שירים. ואני אוהב את זה. מאוד".

גם להתראיין אתה לא ממש אוהב.
"רדיו זה סבבה, בעיתונות ובטלוויזיה יותר קשה לי. היה לי ריאיון בעבר בעיתון חילוני שבו הוציאו את דבריי מהקשרם והפכו אותם לכותרת. הייתי בהלם. הכרתי עד אז את העיתונות הדתית־חרדית, שלפעמים מגזימה בקטע הפוך ושומרת עליך יותר מדי – וכשזה קרה היה לי רגע קשה. היחצנית אמרה לי, 'אין מה לעשות, זו מלכודת דבש, ככה הדברים עובדים'. אז אם אני פותח הופעה בהיכל התרבות וצריך למכור 3,000 כרטיסים, והכתבה הזו תביא לי אותם – אני מבין שזה חלק מהמשחק, בסדר. אבל אם הכול טוב והכול בסדר, למה לי בכלל להיכנס לפינה הזו?"

יום–יום חג

החודש הקרוב יהיה עמוס ומגוון במיוחד לישי ריבו. יומיים לפני יום כיפור (7.10) יתקיים מופע השקה מיוחד לאלבום "אלול תשע"ט" במשכן לאמנויות הבמה בתל־אביב, עם 12 נגנים. בחול המועד הוא יופיע עם עומר אדם בפסטיבל התמר, יום לאחר מכן בראשון־לציון עם נתן גושן, ובאסרו־חג ימשיך את מסורת ההופעות הנפרדות לנשים ולגברים בבנייני האומה.

"גם הציבור החרדי עובר תהליך, והמופעים בהפרדה הם דווקא סמל לפתיחות, לא לקיצוניות. היה חשש בקרב החרדים לתופעות של סגידה והערצה לזמרים, והיום מבינים שם שאין לנו שום כוונה או רצון להיות מייקל ג'קסון"

לעומר אדם יש אורח חיים שונה מאוד משלך. יש אמנים שלא תופיע איתם?
"מוזיקה ביהדות נחשבת למשהו קדוש אבל גם מסוכן. אומרים שיש השפעה לאורח החיים של אמן על המאזינים, ואני יכול להתחבר לתזה הזו, כי מוזיקה היא דבר גבוה ורוחני מאוד. עומר הוא דוגמה למישהו שהרשים אותי מאוד. הוא צנוע, מחובר. נכון שהטקסטים שלו אולי אחרים משלי, אבל הוא עשה למשל קידוש השם גדול עם נושא השבת. הוא סירב לפסטיגל ולאירוויזיון בגלל השבת. לנו כשומרי שבת זה נראה טריוויאלי, אבל תחשוב איזה ניסיון זה למי שלא בהכרח שומר שבת כהלכתה. זה כמו סיגריה שמוצעת למישהו שלא עישן אף פעם, לעומת מעשן כבד שנגמל. בעיניי הוא עשה קידוש השם. אגב, אין לי שום בעיה להופיע גם עם אביב גפן. הוא צייץ בטוויטר על ההופעות הנפרדות בבנייני האומה, 'מוזיקה מחברת, רק חבל שזה לא באותה השעה' – הוא אוהב לייצר רעש אבל הייתי מארח אותו בכיף".

עד כאן מי שכן. יש מישהו שלא?
"לא ניכנס לשמות, אבל יש שיתופי פעולה שסירבנו להם על רקע דתי ומוסרי".

הגעת מהר מאוד לשיא קריירה בארץ. יש מחשבות על פריצה לחו"ל?
"כן, במובן של סיבובי הופעות בקהילות יהודיות. לשיר באנגלית זו תהיה בעיה. אני צרפתי, וכידוע, צרפתים לא ממש יודעים אנגלית".